פיצוי עכשיו! לא לכפיית בחירה בין בריאות לפרנסה
קחו מהטייקונים, לא מעובדי המגזר הציבורי!
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
אחד במאי 2009
הקפיטליזם במשבר – למה שאנחנו נשלם?
בסולידריות בינלאומית נגד הפלת מחיר המשבר על האנשים העובדים ולמען דמוקרטיה סוציאליסטית!

הדפסה

תנועת מאבק סוציאליסטי שולחת ברכת סולידריות לעובדים, לעניים, לצעירים, ולמדוכאים בישראל, בשטחים הפלסטיניים וברחבי העולם, ומצדיעה במיוחד לכול מי שנלחמים ונלחמות נגד ניצול, דיכוי, אפליה, עוול חברתי ואי־שוויון. יום הסולידריות הבינלאומי של העובדים מצויין השנה בישראל ובארצות אחרות על רקע האסון החברתי־כלכלי שייצר המשבר החמור ביותר של הקפיטליזם מאז שנות ה־1930. המשבר מכה כעת בכול פינה בעולם, ואת המחיר של כשל השיטה והמדיניות האליטיסטית נדרשים לשלם האנשים העובדים, העניים, שכבות הביניים הנשחקות, והצעירים שנזרקים לחברה בקריסה שמציעה עוד פחות פרנסה ודיור, ועוד יותר ניצול וניכור. ומה לגבי בעלי־ההון, העשירים והאליטה השלטונית? להם יש את הממשלה.

משבר עולמי

בעוד שרי האוצר של שבע הכלכלות הגדולות (G7) טוענים שהמיתון יסתיים בתוך כחצי שנה, וממשיכים בכך במאמצים הכושלים לפתור את המשבר הכלכלי העולמי באמצעים פסיכולוגיים, הנתונים הכלכליים מעידים על המשך הידרדרות הרת־אסון מתחילת שנת 2009. הכלכלות הגדולות בעולם בצניחה חופשית, והכלכלה העולמית צפויה להתכווץ בלפחות 1.3% השנה. קרן המטבע הבינלאומית (IMF) נאלצה לאחרונה לעדכן שוב את הערכותיה לגבי ההפסדים המצטברים הצפויים במגזר הפיננסי בעקבות המשבר, ואלה יגיעו לטענתה לסכום האסטרונומי של למעלה מ־4 טריליון דולר. כבר בשלב הזה הוביל המשבר לשיא היסטורי בהיקף ההרס הגלובאלי של עושר ומשאבים, בהשוואה למשברים כלכליים קודמים. מחנק אשראי ושיתוק כללי במערכת הבנקאות, קיפאון בסחר העולמי וקריסה של תעשיות ובנקים, ירידה חדה בצריכה ועלייה חדה באבטלה ובמצוקת המזון — אלה הן כמה חוליות בשרשרת של משברים שמתמזגים לכדי משבר כולל ועמוק של השיטה הקפיטליסטית, והוא עוד רחוק מסיומו, למרבה הצער.

גם בישראל, גל הפיטורים חסר התקדים בהיקפו במשק לצד שאר סימני המיתון מיסמסו את המנטרות לגבי "חוסנו של המשק" שהשמיעו נציגי הממשלה הקודמת והפרשנים הכלכליים הקפיטליסטים. אלה נדהמים כעת לגלות שגם הבנקים הגדולים בארץ, שהתגאו בשנים האחרונות ברווחי שיא, נגועים ב"נכסים רעילים" שמהם קיוו לגזור עוד קופונים, בנוסף לרווחים מהסחיטה הקארטלית של העמלות והריביות (כפי שמתאר במבוכה הדוח האחרון של הממונה על ההגבלים העסקיים). אובדן המשרות הקולוסאלי, הפגיעה הרוחבית בשכר ובתנאי העבודה במגזר הפרטי, ובקרוב גם בציבורי, הביאו כבר עכשיו את רוב הציבור לקצץ בהוצאות השוטפות (כך לפי סקר רשות ההסתדרות לצרכנות, 8.3).

הירידה בצריכה, בארץ ובעולם, היא גורם מרכזי למיתון, והמגמה הנוכחית של פגיעה נוספת בכוח הקנייה של העובדים רק מחריפה את הבעיה. למעשה, זהו משבר קלאסי של "עודף ייצור" של מוצרים ושירותים — "עודף" שנוצר לא ביחס לצרכים האמיתיים בחברה, אלא ביחס לכוח הקנייה של ציבור שהולך ומתרושש, בעיקר ממעמד העובדים. ההיגיון הפנימי המעוות של הקפיטליזם מתבטא גם באבסורד של חיסול כללי של משרות — במחיר אנושי עצום! — למרות שקיים צורך חברתי בוער בהשקעת עבודה מאסיווית, כלומר ביצירת המוני משרות חדשות: לשיפור החינוך, הבריאות, התחבורה, שירותי רווחה, תשתיות, פיתרון בעיות אקולוגיות, ופיתוח הייצור הנחוץ לטובת פרוייקטים אלה. את מערכי המתנדבים הענקיים והמתרחבים בעמותות הצדקה ובשירותים החברתיים יש להפוך למשרות מקצועיות בשכר הוגן, כחלק מהמגזר הציבורי.

עוד גזרות כלכליות

ממשלות ברחבי העולם מזרימות סכומים ענקיים ותקדימיים להשקעה במשק, במטרה להמריץ את הצריכה ולייצב את המערכת. לא רק שכספי משלמי המיסים בארצות רבות מושקעים כעת בכיסוי הרים של חובות־זבל שצברו בעלי־הון, לעומת פירורים שנזרקים לדורשי־עבודה ולעניים, בפועל האג׳נדה הכלכלית של כל הממשלות הקפיטליסטיות בתקופה זו חותרת להפלת המחיר הגבוה של המשבר על האנשים העובדים שעל גבם נעשו רווחי העתק של השנים האחרונות. כדי לממן את הגירעונות התקציביים הגדולים שנפערים כתוצאה מחבילות החילוץ הגדולות ומהירידה בגביית המיסים, שוב מקודמים קיצוצים בתקציבים לשירותים חברתיים ובשכר במגזר הציבורי. הממשלה החדשה של ביבי אפילו מדברת במפורש על המשך הפחתת נטל המס מבעלי־ההון ומהעשירים והעברתו בצורת שלל גזרות ומיסים חדשים לציבור הרחב (וזה בזמן שבבריטניה ובארה״ב נאלצות ממשלות בראון ואובמה לבטל חלק מהפחתות המס שניתנו לעשירים בשנים האחרונות). כאמור, מדובר בעצם בצעדים "נוגדי־צריכה", ואלה משקפים את קוצר־הראייה של מפלגות השלטון, שמתאמצות בעיקר לרצות את הבוסים הגדולים שלהן. בדומה לכך, גם קיצוצים בשכר שנעשים במסווה של שמירה על מקומות עבודה גורעים מכוח הקנייה הכולל של העובדים, ובכך הם מאיימים להפיל מקומות עבודה נוספים.

המדיניות הניאו־ליבראלית, שנכפתה ביד קשה במשך שלושה עשורים, פירקה נכסי ציבור וריסקה את תנאי העבודה, השכר ושירותי הרווחה לטובת מרוץ הרווחים של בעלי־ההון, ויצרה אי־שוויון כלכלי במימדים היסטוריים. כך סחטו קומץ בעלי־ההון רווחים, שאותם השקיעו פחות ופחות בפיתוח כלכלי ויותר ויותר בהימורים בקזינו של המגזר הפיננסי. התהליכים האלה (שמוזכרים כאן כמובן רק בהתייחסות כללית בלבד) הם שהולידו באופן בלתי־נמנע את הצונאמי הכלכלי הנוכחי — בניגוד גמור להבטחות האידיאולוגים הקפיטליסטים שרווחי תאגידי הענק יובילו בדרך כלשהי לשגשוג חברתי כולל. לא מדובר בסתם "תנודות כלכליות עונתיות של הכלכלה העולמית", כפי שניסה לפטור זאת אולמרט בנאום סיום הכהונה שלו בכנסת. בעלי־ההון והמפלגות ששירתו אותם, וקידמו באגרסיוויות את הניאו־ליבראליזם, הם אלה שנושאים באחריות למצב — בישראל כמו בשאר העולם.

אומנם המשבר ניפץ לחלוטין את הדוֹגמה הניאו־ליבראלית המקדשת אי־התערבות ממשלתית במשק, וכעת נקראות ממשלות בכול העולם להצלת הכלכלה מידי "היד הנעלמה", אבל הגזרות הניאו־ליבראליות על העובדים לא נעלמו. להפך — עבור הממשלה והמעבידים המיתון משמש תירוץ להגברתן. אי־הוודאות והחששות בקרב העובדים ושכבות הביניים מנוצלים במקרים רבים על־ידי מעבידים כדי לתקוף את העבודה המאורגנת ולפגוע בתנאי העבודה ("להגמיש" אותם), גם בתאגידים מסחריים רווחיים; במקביל מקדמת הממשלה תהליכי הפרטה מואצים במטרה להעביר עוד נכסי ציבור ושירותים לידי משפחות ההון ולהחליש עוד יותר את העבודה המאורגנת, במיוחד במערכת החינוך, בנמלים ובחברת החשמל. התקפות אלה מתבצעות באופן ציני במשולב עם הניסיון לגרום לעובדים לשלם את מחיר המשבר, בין אם בשכר ומשרות לצורך ספיגת הירידה ברווחי המעבידים, ובין אם במיסים לצורך המימון של צעדי חילוץ לבעלי־ההון ולשיטה הכלכלית הכושלת שלהם. חבילת הגזרות הכלכליות שמתכננת ממשלת ביבי־ליברמן־ברק להנחית במסגרת חוק ההסדרים וחקיקת תקציב המדינה — בעיסקה לשנתיים הפעם — היא מהדראקוניות שניראו בישראל.

הצלת העשירים?

בשלב זה תעדיף הממשלה להימנע מחילוץ ראוותני של אותם ה"טייקונים" שמתלוננים בחוצפה על הפסדיהם מ"נכסים רעילים", מכיוון שצעד כזה יעורר זעם ציבורי וידגיש את פשיטת־הרגל של "השוק החופשי", ובפרט את כישלון תוכנית בכר שביוזמתו של ביבי הגבירה את ההימורים בכספי חסכונות בשוק ההון. לכן ישנה רתיעה ברורה בקרב האליטה השלטת מתמיכה בצעד כזה. גישה כזאת תקפה גם במקרים שבהם קיימת תמיכה ציבורית פוטנציאלית לצעדי חילוץ, כפי שהראו הדוגמאות האחרונות של ויטה פרי גליל ועוף העמק, כשהממשלה לא הייתה מוכנה לנקוף אצבע להצלת המשרות. אבל כפי שאפשר לראות בארה״ב ובאירופה, או בעבר במשבר מניות הבנקים בישראל ב־1983, כשקריסת תאגיד מאיימת לפגוע משמעותית ביציבות הכלכלית במשק, הממשלה יכולה להיאלץ להתערב ולפעמים גם להלאים בכוונה לספוג בכספי משלמי המיסים את החובות ולפטר עובדים ("להבריא"), ואז לזרוק את אותו תאגיד חזרה לשוק הפרטי בהקדם האפשרי — הלאמת ההפסדים והפרטת הרווחים. סוציאליסטים תומכים במקרים כאלה בהלאמה, עם פיצוי של משקיעים קטנים בהתאם לצורך מוכח, ובניהול דמוקרטי של אותם התאגידים למען מילוי הצרכים החברתיים ולא למטרות רווח.

בשעה שהעובדים, ובמידה גוברת גם שכבות הביניים, נדרשים לשלם מחיר כואב במיוחד, ההתערבויות הממשלתיות ממוקדות בסיוע לצרות של עשירים — פשוטו כמשמעו — ועל כל שאר הציבור נכפה להתגייס למאמץ זה. כפי שהבהרנו בהצהרה לרגל האחד במאי בשנה שעברה: "העובדים יכולים רק לחלום שמאמצים כאלה יושקעו לטובתם. הממשלה תשפוך מיליארדים בהינד עפעף על מלחמה נוספת, אבל תנהל קרב נחוש על כל שקל נגד עובדי המגזר הציבורי, עובדי החינוך, הסטודנטים, עובדי הבריאות, נגד חולים, נגד נכים, נגד ניצולי שואה ונגד גימלאים" (ההתרברבות של אולמרט בדבר הישגים לניצולי השואה היא בבחינת ביזוי שמצטרף לעוול ההיסטורי הנפשע שעשו ממשלות ישראל לדורותיהן לניצולים). יש צורך בהשקעת משאבים מקסימלית לחילוץ של האנשים העובדים והעניים מהמשבר. חילוץ כזה יושג רק דרך התארגנות ומאבק.

בלימת הפיטורים

יש צורך ביצירה מאסיווית של משרות חדשות בתחומים נחוצים ובשכר הוגן, במשולב עם צעדים להסבה של תעשיות ושירותים קיימים בהתאם לצורך. תוכנית הממשלה לטיפול באבטלה כוללת את האיוולת של הרחבת תוכנית ויסקונסין, שנועדה רק להערים קשיים על דורשי־עבודה ולהכריח אותם לעבוד בתנאים הגרועים ביותר, למרות שלא הם אחראים לעובדה שמספר המשרות הפנויות קטן ממספר דורשי־העבודה ושמשרות בתנאי עבודה סבירים נדירות — ביטוי לכשל מערכתי כללי בשוק העבודה, כתוצאה מכך שהשיטה הקפיטליסטית לא מצליחה לחלק את העבודה החברתית בצורה הגיונית ויעילה. במקום ויסקונסין, יש צורך בתשלום שכר־מחייה הוגן לכול דורשי־העבודה ובמערכי הכשרה מקצועית בשכר, כשלב בדרך לקליטה במשרות נחוצות חדשות.

מאבק מאורגן ונחוש מצד ההסתדרות הכללית, כאירגון העובדים הגדול בישראל, היה מסוגל לבלום את גל הפיטורים ולדרוש צעדים ברורים למיגור האבטלה, כמו צעד מיידי של קיצור שבוע העבודה במשק ללא פגיעה בשכר, כדי לשפר את חלוקת העבודה. ההסתדרות הכללית הייתה יכולה גם להבהיר שהעובדים שילמו מחיר כבד מספיק עבור הצמיחה שממנה נהנו העשירים בשנים האחרונות, ושמכיוון שלא העובדים אחראים למשבר, אין סיבה שהם ישלמו עכשיו פעם נוספת — לא במיסים, לא במשרות ולא בשכר. להפך, אפשר וצריך להעביר את נטל המיסוי מהעובדים והשכבות העניות לעשירים ולבטל את הפחתות הענק במיסוי על בעלי־ההון שבוצעו בשני העשורים האחרונים, יחד עם יצירת משרות חדשות והעלאות שכר שייקלו על משפחות עובדות לסגור את החודש.

אם כל מעביד מפטר היה ניצב מול התארגנות עובדים שדורשת את חשיפת ספרי החשבונות של התאגיד, אפשר היה גם למנוע את השימוש הבזוי במשבר כתירוץ לפגיעה בעובדים. וכשקיימים הפסדים ממשיים? אשראי זול לעסקים קטנים יוכל למנוע חלק מהפיטורים. אבל כשמדובר בתאגידים גדולים ובינוניים, שבהם מתרחשת מכת הפיטורים העיקרית, אם בעליהם מפטרים מפני שהתאגיד כבר לא יכול לשמש כפרה חולבת ולהזרים רווחים לכיסיהם, רצוי לדרוש החזרת דיווידנדים ועדיף לפטר מעשית את הבעלים באמצעות הלאמה והעברה לניהול דמוקרטי בידי העובדים.

ההסתדרות ומאבקי העובדים

אלא שההסתדרות רחוקה מלהעלות דרישות שמתעקשות על חילוץ האנשים העובדים. הקליקה הרקובה השולטת בהסתדרות, תחת ניצוחו של היו״ר עופר עיני, לא רק מונעת מההסתדרות לשמש כאירגון מאבק רציני עבור העובדים, אלא מתאמצת להכפיף את איגודי העובדים לדרישות המעבידים והממשלה, בעטיפה של "אחריות" ודאגה לכאורה למצב העובדים. עיני הצליח למצב עצמו כאחד הנכסים הפוליטיים החשובים ביותר של שלטון ההון בישראל כיום, ומאמציו לחזק את ממשלת ביבי ולבטא את הערכתו למי שנתפש יותר מכול כפנים של הניאו־ליבראליזם בישראל, רק מדגישים את הנקודה. כבר בתחילתו של המיתון מנדב עיני ויתורים מרחיקי לכת מצד העובדים, החל מהסכמה כללית לקיצוצי שכר, לחופשות ללא תשלום (למעשה הן על חשבון כספי משלמי המיסים), לפירוק של חוזים קיבוציים ולוויתור על כספי עובדים לטובת מענקים למפעלים בבעלות פרטית — מתנה שבוודאי תשמח את התאחדות התעשיינים, שהברית עימה חשובה לעיני, אבל תשחק עוד יותר את כיס העובדים, מבלי לספק ביטחון תעסוקתי אמיתי. זוהי החלופה שמציע עיני למאבק, וכדי לאכוף זאת הוא מוביל הקצנה של עודף־הריכוזיות והאלמנטים האנטי־דמוקרטיים הקיימים במנגנון ההסתדרות, כולל חתימת הסכמים בשם ועדים ובניגוד לעמדתם, כפי שקרה לאחרונה בחברה לאוטומציה.

בכול זאת ישנם לא מעט סכסוכי־עבודה בתקופה הנוכחית, מכיוון שעובדים רבים נלחצים עם הגב לקיר. היעדר הדמוקרטיה האירגונית בהסתדרות מקשה על ועדי עובדים שכן מעוניינים להילחם כדי להגן על המשרות והשכר, או לשנות את המצב בהסתדרות. בתנאים האלה, כדי להצליח לקדם את האינטרסים החיוניים של העובדים, חשוב במיוחד לא רק להתעקש על קבלת החלטות דמוקרטית בידי העובדים במקום העבודה הרלוונטי, אלא גם לבנות קשרי סולידריות ישירים בין ועדים, כחלק מהתארגנות למאבק כללי. התארגנות כזאת יכולה לכלול, לדוגמא, הקמה של פורום פעולה דמוקרטי למאבק נגד הניסיונות להפיל את מחיר המשבר על העובדים והעניים, שיפנה גם לאירגוני מאבק חיצוניים להסתדרות, כמו אירגון "כוח לעובדים", התארגנויות מורים, סטודנטים ואירגונים אוהדים חברתיים ופוליטיים שתומכים בחיזוק העבודה המאורגנת ומתנגדים באופן עקבי לגזרות הניאו־ליבראליות. התארגנות רחבה כזו תוכל לשמש כלי במאבק ארצי לבלימת הגזרות וגלי הפיטורים, והצלחתה תוכל להבהיר שישנה אלטרנטיווה להנהגת ההסתדרות ושאפשר להתארגן להחלפתה.

לאירגון "כוח לעובדים", שתנועת מאבק סוציאליסטי הייתה אחד הגורמים השונים שהשתתפו בתהליך הקמתו ומהווה גורם תומך ושותף בבנייתו, יש אחריות חשובה בהקשר הזה. כוח לעובדים מוביל בימים אלה ממש שביתה מרשימה של מאות מנחים ומנחות שנאבקים על תנאי עבודתם באוניברסיטה הפתוחה, וזכה לאחרונה בהכרה משפטית כאירגון עובדים יציג, בעקבות מאבק עובדי מוזיאון גן המדע ברחובות (מאבק שהשיג גם החלטה תקדימית שמחייבת מעביד לקיים מו״מ עם ועד עובדים). האירגון, שמאגד אלפי עובדים בשלב זה, מצליח להפוך לנקודת־התייחסות משמעותית עבור התארגנויות עובדים חדשות וגם עבור מעגל מתרחב — גם אם עדיין קטן יחסית — של נציגי עובדים וועדים המאורגנים במסגרת ההסתדרות שמחפשים דרך רצינית למאבק. חתירה לבניית חזית מאוחדת בין אירגון כוח לעובדים לוועדי עובדים לוחמניים בהסתדרות הכללית, ולהתארגנויות עובדים אחרות בתקופה זו, חשובה ליצירת בסיס חזק לפעולה איגוד־מקצועית נרחבת, ולקידום המערכה לשיקום העבודה המאורגנת ולבנייה של איגודי עובדים המוניים, לוחמניים, עצמאיים ודמוקרטיים בישראל.

מפלגת עובדים

לאנשים העובדים אין כיום אף מפלגה גדולה משלהם שתוכל לשמש כאירגון מאבק במישור הפוליטי. את הוואקום הקיים מנצלות בינתיים מפלגות ממסד קפיטליסטיות, שמנסות לבנות לעצמן תדמית "חברתית" באמצעות ח״כ או שניים שמיועדים למשבצת זו, ובפועל עושות כולן יד אחת כנגד האנשים העובדים ביומיום. אחרי מפלגות אלה — אפילו שבסיס התמיכה החברתי שלהן הולך ומצטמק עם השנים — מחזרת הנהגת ההסתדרות בראשות עיני, וגם כמה ועדי עובדים, בתקווה לשכנע אותן לרכך מעט את רוע הגזרה בכול פעם מחדש. הכרחי שלאנשים העובדים תהיה מפלגה עצמאית משלהם, על בסיס המוני ופעיל וסביב אג׳נדה סוציאליסטית לוחמנית. אף מפלגה קפיטליסטית לא תדאג להוביל את מאבקי העובדים והמאבקים החברתיים להישגים משמעותיים — לא משנה עד כמה ישתמשו בדמגוגיה פופוליסטית, בסופו של יום זה נוגד את האינטרס של אותן מפלגות.

תנועת מאבק סוציאליסטי היא אירגון מפלגתי עצמאי שפועל כאירגון מאבק ביומיום, אבל בשלב הזה הכוחות הסוציאליסטיים המאורגנים שלנו עדיין קטנים מכדי למלא במלואו את הוואקום הפוליטי הקיים. עם זאת, העובדה שהכוחות הסוציאליסטיים בישראל קטנים יחסית לא מעידה על היעדר מאבקים בתקופה זו. אנחנו קוראים לאנשים נוספים להצטרף אלינו, ובמקביל תומכים בשיתופי־פעולה עם ועדים ואירגונים נוספים לקידום של צעדים ויוזמות להשגת הדרישות של עובדים וצעירים ולבניית אירגוני מאבק רחבים, כולל כאמור איגודים לוחמניים ומפלגה רחבה של האנשים העובדים. ההקמה של מפלגה כזאת תהווה צעד גדול קדימה בפני עצמה, ותנועת מאבק סוציאליסטי תתמוך ותשתתף בתהליך כזה, שבמהלכו ננסה לשכנע בנחיצות של התנהלות דמוקרטית, דחייה של קרייריסטים ואימוץ מצע סוציאליסטי ברור (כולל התנגדות לפלגנות לאומנית, גזענית ועדתית), מכיוון שזאת הדרך הרצינית היחידה להשגת ניצחון למאבקי העובדים ולמאבקים החברתיים.

תנועת חד״ש, שהגדירה את עצמה בבחירות האחרונות לכנסת (בתעמולה בשפה העברית) כ"תנועה הסוציאליסטית היחידה בישראל", יכולה לתרום לחיזוק הכוח המאורגן של המעמד העובד והמאבק לחברה סוציאליסטית, אם תירתם באופן עקרוני ונחרץ למאמץ להקמת מפלגת עובדים רחבה ולבניית איגודי עובדים מיליטנטיים. בינתיים, לצערנו, חד״ש אינה מתמקדת בהסברת הצורך לארגן את האנשים העובדים והצעירים סביב אג׳נדה סוציאליסטית, אינה מציגה תוכנית מאבק לשינוי המצב בהסתדרות, וכך גם אינה תומכת באירגון כוח לעובדים. כמה גורמים בחד״ש משמיעים כיום ביקורת גלויה ומוצדקת כלפי עופר עיני, אבל למרות זאת, נשמעים גם קולות סותרים, וישנה הימנעות מנקיטת עמדה אופוזיציונית ברורה ביחס להנהגת ההסתדרות, בה הייתה סיעת חד״ש שותפה עד לאחרונה.

פלגנות והסתה

אחד הביטויים הטראגיים לוואקום הפוליטי הקיים הוא היכולת של גורמי ימין פופוליסטי כמו ליברמן לנצל את הכעס הקיים כלפי המפלגות הממסדיות המסורתיות והאליטה ולבנות לעצמם תמיכה על בסיס הסתה לאומנית־גזענית. ליברמן מקצין את טקטיקת ה"הפרד ומשול" שמשמשת באופן מתמיד גורמים שונים באליטה הישראלית, ומעודדת פלגנות בין האנשים העובדים על רקעים שונים, ובייחוד לאום — תוך הדגשת המיתוס של "כולנו בסירה אחת", שמשמש כעת שוב להעצמת ההסתה נגד מהגרי־עבודה בארץ. לאליטה השלטת הישראלית אין ולא יהיה פיתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני שהיא עצמה מלבה, ולצפות ממנה לפתור בעיות ביטחון עבור הציבור היהודי בישראל שקול לציפייה שבעלי־ההון יפתרו את בעיות הפרנסה של העובדים.

את הנקודה הזאת הדגישה פעם נוספת המתקפה הצבאית האחרונה על תושבי רצועת עזה, תוך ניצול הפחדים של תושבי הדרום. הסכסוך ממשיך לשמש את המשטר האליטיסטי והדכאני כמוצא קל מהמשבר הפוליטי העמוק שבו הוא שרוי. לא מפתיע שתקציב הביטחון הוא הגבוה ביותר עד היום, אבל בשירותים החברתיים ובמגזר הציבורי מתוכננים קיצוצים עמוקים. התשובה להסתה חייבת להיות: יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים — כסף לחינוך ולמשרות, לא לכיבוש ומלחמות.

מאז המתקפה על רצועת עזה חלה החמרה בקמפיין ההסתה הגזעני הכללי נגד ערבים (כפי שהמחיש הניסיון לפיטורי העובדים הערבים ברכבת ישראל), בהשתקת אופוזיציה וברמיסת זכויות דמוקרטיות בישראל ובגדה המערבית. את אמצעי הדיכוי שמופעלים כיום כלפי קבוצות של פלסטינים ופעילי שלום, יכולה המדינה להפעיל מחר גם כלפי קבוצות נאבקות אחרות. את הרדיפה של עיתונאים עצמאיים ומפגינים במהלך המתקפה השלימה לאחר מכן הרמיסה של אירוע התרבות במזרח־ירושלים, הסלמה בדיכוי של הפגנות פלסטינים נגד חומת ההפרדה בגדה־המערבית — לשם השוואה, מהומות מתנחלים מטופלות בכפפות של משי — ורדיפה של פעילי שלום (כפי שקרה בימים האחרונים לפעילות עמותת פרופיל חדש ועמותת המוקד להגנת הפרט).

אירגוני מאבק, גם אם הם ממוקדים בנושאים ספציפיים ואינם פועלים לשינוי חברתי כולל, שבוחרים שלא להתייחס כלל לבעיה הבוערת של הסכסוך שמשפיע על חיי כולנו, מתוך החשש להימצא בעמדת מיעוט בתקופות מסויימות, למעשה מפקירים את הטיפול בבעיה לידי אותן מפלגות ממסד שנגד מדיניותן הם פועלים, ומסרבים להראות שישנה דרך רצינית להשגת פיתרון פוליטי שיסיים את הסכסוך. תנועת "עיר לכולנו" בתל־אביב עשתה לצערנו את הטעות הזאת — לא רק במהלך קמפיין הבחירות אלא גם במהלך המתקפה על רצועת עזה, כאשר לא השמיעה אפילו גינוי פומבי עקרוני לרמיסת זכויות דמוקרטיות ביפו ובתל־אביב.

שלום וביטחון הם האינטרס המשותף המובהק של האנשים העובדים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, ועל שלום צריך להיאבק — אי־אפשר לצפות שאליטה נצלנית פשוט תגיש אותו. זוהי נקודה קריטית לעתיד המאבקים החברתיים ומאבקי העובדים בישראל ובשטחים הפלסטיניים, וההסתה וההרפתקאות הצבאיות הבאות של הממשלה עוד יוכיחו זאת, למרבה הצער. רק בדרך של מאבק משותף וסולידריות בין האנשים העובדים משני צדי החלוקה הלאומית ייתכן סוף לסכסוך המדמם — ובכלל זה סוף לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים ומימוש הזכות להגדרה־עצמית אמיתית. מהפכה חברתית לא תושג ללא פיתרון הסכסוך, ופיתרון סופי לסכסוך לא יתאפשר ללא הפלה של האליטות הדכאניות המושלות בישראל ובאזור, ושל השיטה הקפיטליסטית שעליה הן נשענות.

במאבק על העתיד

ברחבי העולם יוצאים אנשים להיאבק — עובדים, סטודנטים, נוער, גימלאים — נגד מכת הפיטורים, נגד עיקולי בתים, נגד מחיקת חסכונות ונגד הגזרות החדשות שמטילות הממשלות הקפיטליסטיות במטרה לייצב את המערכת ולחלץ את בעלי־ההון. אותם הטייקונים והאוליגרכים השולטים במשק, גם בישראל, ממשיכים בשיא חוצפתם לבוא בדרישות נוספות. באירופה ובארה״ב התקיימו לאחרונה הפגנות ושביתות — עם שיא של 3 מיליון מפגינים בצרפת — שבמהלכן קראו מפגינים ואיגודי עובדים: "לא נשלם עבור המשבר" ו"תחלצו את האנשים, לא את הבנקים"!

המאבקים בסין (תחת הדיקטטורה הפרו־קפיטליסטית), במדינות הניאו־קולוניאליות ובמיוחד באמריקה הלטינית, עשויים להחריף גם הם נוכח ההשפעה המחריבה של המשבר הגלובאלי. במזרח־התיכון הייתה אבטלה גבוהה ברוב הארצות עוד לפני המשבר, ובתקופה האחרונה חלה עלייה בהיקף השביתות וההפגנות, בעיקר במצריים, לבנון ואיראן (שבימים אלה מלאו 30 שנה למהפכה בה, שנגנבה מידי מעמד העובדים על־ידי הכנופייה הדתית של המולות). אותם המאבקים מעידים על הפוטנציאל העתידי להפלת המשטרים המושחתים והדכאניים באזור, בדרך של מאבק מאוחד של האנשים העובדים והעניים.

מאבקים חברתיים־פוליטיים המוניים לא מתפתחים בדרך כלל באופן אוטומטי בתגובה למשבר כלכלי. אי־אפשר לחזות מראש איך ובאיזו צורה יתפתחו המאבקים הגדולים בתקופה הקרובה. אבל למרות האפקט המייאש שבהחלט יש למיתון על המונים בעולם ובישראל, המוני אנשים מגיעים למסקנה שבעיותיהם הן לא רק בעיות פרטיות, שהן כן הפיכות, ושהם מוכרחים להיאבק כדי להגן על תנאי העבודה והמחייה, כמו לדוגמא במקרים האחרונים של עובדי פרי גליל, עוף העמק ומתכת חניתה. עם יישום הגזרות הכלכליות החדשות תתמסמס התחושה הקיימת בקרב רבים שהמיתון הנוכחי הוא אירוע קצר שיחלוף בקרוב, והתארגנויות חברתיות וקבוצות עובדים נוספות ייצאו למאבק.

כך גם אפשר לצפות שהמשבר ישרוף את הקרדיט שנתנו המונים לגלובליזציה הקפיטליסטית. אשליות אלה יתנפצו ויפנו את מקומן לבחינה של המצב כפי שהוא, וגם למסקנות לגבי הצורך במאבק כולל ומאורגן נגד מדיניות הממשלה. כתוצאה מכך, בטווח הארוך, גם אם התזמון שלהם עוד לא ברור, מאבקים גדולים ושינויים פוליטיים עוד יזעזעו את החברה הישראלית. השאלה הגדולה היא איזה כיוון הם יתפסו. בקרב מעגלים הולכים ומתרחבים יגיעו יותר עובדים, סטודנטים, נוער ופעילים חברתיים למסקנה שצריך להחליף את השיטה, וכבר עכשיו אפשר לראות עלייה דרמטית בהתעניינות ברעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים בארצות השונות, ובמידה מסויימת גם בישראל.

הקפיטליזם לא עובד, אבל לשיטה הקפיטליסטית המקרטעת ישנה אלטרנטיווה של דמוקרטיה סוציאליסטית — וזה מה שהמשבר גם מבהיר להמוני אנשים ברחבי העולם. אם זו גם דעתכם, לא מספיק לכעוס על המצב. אי־אפשר לשנות את העבר, אבל צריך להילחם על העתיד. אפשר להוביל מהפכה חברתית בישראל. בואו להשפיע יחד איתנו ולהילחם יחד איתנו, במאבק למען חברה סוציאליסטית שתעקור את המשברים, האסונות והמלחמות שמביאה עלינו שיטת מרוץ הרווחים והניצול.

חג עובדים שמח!
למען אחדות האנשים העובדים, סולידריות בינלאומית וסוציאליזם!




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.