לאחר שהממשלה הציגה את האופנה האחרונה בניצול עובדים — אי־תשלום משכורות כפתרון לבעיות תקציביות — התופעה התחילה לתפוס תאוצה. כל תושב אזור חיפה משלם 20 ש״ח בארנונה לשירותי הכבאות האזוריים. הארנונה שולמה, הכבאים עבדו, אך עיריות קריית־ים ועוספיה, שנמצאות במשבר כלכלי, לא העבירו את הכספים, והכבאים לא קיבלו משכורות. הכבאים בתגובה יצאו לשביתה והבהירו שלא יחכו חודשים ללא משכורות עד למציאת פתרון: אם אין משכורת, אין שירותי כבאות. השביתה התנהלה במתכונת חלקית, והכבאים יצאו רק לקריאות שכללו סכנה לחיי אדם.

הכבאים גם קיימו הפגנות מול העיריות בהן החנו את הכבאיות ברחבת העירייה, דרשו תשלום משכורות וקראו לתמיכה ציבורית במאבקם. חברי מאבק סוציאליסטי הצטרפו להפגנה. לאחר שיחות עם הוועד הגיעו חברי התנועה גם לתחנת הכיבוי המרכזית כדי לדון במצב עם הכבאים, ולתת להם מכתבי תמיכה וסולידריות שקיבלו מהתנועה העולמית שמאבק סוציאליסטי היא חלק ממנה (CWI), ומוועדי כבאים ועובדים אחרים מרחבי העולם. מהשיחות עם העובדים התברר שישנם עוד מאבקים שעומדים לפרוץ — מאבקים נגד קיצוצים, שחיתויות ופגיעה בתנאי העבודה של הכבאים — ושגם פתרון זמני לתשלום משכורות אוקטובר לא יפתור את הבעיה לטווח הארוך.

שביתת כבאי עוספיה וקריית־ים נמשכה שבוע עד שהצטרפו אליה כל הכבאים של אזור חיפה לאות סולידריות. הסולידריות הזו הפחידה את ראשי השלטון המקומי, וגרמה להם להבין שאם לא יהיה פתרון למשבר, הדרך להשבתת כל שירותי הכבאות בארץ קצרה מאוד. בשל החשש מהצתת מאבק כלל־ארצי ומהצטרפות עובדי הרשויות המקומיות שעוד לא קיבלו את משכורותיהם לשביתה, עיריית חיפה הסכימה להעביר באופן חד־פעמי סכום של מיליון שקל לאיגוד ערים חיפה, אך פתרון לטווח הארוך לא נמצא.

המערכה הראשונה אולי נגמרה, אך המלחמה על המשכורות ותנאי העבודה של הכבאים רק התחילה. קשה לחשוב על חוצפה גדולה יותר מאי־תשלום משכורות לעובדים מסורים שמסכנים את חייהם פעם אחר פעם. החוצפה הזו היא גם איום על הבטיחות שלנו. מאחר שהביורוקרטים שיושבים בהנהגת ההסתדרות לא נוקפים אצבע, הכבאים בכל הארץ, ועדי העובדים באזור הצפון ותושבי האזור חייבים לתמוך בכבאים באופן פעיל, ולבנות סולידריות שאף ראש עיר או פקיד באוצר לא יוכל לכבות.