אחד משני הפאנלים שפתחו את כנס סוציאליזם 2013 עסק במאבקי הדיור ציבורי, במחאת מחירי הדיור וגם במאבק הנרחב נגד תוכנית פראוור, שכמובן אינו רק מאבק על "בית", אלא גם נגד אפליה ונישול על רקע לאומי.

נטע מוסט, חברת מזכירות מאבק סוציאליסטי, הנחתה את הפאנל, שבו השתתפו: אמיר אבו־קווידר מהפורום לדו־קיום בנגב והתארגנות הצעירים נגד תוכנית פראוור, בעצמו תושב הכפר הלא מוכר אל־זרנוג; יוסי כהן, דובר ועד תושבי שכונת גבעת עמל בתל אביב; רוזין בשאראת, פעילה נגד תוכנית פראוור; ואפרת לוין ממאבק סוציאליסטי.

בדברי הפתיחה לדיון, נטע התייחסה למצוקות הדיור בחברה, ובכלל זה עליית מחירי הדירות ומחירי השכירות (שעלו בכ־50% מאז 2008), הרס הדיור הציבורי, וג׳נטריפיקציה (דחיקה של אוכלוסיות ותיקות ומרוששות לטובת "אוכלוסיות חזקות", במקום פיתוח שכונות לטובת תושביהן). נטע המשיכה ותיארה כיצד עבור הציבור הערבי־פלסטיני נוספת על קשיי הדיור ה"רגילים" גם מדיניות האפליה הגזענית מצד הממסד, שכוללת אי־מתן אישורי בנייה, מחסור בתוכניות מתאר ופיתוח, והריסות בתים. שיאה האחרון של מדיניות זו הוא בתוכנית פראוור, שממשיכה, גם לאחר ההודעות על גניזתה לכאורה, להוות איום על עשרות כפרים "בלתי מוכרים" בנגב ועל רבבות אזרחים בדואים.

יוסי כהן תיאר את ההיסטוריה של התעמרות הרשויות בתושבי גבעת עמל, שעד היום חיים בלי תשתיות בסיסיות אחרי שיושבו ב־1948 על חורבותיו של כפר פלסטיני. כיום הטייקון יצחק תשובה רוצה לבנות במקום מגדלי יוקרה בלי לפצות את התושבים שבאופן ציני מוגדרים "פולשים". יוסי הסביר שזו תוצאה של שיטה שבה "הכלכלה עושקת את התושבים".

נטע הדגישה כי כדי לשנות את המצב צריך לשנות את יחסי הכוחות בינינו לבין ממשלת ההון וכרישי הנדל״ן, והעלתה את הרעיון של מטה מאבק למען הזכות לקורת־גג, שיוכל לסייע להציב חומה של סולידריות מול הממשלה ולחזק הדדית את המאבקים על קורת־גג, לרבות המאבקים נגד אפליה, הרס ונישול לאומני של בתים וישובים של תושבים מהציבור הערבי־פלסטיני.

שינוי של יחסי הכוחות מצריך התגייסות של כוחות נוספים למאבקים בשטח. אפרת לוין תיארה את הסולידריות שקיבל המאבק נגד פינוי חייבי משכנתאות בספרד מצד איגודי השוטרים והכבאים שסירבו לשתף פעולה עם מדיניות שגורמת סבל לציבור. היא הסבירה שדוגמה זו ממחישה כיצד גם בישראל ארגוני העובדים יכולים לעזור לתת גב ולמלא תפקיד מכריע במאבקים על הזכות הבסיסית לקורת־גג ונגד הריסות בתים.

לא לנישול גזעני, לא ל"הפרד ומשול"

אמיר אבו־קווידר הסביר שהממשלה מתייחסת לבדואים באופן גזעני בתור איום ביטחוני, ולכן צורכי הבדואים לא באו לידי ביטוי בתוכנית פראוור, כולל הרצון של חלק מהבדואים להמשיך להתפרנס ממשק חקלאי, וזאת בזמן שהממשלה מאפשרת הקמת "חוות בודדים" ליהודים.

אמיר הדגיש כי שכבה חדשה של צעירים מובילה את המאבק נגד תוכנית פראוור והצביע על התרומה של סולידריות בינלאומית למאבק בתוכנית — ביום הזעם שאורגן נגד התוכנית ב־30 בנובמבר התרחשו הפגנות סולידריות ב־36 מדינות ברחבי העולם. רוזין בשאראת תיארה את התפקיד המוביל של נשים בדואיות במאבק, והדגישה את האופן בו תוכנית פראוור מהווה חלק מהדיכוי הלאומי השיטתי נגד הציבור הערבי־פלסטיני.

יאשה מארמר ממאבק סוציאליסטי טען כי יש צורך באסטרטגיה שתוכל לקבור סופית את תוכנית פראוור וכי ניתן להשיג זאת באמצעות המשך הרחבת המאבק הנחוש שכבר הרים ראש נגד התוכנית: הפגנות יום הזעם האחרונות ב־30 בנובמבר עוררו חשש רציני בממסד הישראלי וגרמו לממשלה להבין שהיא מסתכנת במאבק רחב וחריף נגד התוכנית, וכתוצאה מכך החוק עשוי להיגנז במתכונתו הנוכחית, אבל המאבק בגירסה אחרת שלו ובהמשך תוכניות הנישול יצטרך להימשך.

מספר משתתפים מהקהל הדגישו את הצורך בחיבור בין מאבקים ושיתוף פעולה במטרה להביס את מדיניות הממשלה. אמיר אמר כי גם יהודים לוקחים חלק במאבק נגד תוכנית פראוור, דבר המהווה "מודל להתארגנויות שיכולות לקום במדינה". עומר פינצ׳וק ממאבק סוציאליסטי אמר כי האליטה בישראל מפחדת מהיום שבו מאבק משותף של יהודים וערבים יפנה את האצבע המאשימה כלפיה. רוזין הדגישה כי כדי להצליח ליצור מאבק משותף לערבים ויהודים על בסיס רחב אי־אפשר להתעלם מהדיכוי הלאומי של הפלסטינים.

בזמן שממשלת ההון של נתניהו, לפיד ובנט פועלת לייבוש הדיור הציבורי ובמקביל לעקירת עשרות אלפי תושבים בדואים בנגב מבתיהם, היא מנסה ליצור מצג שווא של דאגה חלקית ל"פתרונות" של דיור בר השגה לכאורה, דרך קידום הפרטת קרקעות הציבור ודרך ההסתמכות המופרכת על כלכלת השוק. במציאות, מרדף הרווחים של כרישי הנדל״ן והמדיניות הגזענית של הממשלה מונעים משכבות הולכות וגדלות בחברה את הזכות הבסיסית לקורת־גג ולחיים בכבוד.

פתרונות אמיתיים מוכרחים לכלול פיקוח על מחירי שכירות, בנייה מאסיבית של דיור חברתי — דיור ציבורי ראוי וזול בכל אזורי הארץ ללא אפליה — וסוף למדיניות הנישול הגזענית נגד הציבור הערבי־פלסטיני, לרבות הכרה מיידית בכל הכפרים ה"לא מוכרים" וחיבורם לתשתיות. חתירה למאבק מאוחד ורחב נגד התקפות הממשלה, נגד הסכסכנות הלאומנית־גזענית ולמען זכות שוויונית לדיור בכבוד, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה, תוכל להבטיח שהסיסמה "דיור ופרנסה, לא גירוש ואפליה" תיהפך למציאות.