מיליוני עובדים, מובטלים, נוער, מהגרי־עבודה ועניים השתתפו בצעדות לציון האחד במאי, יום העובדים הבינלאומי — יום המסמל מאבק על זכויות עובדים, סולידריות ואחדות מעמדית. שנת 2009 היא שנה קטסטרופאלית עבור האנשים העובדים בצל המשבר הכלכלי העולמי, המשבר החמור ביותר של הקפיטליזם מאז שנות ה־1930. בארצות רבות ניראו השנה הפגנות האחד במאי הלוחמניות ביותר מזה שנים, וזאת בתגובה להידרדרות הדרמטית בתנאי החיים של האנשים העובדים.

התוצר בכלכלות אירופה הצטמק כבר ב־4%. אחוז האבטלה עומד להגיע ל־11%, שיא מאז מלחמת העולם השנייה. באירלנד התוצר לבדו עומד לרדת ב־20% השנה. מספר מדינות כבר פשטו את הרגל או קרובות לכך כגון: איסלנד, לאטוויה, אירלנד, ספרד, פורטוגל, אוקראינה ואולי אפילו בריטניה. שיעור האבטלה בספרד עומד כבר עכשיו על 20%. בסך הכול מדובר בנתונים שמתחילים להתקרב לאלה שאפיינו את תקופת השפל הגדול בשנות ה־1930 בארה״ב.

בזמן שלאף ממשלה אין שום פיתרון אמיתי למשבר ואירגוני הימין הקיצוני מעיזים להרים את הראש ומפילים את האשמה באסון הכלכלי־חברתי על הקבוצות העניות בחברה — יצאו לרחובות בארצות רבות המונים כדי למחות נגד הפלת מחיר המשבר הכלכלי על גב האנשים העובדים, נגד הפגיעה בתנאי העבודה, נגד הפיטורים ההמוניים, ונגד ביזבוז כספי מיסים לצורך הצלת בעלי־ההון והמערכת הפיננסית על חשבון השקעות במשרות ובשירותים חברתיים.

צרפת: העובדים לא ישלמו את מחיר המשבר!

המסר העיקרי של מרבית הפגנות האחד במאי בעולם היה: "העובדים לא ישלמו את מחיר המשבר הקפיטליסטי"! זהו גם המסר של ההפגנות והשביתות הגדולות שמובילים איגודים בארצות שונות בחודשים האחרונים.

בצרפת התקיימו השנה הפגנות האחד במאי הגדולות בעשורים האחרונים, כביטוי להתנגדות הגוברת לשלטון הניאו־ליבראלי של סרקוזי. לראשונה מאז התקוממות מאי 1968, שבתו כל שמונת האיגודים המקצועיים בצרפת יחד. בחודשים האחרונים בוצעו ברחבי צרפת השתלטויות לא מעטות של עובדים על מפעלים, וכליאתם של מנהלים במשרדיהם בתגובה לפיטורים המוניים; רבע מהאוניברסיטאות בצרפת שבתו במשך כמה חודשים. על הזעם הציבורי הגובר בצרפת השפיעו גם השביתה הכללית הראשונה בתולדות מונאקו, והשביתות הלוחמניות הארוכות באיים הצרפתיים גוואדאלופ ומארטיניס. באירועי האחד במאי התקיימו 283 עצרות ברחבי צרפת, שבהן השתתפו למעלה מ־1.2 מיליון איש. לפי סקרים, כ־72% מהציבור בצרפת תמך בהפגנות.

את האירועים בצרפת ניסה כרגיל לנצל באופן פופוליסטי מחנה הימין הקיצוני בראשות ז׳אן מארי לה־פן. הם אירגנו הפגנת אחד במאי משלהם, בה ניסו להסית את הזעם מהממשלה למהגרי־העבודה. אלא שכתוצאה ממודעות מעמדית הולכת וגוברת הגיעו רק 1200 איש לאירוע, בהשוואה לאלפים בשנים האחרונות.

לא לכלכלה שמטרתה להעשיר את העשירים

בספרד, האחד במאי השנה צויין כחלק מהמאבק על פרנסה והמחאה על האבטלה הגואה, בשעה שהממשלה הניאו־ליבראלית לא מספקת כל פיתרון. אל ההפגנות הצטרפו גימלאים וגם מהגרי־עבודה רבים מאמריקה הלטינית.

בגרמניה הפגינו למעלה מחצי מיליון עובדים ומובטלים בכ־400 מוקדים שונים. בברלין התנגשו המפגינים עם המשטרה. בהפגנה שהתקיימה בעיר צביקאו שבמזרח גרמניה, אמר מנהיג איגוד עובדי המתכת, דלטף ווצל: "אי־אפשר להמשיך כך. אנחנו זקוקים למשק המסוגל לשרת את העובדים. אנחנו לא זקוקים לכלכלה שכול מטרתה היא להעשיר את העשירים".

הפגנות גדולות נוספות התקיימו באירלנד, מדינה שהקפיטליסטים ותומכיהם ברחבי העולם (כולל עופר עיני בישראל) סימנו כמודל לשיתוף־פעולה בין עובדים למעבידים ולצמיחה כלכלית בשיעורים גבוהים. המודל הזה קרס לחלוטין. התוצר באירלנד עומד לרדת ככול הנראה בלפחות 20%, והאיגודים המקצועיים חוזרים לשבות ולהפגין. ההפגנות של האחד במאי השנה היו מהגדולות ביותר בתולדות אירלנד, כאשר גם פה המסר היה שהעובדים לא ישלמו את מחיר המשבר, והאיגודים הציגו תוכנית אלטרנטיווית משלהם ליצירת מקומות עבודה, הרחבת דמי־האבטלה, והשקעה בחינוך ובבריאות.

רמיסת הפגנות ומחאות

הרעיון של אחדות האנשים העובדים ברחבי העולם מאיים מבחינה פוטנציאלית על ממשלות ההון המושחתות ועל משטרים רודניים. גם השנה, כמו בשנים קודמות, דוכאו מחאות רבות באחד במאי. באיראן, לדוגמא, המצטיירת בתקשורת הממסדית הישראלית כמיקשה אחת ומאוחדת, מדוכאים בשיטתיות מאבקי עובדים. מאבקים אלה הם תיזכורת לכך שלעובדים והעניים הישראלים והאיראנים יש אינטרס משותף חזק לפרנסה, דיור וביטחון.

השנה מנעו כוחות השיטור האיראנים את קיום עצרת האחד במאי, שתוכננה להתקיים בטהראן ואורגנה על־ידי איגודים מקצועיים עצמאיים ואירגוני שמאל שפועלים במחתרת. האלפים שהתאספו פוזרו בכוח וכ־50 מפגינים נעצרו על־ידי המשטרה, רבים מהם פעילי איגוד מקצועי. הפגנות נוספת שתוכננו להתקיים ברחבי איראן פוזרו גם הן בברוטאליות.

באיסטנבול, העיר הגדולה בטורקיה, פוזרו בכוח רב הפגנות שציינו את האחד במאי, באמצעות זרנוקי מים וגז מדמיע. רבים מהמפגינים נעצרו. עשרות אלפי שוטרים הוצבו במרכז העיר במטרה לחסום את הכניסה לכיכר המרכזית שנסגרה להפגנות מאז שבהפגנות האחד במאי 1977 נורו למוות 37 מפגינים על־ידי צלפים מן הימין הקיצוני.

הפגנות האחד במאי — סימן לבאות

ההפגנות המרשימות לרגל האחד במאי, שהסקירה הזאת נגעה רק בחלקן הקטן, התקיימו כאמור על רקע תסיסה חברתית גוברת בארצות רבות ביבשות השונות. ישנו זעם אדיר על המחיר שדורשות ממשלות ההון מהאנשים העובדים לשלם. ההפגנות, השביתות, והפעולות הלוחמניות של עובדים בחודשים האחרונים מעידות על עלייה משמעותית במודעות של עובדים ברחבי העולם בתגובה להשלכות המשבר. אחרי שלושה עשורים של מתקפה אידיאולוגית פרו־קפיטליסטית אינטנסיווית, שהוחרפה במיוחד בשנות ה־1990 לאחר נפילת המשטרים הסטאליניסטיים, עולה עכשיו שוב באופן חד ההתעניינות ברעיונות סוציאליסטיים (כפי שהדבר התבטא בהפגנת עובדי תעשיית הרכב לאחרונה בבריסל, עם סיסמאות כגון "סוציאליזם או ברבריות" ו"מאוחדים נגד הקפיטליזם"). הפגנות האחד במאי השנה הן רק פסיק לעומת ההפגנות והמאבקים שאפשר לצפות להם בחודשים ובשנים הקרובות — גם בישראל. מאבקים המוניים אלה הם המפתח לשינוי החברה מהיסוד, למהפכה חברתית, אם יילמדו הלקחים המשמעותיים מהמאבקים הגדולים הקודמים בהיסטוריה.