לאחר שהממשלה הכריזה על קיצוץ של יותר מ־30 מיליון שקל בתקציבי שירותי הכבאות וההצלה, חידש באוגוסט האחרון אירגון הכבאים הארצי את מאבקו לתיקצוב הולם של שירותי הכבאות, שמתחילת העשור סובלים מקיצוצים מתמשכים בתקציבים המועברים מהממשלה ומהרשויות המקומיות. כחלק מהמאבק התפרסו כבאים בצמתים מרכזיים ברחבי הארץ לצורך פעילות הסברה.

מתחילת המאבק הבהיר אירגון הכבאים שהעיצומים נועדו למנוע את קריסת שירותי הכבאות עקב מחסור תקציבי, והסביר באמצעות דפי מידע וסירטונים את המצב העגום של שירותי הכבאות עוד בטרם הקיצוץ הצפוי. לדבריו של יואב גדסי, ראש אירגון הכבאים, "המצב של שירותי הכבאות בישראל הוא קטסטרופאלי — לפני יותר מעשר שנים קבעה ועדה ממשלתית כי בישראל נחוצים 2500 כבאים, אולם כיום פועלים בישראל 1400 כבאים בלבד" (כלכליסט, 18.08).

בישראל ישנו כבאי אחד לכול 10,000 תושבים במקום כבאי אחד לכול 1000 תושבים כפי שנקבע בתקן העולמי. הכבאים נאלצים לעבוד עם ציוד מיושן — כולל כבאיות ישנות ששבקו בזמן קריטי — ולהסתמך על תחנות כיבוי מרוחקות שמאריכות את זמן ההגעה של צוותי הכיבוי וההצלה בשעת אירוע. גורמים אלה כבר עלו לא פעם בחיי אדם. בנוסף, הכבאים סובלים בשנים האחרונות מהלנות שכר ועיכובים מתמשכים בתוספות שכר.

הממשלה מסרבת לממן את התקנים שאישרה

האוצר מסרב לממן אפילו מישרות כבאים שכבר אושרו בעבר על־ידי הממשלה, וקיימת הסתמכות על מערך מתנדבים. האבסורד שבחוסר היכולת לאייש תקנים בשירות חיוני ומציל חיים כמו כבאות והצלה, בולט במיוחד על רקע גלי הפיטורים של השנה האחרונה ואחוזי האבטלה הגבוהים יחסית במשק. ממשלה שטוענת ש"הפחתת מימדי האבטלה עומדת בראש סדר העדיפויות שלה", הייתה צריכה לפנות עוד ועוד תקציבים בכדי ליצור יותר מישרות בכול שירות ציבורי נחוץ.

ההסברה המוצלחת של אירגון הכבאים גייסה תומכים רבים, בעיקר מכיוון שהבהירה את האינטרס הציבורי הרחב בהצלחת המאבק. הכבאים דורשים שהממשלה תסביר מדוע היא מסכנת באופן יומיומי את הציבור ומתעלמת מההמלצות ארוכות השנים להעלות את התיקצוב ולהוסיף תקנים.

תגובת משרד הפנים לעניין מפנה אצבע מאשימה לכבאים על כך שהם מתנגדים ליישום החלטת ממשלת אולמרט מ־2008 להקים רשות ארצית לכבאות והצלה שתהיה מתוקצבת באופן עצמאי בניפרד מהרשויות המקומיות. כחלק מהחלטה זו "לא יותר לעובדי רשות הכבאות הארצית לנקוט צעדים אירגוניים, שיפגעו בשירות המבצעי של הרשות". עוד קודם להחלטה הבהיר שר הפנים דאז, מאיר שטרית, את הכוונה האמיתית באופן בוטה: "מערך כיבוי האש שאני מתכוון אליו, יהיה מערך סמי־צבאי כמו שמקובל במשטרה, אי־אפשר יהיה לעשות שביתות" (ישיבת ועדת הכספים, 10.10.2007).

כלומר, הממשלה מתנה תיקצוב הולם לשירותי הכבאות וההצלה בחיסול זכות השביתה של הכבאים. בינתיים הייבוש התקציבי גורם לפגיעה בחיי אדם.

הרחבת המאבק

אותו קיצוץ רוחבי שפוגע בשירותי הכבאות נקבע כחלק מעיסקת החבילה שעליה חתמה ההסתדרות הכללית, שהיא גם הגוף שאמור לייצג את הכבאים ולתת גב למאבק זה. הנהגת ההסתדרות בראשות עיני גם לא עשתה כלום כשמשטרת ישראל בגיבוי הממשלה החליטה לאשר קיום אירועים המוניים ללא כבאיות. במשך שנים מסרבת הנהגת ההסתדרות להפעיל את כל הכלים האירגוניים שלרשותה כדי להביא להשגת דרישות הכבאים, ובכך מאפשרת את המשכיות הבעיה ומקלה על פגיעות נוספות.

בדומה למאבק המורים ב־2007, המאבק של איגוד הכבאים בייבוש התקציבי מחדד את התפקיד הקריטי שיכולים למלא האיגודים המקצועיים בהגנה לא רק על הזכות לתנאי עבודה סבירים ושכר הולם, אלא גם על הזכות לקבל שירותים חברתיים איכותיים מהמדינה.

את התמיכה הציבורית במאבק הכבאים לא צריך להשאיר רק במסגרת עצומות אינטרנטיות או ב"פייסבוק". צעדי סולידאריות מצד ציבור תומכים, אירגוני עובדים ואירגוני מאבק הפועלים להגנת העובדים, כגון הצהרות תמיכה, הפגנות תמיכה והשבתות הזדהות, מסוגלים לחזק את המאבק באופן מאוד אפקטיווי.

כפי שהבהירו הכבאים ובצדק: זה המאבק של כולנו. קיים פוטנציאל להתגייסות מאסיווית של תמיכה בשטח, שנחוץ שאירגון הכבאים יפעל לממשו. קמפיין כזה, שימשיך לכלול הסברה עצמאית מטעם האיגוד, מסוגל להפעיל לחץ הרבה יותר גדול על הממשלה להוסיף תקציב כדי להחזיר את התקנים שקוצצו, לחדש את הציוד המיושן על חשבון המדינה ולא מכספי תרומות, להפסיק את הלנות השכר לכבאים ועיכובי ההפרשות לפנסיה, לאשר את תוספת השכר של 36% שנקבעה לפני שנתיים, ובעיקר, למנוע כל מהלך עתידי של ניסיון לשבירת העבודה המאורגנת וזכות השביתה.