"שביתת החירות והכבוד", כך מכונה שביתת הרעב הגדולה של מאות אסירים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים, שנפתחה ללא הגבלת זמן ביום האסיר הפלסטיני, 17 באפריל, בדרישה לשים סוף לאפליה בתנאי הכליאה על רקע לאומי ולכליאה שרירותית ללא אישום או משפט (מעצרים מינהליים). בין השאר מוחים האסירים על הזנחה רפואית, כליאה בבידוד, פגיעה בזכויות לביקורים, איסור על שיחות טלפוניות ושלילת הזכות ללימודים אקדמיים.

מדי שבוע נערכות עשרות פשיטות צבאיות על בתי תושבים ברחבי הגדה המערבית. תושבים נשלפים ממיטותיהם באישון לילה כעניין שבשגרה. לפי נתוני שב״ס, המעודכנים לסוף חודש אפריל, מוחזקים בבתי הכלא הישראליים מעל 6,100 אסירים פלסטינים המסווגים כביטחוניים, בהם קרוב ל־500 עצירים מינהליים. בין האסירים גם כ־300 קטינים, לפי ארגון זכויות האסירים הפלסטינים א־ד׳מיר. מלבד האסירים הביטחוניים שבידי שב״ס, מוחזקים עוד מאות פלסטינים שהופללו בידי רשויות הכיבוש כ"שוהים בלתי חוקיים", לרוב לאחר שביקשו למצוא פרנסה בישראל, ועוד עשרות פלסטינים מוחזקים במתקני מעצר צבאיים ומשטרתיים טרם העברתם לידי שב״ס.

בהצהרה מיוחדת שפורסמה לקראת יום האסיר מטעם הוועד הפלסטיני לענייני אסירים, עמותת האסיר הפלסטיני והלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה צוין כי מאז 1948 נכלאו במתקני כליאה ישראליים סדר־גודל של מיליון פלסטינים. מאז אוקטובר 2015, תחילת גל ה"התפרצות" (هبّة) של מחאה והסלמה באלימות, נעצרו כ־10,000 פלסטינים בידי ישראל, כשליש מהם ילדים ונוער.

האפליה בתנאי הכליאה

התעמולה השלטונית הישראלית, בסיוע נדיב מצד אמצעי תקשורת מגויסים, מבקשת לסמן באופן שיטתי את כלל האסירים הפלסטינים המסווגים כביטחוניים כאסופת רוצחים. אפילו אם הדבר היה נכון, ואין זה כך, רוצחים פליליים זוכים לתנאי כליאה טובים יותר במובהק. אולם ההסתה בנושא נועדה להשתיק ביקורת ציבורית ולטרפד דיון על מציאות הכיבוש. רבים מהאסירים נכלאו בשל עצם מעורבותם במאבק פוליטי נגד הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים.

בהקשר הזה, מדינת ישראל אינה מבחינה, מסיבות פוליטיות, בין מי שנכלאו לאחר שלקחו חלק בהפגנות או בפעילות צבאית נגד כוחות הכיבוש הצבאי בשטחי 67', לבין מי שהורשעו בהרג אזרחים חפים מפשע ממניעים הקשורים בסכסוך הלאומי. בכל מקרה, האסירים הפלסטינים הביטחוניים, בין אם אזרחי ישראל או תושבי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, נתונים באופן גורף לאפליה בהליכי משפט ובתנאי הכליאה.

עמי פופר, אסיר יהודי המסווג כ"ביטחוני", שטבח בשבעה עובדים פלסטינים על רקע לאומני, זכאי לחופשות מהכלא, לשיחות טלפון סדירות עם קרובי משפחה ואפילו למקום עבודה מחוץ לכלא. אולם אסירים פלסטינים "ביטחוניים" אינם זכאים לדבר מכל אלה. מאז 2011 נשללת מהם הזכות ללמוד לתואר באוניברסיטה הפתוחה, משום שאינם יהודים, וזאת בעקבות צעד ציני של ענישה קולקטיבית שנומק בזמנו כאמצעי להפעלת לחץ על חמאס לשחרור החייל הישראלי גלעד שליט. המדיניות נותרה על כנה גם לאחר עסקת האסירים שהתבצעה באותה השנה.

הדרישה המרכזית של האסירים היא שיותקנו באגפים טלפונים ציבוריים כדי שיוכלו לשוחח עם קרובי משפחותיהם. לא רק שהסדר כזה קיים באגפים הפליליים, גם לאסיר הביטחוני היהודי המפורסם ביותר, יגאל עמיר, מותר לשוחח טלפונית עם משפחתו. לפלסטינים אסור. האסירים תלויים כיום בהברחת טלפונים ניידים — על סיוע בהברחה כזו לכאורה נגזרו השנה שנתיים מאסר בפועל על הח״כ לשעבר באסל ע׳טאס (בל״ד).

שביתות הרעב מאיימות על הממסד

לאורך חצי מאה של כיבוש בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, הצליחו אסירים פלסטינים להביא לשיפור בתנאי כליאתם באמצעות שביתות רעב קבוצתיות ויחידניות, והשיגו הכרה מצד רשויות הכלא בנציגות נבחרת מטעמם. זוהי שביתת הרעב הגדולה ביותר מאז 2012, אז שבתו רעב כ־1,500 אסירים קרוב לחודש והשיגו שיפור מסוים בתנאים, כולל חידוש חלקי של ביקורי משפחות מרצועת עזה. שורה של שביתות רעב של עצירים מינהליים הצליחו להביא לשחרור עצירים, ללא כתב אישום, מה שרק הוכיח את הטענה כי נכלאו באופן שרירותי והפריך את הטענה על מסוכנותם לכאורה.

ב־2014, שביתת רעב ממושכת, שכללה בשיאה כ־250 עצירים מינהליים, בודדה וקרסה לבסוף על רקע המתקפה הצבאית בגדה המערבית ("שובו אחים") והמעצרים ההמוניים שנלוו אליה. אך הממסד הישראלי ממשיך לראות בשביתות הרעב בקרב האסירים הפלסטינים גורם מאיים. מלבד ביקורת בינלאומית על ישראל, שביתות הרעב עלולות להצית עימותים צבאיים — הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם, כבר איימה לנקוט פעולות אם דרישות האסירים לא ייענו — ובאופן משמעותי הרבה יותר, מחאות המוניות בשטח, ככל שתישקף סכנה לחיי האסירים ומנהיגי השביתה.

חוק ההזנה בכפייה שאושר בכנסת ב־2015 נועד לסייע למדינה להכריע שביתות־רעב באמצעות החזרת פרקטיקת העינויים דה־פקטו שהיתה נהוגה בישראל בעבר, ושבאופן אירוני הובילה למקרי המוות היחידים עד היום של אסירים שובתי רעב.

ההסתדרות הרפואית הישראלית (איגוד הרופאים), במסגרת מדיניות ההסתדרות הרפואית העולמית, השמיעה ביקורת קולנית נגד החוק והורתה לרופאים שלא לשתף פעולה איתו — רופאי בתי החולים ברזילי באשקלון וסורוקה בבאר־שבע סרבו לדוגמה ב־2015 להזין בכפייה את העציר המינהלי מוחמד עלאן, ובבית החולים העמק בעפולה סרבו בשנה שעברה להזין בכפייה את העיתונאי מוחמד אל־קיק שהוחזק גם כן כעציר מינהלי. המחסור ברופאים משת״פים שיסכימו לשבור את שביתת הרעב הוביל גורמים בשלטון נתניהו לשקול כעת להטיס רופאים מחו״ל שיבצעו זאת. בינתיים, במשרד הבריאות מתדרכים את מנהלי בתי החולים להיערך לאפשרות של הזנה בכפייה, ובמקביל, שב״ס, מד״א והצבא נערכים להקמת מרפאות ייעודיות בבתי הכלא.

בשב״ס טוענים שמספר שובתי הרעב צנח לכ־850 בשבועיים הראשונים, אך ארגוני זכויות אסירים מעריכים שהמספר דווקא טיפס לכ־1,500. בכל אופן, ברשויות הכלא לא מסתירים חשש מהתרחבות השביתה, במיוחד אם תנועת הסולידריות עם השביתה תתפוס תאוצה. עד כה מרבית שובתי הרעב מזוהים עם פת״ח. כ־3,000 אסירים תומכים בפת״ח ולמרות הפיצולים הפוליטיים ביניהם קיימת אפשרות שרבים מהם עוד ישתכנעו לחבור למהלך בהמשך. בנוסף לוקחים חלק גם כמה מאות אסירים המזוהים עם חמאס והחזית העממית, ושביתת הרעב עשויה להתרחב גם בקרב תומכי תנועות אלו. ב־4 במאי הצטרפו מספר אסירים ששימשו בעבר כמפקדים בכירים במיליציה של חמאס, ובנוסף אליהם גם מזכ״ל החזית העממית אחמד סעדאת.

"הפכה זכויות בסיסיות לזכויות־יתר"

המנהיג הבולט ביותר של השביתה הנוכחית הוא מרואן ברגות׳י, אחד מ־13 חברי פרלמנט פלסטינים הכלואים בידי ישראל ומי שנחשב למנהיג הפלסטיני הפופולרי ביותר כיום ומכונה לעתים "נלסון מנדלה הפלסטיני". בכל הסקרים הוא מסתמן באופן עקבי כמועמד המסוגל לסחוף את התמיכה הרבה ביותר אם יתמודד — כפי שהוא מתכנן — על נשיאות הרשות הפלסטינית בעתיד.

במאמר שהצליח להעביר ל'ניו יורק טיימס' עם פתיחת השביתה כתב ברגות׳י כי מדינת ישראל "הפכה זכויות בסיסיות שאמורות להיות מובטחות תחת החוק הבינלאומי — כולל כמה שהושגו בכאב באמצעות שביתות רעב קודמות — לזכויות־יתר ששירות הכליאה שלה מחליט אם להעניק לנו או לשלול מאיתנו". עוד הוא הוסיף כי ישראל כוננה "צורה של אפרטהייד משפטי, שמספק למעשה חסינות עבור ישראלים המבצעים פשעים נגד פלסטינים, ומפליל נוכחות והתנגדות פלסטיניות. בתי המשפט של ישראל הם העמדת פנים של צדק, אמצעים מובהקים של כיבוש קולוניאלי, צבאי". "רק סיום הכיבוש ישים קץ לחוסר הצדק הזה ויבשר את לידת השלום", הוא חתם.

ברגות׳י, שהיה מראשי המיליציות המזוהות עם פת״ח — התנזים וגדודי חללי אל־אקצא — ניצל ב־2001 מניסיון התנקשות ("סיכול ממוקד") בידי הצבא, נעצר במהלך פשיטה צבאית על רמאללה בשנה שלאחר מכן והורשע ב־2004 בבית משפט אזרחי באחריות לאישור פעולות טרור נגד אזרחים משני צדי הקו הירוק, בהן נרצחו חמישה בני־אדם. ברגות׳י מצדו כפר באישומים, ויתר על הגנה משפטית לאות מחאה על המשפט וגרס כי הוא מתנגד לפגיעה בחפים מפשע.

ראוי להדגיש שהשמאל הסוציאליסטי מתנגד לשימוש בשיטות של טרור במאבקים. בניגוד לתעמולה של הממסד הישראלי, לא כל אדם שנאבק באופן חמוש נגד הכיבוש הוא טרוריסט. המיליציות של פת״ח נקטו למשל פעולות צבאיות נגד הכיבוש הצבאי. עם זאת, הן לא בחלו לאורך השנים בהרג אזרחים — מה שלמעשה לא פגע כלל במשטר הכיבוש ואף סייע בידיו מבחינה פוליטית להוציא לפועל התקפות ברוטליות ביותר על אזרחים פלסטינים. סביר להניח שכאחד ממפקדי המיליציות ברגות׳י נושא באחריות גם להרג אזרחים. אך מה לגבי ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין, שהיה מפקד האצ״ל ונשא באחריות ישירה, בין השאר, לפיגוע הענק במלון המלך דוד ב־1946, בו נהרגו 91 בריטים, ערבים ויהודים? והאם נתניהו לא אחראי למתן הוראות לפעולות, דוגמת הפצצת ריכוזי אוכלוסייה ברצועת עזה, שבמסגרתן נהרגו אזרחים פלסטינים רבים? במלחמה ב־2014, מספר ההרוגים הפלסטינים היה כפול מסך ההרוגים הישראלים בכל שנות האינתיפאדה השנייה.

הפופולריות של ברגות׳י היא סיבה לדאגה עבור הממסד הישראלי. בעוד נשיא הרשות הפלסטינית עבאס הזדרז להרעיף על טראמפ דברי שבח ומיהר להיפגש איתו ב־3 במאי, תוך שהוא ממשיך לעמול על שמירת מלוא ההסדרים עם שלטון הכיבוש, ברגות׳י מתכתב עם הזעם הציבורי על הנשיא המתקרב לסיום דרכו. כפי שהבהיר עוד במאמר שפירסם בשנה שעברה בעיתון היומי אל־קודס, ברגות׳י תוקף את השלטון האוטוריטרי של עבאס, מסביר שהמשא־ומתן עם ישראל והמערכה הדיפלומטית של הרשות הפלסטינית ברמה הבינלאומית כשלו, ודורש מהרשות לסיים את "התיאום הביטחוני". בשנים האחרונות הוא כבר קרא במספר הזדמנויות לאינתיפאדה עממית חדשה. קריאת התיגר שלו על מנהיגותו של עבאס היא גם הסיבה שלמרות העובדה שנבחר בדצמבר האחרון במקום הראשון לוועד המרכזי של פת״ח, עבאס סירב למנות אותו לתפקיד סגן יו״ר פת״ח. עבאס שילם מס־שפתיים של תמיכה בשביתת הרעב, אך אין לו אינטרס בה. הוא אינו מעוניין שברגות׳י ירוויח פוליטית ממנה או בהתפתחות של מחאה עממית סביבה בשעה שהוא שם את מבטחו בטראמפ ומעוניין להפגין שליטה על השטח במובלעות הרשות.

ברגות׳י עצמו נשלח לבידוד עם תחילת השביתה. שב״ס פירסם ב־8 במאי סרטון ממצלמת מעקב המתעד לכאורה את ברגות׳י אוכל בשני מקרים במהלך שביתת הרעב. בשנת 2004, במהלך שביתת רעב של כ־2,200 אסירים שברגות׳י נמנה עם מנהיגיה, שב״ס פירסם גם כן סרטון שלו אוכל ארוחה לכאורה כששהה בבידוד. נציין כי טענות אלו נדחות בתוקף מצד ארגוני זכויות אסירים פלסטיניים הטוענים ששב״ס מפיץ במכוון מידע מסולף ומסתמך על סרטונים שצולמו לכאורה שלא בזמן שביתות הרעב. בין כה וכה מדובר בספין זול, מטעם שב״ס והממשלה, שנועד להסיח את הדעת מדרישות האסירים.

בתרחישים בהם יפונה ברגות׳י לצורך קבלת טיפול רפואי או הזנה בכפייה, או אם תישקף סכנה לחייו, ניתן לצפות להסלמה בהפגנות הסולידריות מחוץ לכותלי הכלא. לא מופרך שאם אחד משובתי הרעב ובוודאי אחד ממנהיגי שביתת הרעב ישלם בחייו לאורך השבועות הקרובים, הדבר יצית מחאה המונית בדומה לתגובה למותם של שובתי הרעב בצפון אירלנד ב־1981, בהובלת האסיר הרפובליקאי בובי סנדס, שנבחר לפרלמנט הבריטי במהלך שביתתו. כבר עכשיו שביתת הרעב משמשת כגורם מגייס ומלכד עבור שכבות משמעותיות בציבור הפלסטיני משני צדי הקו הירוק.

מחאת ההזדהות עם שובתי הרעב

אלפים רבים לקחו חלק בצעדות מחאה שהתקיימו ביום האסיר ברחבי הגדה המערבית, ובייחוד ברמאללה, בחברון ובבית לחם. בשורה של ערים ויישובים הוקמו אוהלי הזדהות עם שביתת הרעב. ב־27 באפריל נערכה השבתת מחאה של שירותים ציבוריים ועסקים קטנים בשטחי הרשות הפלסטינית ובתחומי מזרח ירושלים, ולמחרת נרשמו הפגנות ועימותים עם כוחות הצבא ומג״ב ב־15 מוקדים לפחות בגדה במסגרת "יום זעם" שהכריזה תנועת פת״ח.

המחאה בתחומי הגדה מתמודדת עם דיכוי צבאי, שעלול עוד להחריף בהמשך. בשבועיים הראשונים לשביתת הרעב תועד מספר הפצועים הפלסטינים הגדול ביותר מידי כוחות ישראליים בגדה המערבית מאז תחילת 2017, עם 191 פצועים, בהם 45 קטינים (נתוני OCHA). רובם המכריע נפגעו כשהשתתפו בהפגנות הזדהות עם שביתת הרעב, וכעשירית נפצעו מירי חי.

גם בתוך הקו הירוק התארגנו מספר משמרות מחאה ביוזמות מקומיות והוקם אוהל הזדהות באום אל־פחם. הפגנות סולידריות נערכו אף במספר מדינות ברחבי העולם, וקונפדרציית האיגודים המקצועיים הבינלאומית (ITUC), בה חברה ההסתדרות הכללית, פירסמה הודעת תמיכה.

כמו בפעמים הקודמות, ממשלת ישראל וראשי שב״ס מודיעים שהם לכאורה לא מתרגשים מהמחאה ושאין להם כל כוונה לנהל משא־ומתן עם האסירים. במספר מקרים בשנים האחרונות, המדינה, תחת ממשלות נתניהו, היתה מוכנה להביא אסירים שובתי רעב לסף־מוות בטרם הגעה להסכם. בינתיים שב״ס פועל להענשת האסירים על המחאה באמצעות לחץ פסיכולוגי, בידוד, העברה בין בתי כלא, החרמת ביגוד וציוד אישי ואפילו החרמת מלח המשמש את שובתי הרעב כדי לשפר את מצבם הגופני במהלך השביתה.

לפי דיווחים שהתפרסמו, משא־ומתן בין נציגי האסירים לשב״ס כן התקיים במהלך השבועות שלקראת השביתה, ואם השביתה תתעצם, הוא קרוב לוודאי יתחדש. ייתכן שבממשלת נתניהו יהיו מוכנים הפעם לנסות למתוח את הקו עוד יותר כדי להפגין קשיחות מול דרישות האסירים, אך הם משחקים באש ועשויים לאבד שליטה על ההתפתחויות.

עוד פעולות מחאה, של פלסטינים וישראלים, לתמיכה בשביתת הרעב מייצגות איום פוטנציאלי עבור שלטון הימין הפנאטי של נתניהו. מפגינים ישראלים צריכים להתייצב לצד מפגינים פלסטינים. ואילו ההסתדרות הרפואית מציבה, בנושא הזה, דוגמה גם לאיגודים מקצועיים אחרים: צריך למרוד בחקיקה דרקונית ובהתקפות של ממשלת הימין. המחאה נגד הזנה בכפייה, נגד האפליה בתנאי הכליאה ונגד מעצרים מינהליים צריכה לסייע לבנות תנועה חזקה יותר נגד הכיבוש והנצחת הסכסוך הלאומי, נגד המלחמה בעובדים ובעניים, ולמען שלום, שוויון ושינוי סוציאליסטי.