"חגיגות היובל" לכיבוש הגדה, עזה ומזרח ירושלים ולהקמת מפעל ההתנחלויות ממשיכות ביתר שאת. ביום חמישי שעבר (ה־1.6), נשיא המדינה ראובן ריבלין השתתף באירוע חגיגי בהתנחלות קריית־ארבע הסמוכה לחברון. ריבלין הכריז בנאומו כי "כבר אמר דוד בן גוריון שנעשה משגה עצום ונורא ונעשה אותו אם לא ניישב את חברון יישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר".
"היישוב היהודי בחברון" אליו התייחס הנשיא בנאומו הוא התנחלות כהניסטית בלב עיר כבושה, אך זה לא הפריע לו לחזור על המנטרה של ממשלת נתניהו: "חברון איננה ולא היתה מכשול לשלום".

סביר להניח שנשמע את המנטרה הזו גם בעצרת המרכזית לרגל 50 שנה ל"שחרור יהודה, שומרון ורמת הגולן", שתיערך ב־13 בספטמבר בכפר עציון, אחת ההתנחלויות בשטחים הפלסטינים הכבושים. ממשלת נתניהו החליטה להקציב עשרה מיליון שקלים לארגון האירוע הזה ולעוד שורה של אירועים דומים בהתנחלויות ובתוך הקו הירוק. גם התקציב של "מצעד הדגלים" בירושלים — מצעד שנאה אלים בהובלת הימין הקיצוני, העובר בעיר העתיקה וברובע המוסלמי — גדל השנה מ־300 אלף לחצי מיליון שקל. סך עלות "חגיגות האיחוד" בירושלים הענייה והשסועה המחולקת במחסומים וחומות מוערך בכ־25 מיליון שקלים.

שר החינוך נפתלי בנט הורה להקדיש תוכניות לימודים מהגן ועד לתיכון לנושא "שחרור ירושלים". בהודעה משותפת שפרסמו משרדי החינוך והתרבות, הם מתעקשים כי "הזיקה לחבלי יהודה ושומרון, צריכה להיות מעל לכל מחלוקת פוליטית". כלומר השקעת כספי המיסים שלנו בחגיגות הגרוטסקיות המציגות את הדיקטטורה של הכיבוש ואת הקמת מפעל ההתנחלויות כ"שחרור", ושטיפת המוח הלאומנית בבתי הספר, "צריכה להיות מעל לכל מחלוקת פוליטית".

כדי לא לקלקל את החגיגות, הכריז השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי יאסור על "הורסי שמחות", התומכים בחרם על ההתנחלויות, להיכנס לישראל. שרת התרבות, מירי רגב, פועלת נגד "משביתי השמחות" מבית: היא מנסה לסגור את גלריית ברבור בירושלים ואת תאטרון אל־מידיאן בחיפה, ומאיימת לפגוע תקציבית בכל מי שייתן במה לארגונים מתנגדי כיבוש דוגמת "שוברים שתיקה".

בנוסף לכך, סדרה ארוכה של הצעות חוק או חוקים שאושרו באחרונה — חוק נאמנות בתרבות, חוק שוברים שתיקה, חוק החרם, חוק ההדחה, חוק העמותות — מנסה לצנזר ולהשתיק כל ביקורת נגד הדיקטטורה של הכיבוש בשטחים, נגד ההשקעה האדירה בהתנחלויות, נגד גזל האדמות והרס בתים פלסטיניים, נגד הכבדת המצור והמשבר ההומניטרי ברצועת עזה...

הממשלה מפחדת ממחאה ולכן היא מנהלת ציד מכשפות נגד מתנגדי כיבוש, מסיתה נגד הציבור הערבי־פלסטיני ומשחקת באופן ציני על הפחדים הביטחוניים של הציבור היהודי. זאת בשעה שהיא עצמה רומסת את ביטחון הפלסטינים ומחריפה את הבעיות הביטחוניות של כלל הציבור.

לבנות התנגדות, לקדם אלטרנטיבה

יש ציבור גדול של צעירים ועובדים, יהודים וערבים, שמאס ב"ניהול הסכסוך", בעוני ובהזנחה, בגזענות ובהסתה. מאות מגיעים לתמוך בהרצאות שוברים שתיקה ומונעים מהכהניסטים, שמגיעים בעידוד הממשלה, לפוצץ את האירועים. אלפים צעדו בחיפה, בתל־אביב ובירושלים, ועשרות אלפים בקלנסוואה, במחאה על הריסות הבתים בתחילת השנה, ועשרות אלפים במצטבר השתתפו בצעדה נגד הכיבוש בירושלים ובעצרת בתל־אביב.

רבים היו רוצים לראות מציאות אחרת אך יש גם הרבה מאוד סקפטיות לגבי האפשרות שהמציאות אכן יכולה להשתנות לטובה. בציבור היהודי, אווירת ה"אין ברירה" שגורסת כי "מלחמת שלום ההתנחלויות" תימשך לנצח, מתודלקת גם על ידי ראשי ה"אופוזיציה" בכנסת. לפיד והרצוג לא מעזים אפילו לומר את המילה "כיבוש", או להרים את היד נגד חוקים גזעניים ואנטי־דמוקרטיים. הם לא יכולים או מעוניינים להוביל מאבק משמעותי נגד הממשלה, והניסיון מראה שהם גם לא מציעים חלופה של ממש למדיניות שלה. שניהם כיהנו בעבר הלא רחוק כשרים בממשלות נתניהו.

מאבק סוציאליסטי לוקחת חלק בשורה של אירועי מחאה לציון יום השנה ה־50 לכיבוש, לצד המפלגות חד״ש ומרצ, וארגונים רבים כגון עומדים יחד ושוברים שתיקה. השתתפנו בצעדת אלפים בירושלים בתחילת אפריל ובעצרת של כ־20 אלף בתל־אביב עם שלטים ובאנרים שקוראים להתארגן למאבק נגד סתימת פיות, כיבוש ואפליה, שלטון הון ועוני. הפגנות נוספות צפויות להיערך בחיפה ובנווה שלום.

בסוף הצעדה בירושלים נאם מוחמד אבו־חומוס, אחד ממנהיגי המאבק של תושבי מזרח ירושלים נגד הכיבוש והתנחלויות, וחבר ועדת המעקב של שכונת עיסאוויה. בדבריו הוא הדגיש כי: "צריך שהשמאל יתגייס ויעזור, יצא לרחובות, וידרוש שינוי".

זה התפקיד של ארגוני השמאל והארגונים החברתיים, ובראשם ארגוני העובדים והסטודנטים — לאחד במאבק את כל מי שסובל ממדיניות הממשלה, ולהושיט יד סולידרית למאבקים בשטחים הפלסטינים נגד הכיבוש וההתנחלויות, נגד העוני והרס מקורות הפרנסה. מתוך המאבקים האלה ניתן יהיה גם לבנות אלטרנטיבה פוליטית לימין — מפלגה סוציאליסטית שתאבק למען שלום, דמוקרטיה וצדק חברתי.