כידוע, מצבם של שירותי הכבאות בארץ עגום. באירופה יש כבאי אחד לכל 1000 איש, ובישראל המצב בשטח הוא של אחד ל־7000! זו התוצאה של הקיצוצים המתמשכים בתקציב שירותי הכבאות, שרק בשנה האחרונה ספג קיצוץ נוסף של 32 מיליון שקלים. מצב זה מדגיש את הצורך במאבק על זכויותיהם של הכבאים ועל הזכות שלנו לקבלת שירותי כבאות הולמים.

מצב שירותי הכבאות הוא רק דוגמא אחת להפקרות מצד הממשלה. במקביל ניתן להצביע גם על ההשלכות ההרסניות של הקיצוצים המאסיוויים בתקציבי החינוך, הסיעוד ומערכת הבריאות.

בתגובה לזעם בציבור ולמחאת המשפחות השכולות הציעה הממשלה העלאה זעומה ובלתי מספקת בתקציב הכבאות, וזאת "בתמורה" לשלילת זכות השביתה של הכבאים. הדרישה לוויתור על זכות השביתה אינה רק מרתיחה ואנטי־דמוקרטית, אלא גם מאיימת על איכות שירותי הכבאות בעתיד. מדובר בניסיון לשלול מהכבאים את אחד מכלי המאבק המשמעותיים של האיגוד המקצועי, ולטרפד כך לא רק את יכולתם להילחם על זכויותיהם, אלא גם את יכולתם למנוע קיצוצים נוספים ופגיעות נוספות דוגמת תוכניות להפרטה.

ניסיון ציני להאשים את הכבאים

אסון השריפה בכרמל חשף מחדלים חמורים ובעקבות כך עורר זעם עצום אצל רבים. על הרקע הזה ניסו מפלגות הממסד ומשרדי ממשלה כאלה ואחרים להטיל באופן ציני את האשמה על העובדים עצמם, תוך פיזור שקרים אודות היקף השכר שהם מקבלים ושעות העבודה שלהם. סירוב הכבאים ל"רפורמה" האנטי־דמוקרטית הוצג כביטוי ל"תאוות בצע" מצידם.

אלה טענות מגוחכות. הכבאים הם שנאבקו במשך שנים נגד הלנות־שכר ולמען תוספת תקנים, מישרות ותקציב לציוד, לטובת כולנו, בזמן שהממשלה המשיכה לקצץ בתקציבי השירותים הציבוריים ולחלק לבעלי־הון מתנות חינם, כגון נכסים ציבוריים, משאבי טבע והטבות מס.

מאבקם של הכבאים למען תקצוב הולם של שירותי הכבאות ונגד הניסיון לשלול מהם את זכות השביתה, הוא אינו רק עניינם הפרטי כמובן. הכבאים וההסתדרות צריכים להרחיב את המאבק כך שיכלול מגזרים נוספים במשק, בדרישות לתוספות שכר, קניית ציוד חדיש, תוספת תקנים ומישרות במגזר הציבורי, וביטול כל ההפרטות שנעשו עד כה.

האסון בכרמל היה סימפטום עגום למחלה. ההפרטות, הקיצוצים ורמיסת זכויות העובדים מובילים לקטסטרופות מהן לא נוכל להתחמק אם לא נתארגן ונילחם על זכויותינו. הקפיטליזם הורג והאסון בכרמל הוא דוגמא מובהקת לכך.