בשעה שממשלת הימין עושה ככל שביכולתה ליצור מצג שווא של קונצנזוס סביב מה שהיא מכנה "איחוד ירושלים ושחרור יהודה ושומרון", התגייסו אלפים רבים (בין 15 ל־35 על פי הערכות שונות) להפגנת השמאל הגדולה ביותר מאז בחירות 2015. זו היתה תמונה נגדית חשובה לעשרות האלפים שהגיעו במימון ובעידוד הממשלה למצעד הדגלים הגזעני בירושלים.

תנועת מאבק סוציאליסטי הגיעה להפגנה במטרה לקדם מסר של סולידריות ומאבק משותף למען רווחה, שלום ודמוקרטיה, וזאת בניגוד לגישה הלאומנית של ׳שלום עכשיו׳ וגורמים נוספים מקרב המארגנים שבחרו לצד ההתנגדות לממשלה להדגיש את הקריאה להפרדה בין ישראלי ופלסטינים. גם שם ההפגנה "מתאחדים בכיכר למען ישראל" הבהיר שההפגנה נועדה לייצג רק צד אחד של השסע הלאומי. גישה זו מחזקת דווקא את אותן תפיסות לאומניות שפוליטיקאים מהימין דואגים לטפח.

חברות וחברי התנועה הגיעו תחת הבאנר "שלום ורווחה, לא כיבוש ואפלייה" (בערבית ובעברית) והניפו שלטים הקוראים להתארגן למאבק משותף נגד הכיבוש, סתימת הפיות ושלטון ההון. על התגובות החיוביות למסרים אלה מעידים מאות הסטיקרים וגליונות עיתון ׳המאבק׳ שנקנו על ידי רבים.

הפרדה והפחדה או סולידריות ותקווה?

ייתכן שחלק מהקהל שהגיע להפגנה יצא מעודד מגודל ההפגנה שמסייע במעט להתגבר על תחושת הבידוד הפוליטי, אך זה נובע גם מציפיות נמוכות לאור הייאוש בשנים האחרונות. מבחינת המארגנים מדובר בהישג נמוך בהשוואה להשקעת המשאבים האדירה בפרסום ובשריון כיכר רבין. חוסר היכולת למלא את הכיכר בעשרות אלפים, בין היתר בשל סירוב מצד תנועות הנוער הכחולות לקחת חלק משמעותי בהפגנה, מעיד על רמת התגייסות נמוכה של שכבות פחות פעילות בשלב הזה.

על במת ההפגנה הוצגו שני מסרים מתחרים ומנוגדים: האחד לאומני שבא ממעמקי גרונם של חלקים באליטה השלטת, ולעומתו הופיע קול של שמאל החותר לשותפות במאבק בין ערבים ליהודים.

נאום ראש ה"אופוזיציה" הרצוג מיחזר שוב את רעיון הוועידה האזורית כתחליף להקמת מדינה פלסטינית. לא פלא ששוב, כמו בהפגנות שמאל קודמות, הוא זכה לשריקות בוז, לאחר שכצפוי אפילו לא העז להזכיר את הכיבוש, את ההסתה וסתימת הפיות. הרצוג לא אמר מילה על מאבק או שותפות בין יהודים לערבים. במקום זאת הוא התעקש כי יש לתמוך בשת״פ שהוא מנסה לרקום עם יאיר לפיד ומשה כחלון.

על הרקע הזה בלטו הנאומים של איימן עודה ואלי ביתאן. איימן עודה ביקר את גישתם הלאומנית של המארגנים כשאמר שההזמנה להפגנה הציגה את הציבור הערבי כ"איום דמוגרפי" וגרמה לו לשקול האם להגיע. עודה המשיך ותקף את הגישה הזו שמתבטאת כמובן באופן חמור יותר בהסתה הממשלתית נגד האוכלוסיה הערבית פלסטינית בישראל, ברדיפה הפוליטית, בהרס הבתים ושאר צורות האפלייה והדיכוי.

כמו איימן עודה גם אלי ביתאן התייחס לשביתת האסירים והזכיר את שני הצעירים הפלסטינים שנהרגו במהלך הפגנות התמיכה בשביתה. ביתאן לא הסתפק בתקיפת ממשלת הימין הנוכחית, אלא טען, ובצדק, שידה של אף ממשלה ישראלית לא הושטה לשלום אלא להמשך הדיכוי של האוכלוסיה הפלסטינית. הוא קרא להרחיב את המאבק לשכבות אחרות בחברה מאחר וגם הן נפגעות מהמשך הכיבוש והסכסוך הלאומי.

להבדיל מהרצוג, עודה לא זכה לקריאות בוז. גם לא אלי ביתאן ולא צלי רשף ממקימי שלום עכשיו שקרא לשחרר את האסירים הפוליטים הפלסטינים. ארגוני שמאל ומתנגדים לכיבוש כמו מאבק סוציאליסטי, חד״ש, עומדים יחד ושוברים שתיקה שוחחו עם הקהל, חילקו חומרי הסברה, מילאו דפי קשר וגייסו תרומות. כמה חשוב שהקהל לא הופקר לפטפטת של סוללת הגנרלים והפוליטיקאים וזכה לשמוע גם קול שמאלי, יהודי־ערבי, שעושה מאמץ לקשר בין המאבק נגד הכיבוש למאבק למען צדק חברתי.

תהום פעורה בין השאיפות והאינטרסים של נציגי האליטה שעל הבמה, לבין השאיפה של רוב הקהל לסיום הכיבוש והמלחמות, ולאינטרס של רוב הציבור בחיי רווחה ושלום, גם ליהודים וגם לערבים. המסר השמאלי שנכח בהפגנה נכח גם בסדרת ההפגנות נגד הכיבוש ונגד האפלייה כלפי ערבים פלסטינים בת״א, בחיפה, בקלנסווה, בירושלים ועוד. המסר בלט גם בהפגנה שבוע לאחר מכן בחיפה ויש לחזק אותו בהפגנות הבאות.

במקום גנרלים, יש להתעקש על כך שעל הבמה ינאמו נציגי מאבקים, ובעיקר נציגי עובדים ושכונות. חשוב להמשיך ולהתאמץ שההפגנות יהיו מזמינות גם לערבים וגם ליהודים. אך הכי חשוב, כדי להגיע לשכבות חדשות שגם כן נפגעות ממדיניות הממשלה, הוא לחבר את המאבק בכיבוש למאבק הכללי למען שלום וצדק חברתי ונגד שלטון ההון.