ב־25 במרץ נכנסו לתוקף תקנות שעת חירום שמטרתן להשהות את עיקר פעילותם של מוסדות התכנון הישראליים עקב משבר הקורונה. כל המועדים לדיונים וקבלת תגובות ממוסדות תכנון נדחו לתקופת זמן לא מוגבלת, ובמקביל עובדי התכנון במגזר הציבורי, בהם עובדי המשרד להגנת הסביבה, הוצאו לחופשה כפויה ולא ניתן להם אישור לעבודה מרחוק. בין ההחרגות לתקנות — תוכניות עבודה לבניית תשתית חלוקה של גז טבעי. תוכניות כאלו עדיין יאושרו בתוך פרק זמן של עד שלושה חודשים ולא יתקיים דיון ביותר מחמש התנגדויות שיוגשו עבורן.

הקביעה כאילו מדובר בפרויקט תשתית לאומי שלא סובל דיחוי היא דמגוגית. לא קיימת סכנה מיידית למשק האנרגיה הישראלי. הצורך הדחוף באמת הוא לא פיתוח הגז אלא פיתוח מקורות אנרגיה בני־קיימא.

מדובר בניצול ציני של המשבר כדי לפעול למען חברות הגז. האם ייתכן שהופעל לחץ בשל הסכנה להתרסקות הפיננסית של נובל אנרג׳י ודלק בעקבות תפוקת המזומנים הנמוכה מהצפי בשדה הגז לוויתן? במקביל, משרד האוצר החליט לסבסד בהיקף של 400,000,000 ₪ הקמת תשתית חלוקה של גז טבעי ממאגר לוויתן למצרים.

בנוסף, המשרד להגנת הסביבה החליט לדחות את מועדי הדיווח השגרתיים של מפעלים מזהמים ולהאריך ב־3 חודשים את תוקף ההיתרים הקיימים, בין היתר האישורים הניתנים לבעלי זכיונות על ניצול משאבי הטבע כמו חברות הגז או כימיקלים לישראל. כמו כן, הוחלט לדחות את הדיווחים על פליטות מזהמות לאוויר (תחום נוסף שבו חברות הגז "מצטיינות").

כאמור, מצבת עובדי המשרד להגנת הסביבה הצטמצמה, אך דווקא חלק משמעותי מהמפעלים נהנים מאישור "מפעל חיוני" המאפשר להם להמשיך בייצור — ובזיהום.

הממשלה, בחסות המשבר, מסירה את הפיקוח, מחלישה את האכיפה ומאפשרת את המשך הניצול הבלתי מרוסן של משאבי הטבע בידי חברות מזהמות. האם זוהי מתנת הפרידה מהמשרד שמעניק השר להגנת הסביבה זאב אלקין, הידוע לשמצה דווקא בשל האג׳נדה האנטי־סביבתית הקיצונית שלו?

תקופת הקורונה חושפת באופן ברור יותר מבעת שגרה כי קיימות שתי מערכות: האחת עבור הטייקונים, המקבלים סובסידיות ומוסדות המדינה מתכופפים ומתרפסים בפניהם — והשנייה עבור הציבור הרחב, הנפגע מכך שהממשלות הקפיטליסטיות מגינות על אינטרס הרווח של בעלי ההון על חשבון בריאות הציבור ועל חשבון פרנסה.