עליות המחירים לא פסחו על אולמות הקולנוע. ביוני היו אלה 'סינמה סיטי' שהעלו את המחיר של כרטיסי הקולנוע ב־10%, וביולי המחיר עלה גם ברשתות 'יס פלאנט' ו'רב־חן'.

ביחד עם פופקורן ושתייה, יציאה לסרט יכולה להגיע ל־100 שקל לאדם. משהו שלא כל בני הנוער, שלרוב משתכרים בשכר מינימום לנוער — הנמוך משכר המינימום הנמוך לכשעצמו — יכולים להרשות לעצמם. וזה עוד הבילוי הזול. גם בבילויים יקרים יותר, לדוגמא הופעות מוזיקה או תיאטרון, המחיר עלה ב־11%.

הפגיעה ממשבר הקורונה היא ההסבר שבעלי סינמה סיטי מספקים לעלייה במחיר. מוסדות התרבות באמת ספגו מכה קשה כאשר האולמות והתיאטראות היו סגורים. מי שבעיקר נפגע מזה לא היו בעלי האולמות, אלא העובדות והעובדים של אותם מוסדות: אנשי התאורה, הסאונד, הסדרנים והמוכרים במזנון. אך העלייה במחיר לא תלך לעובדים.ות שנפגעו — וימשיכו לקבל שכר נמוך — אלא לבעלי האולמות.

למרות שהיכולת ליהנות מתרבות היא זכות בסיסית של כל אחת ואחד מאיתנו, בחברה הקפיטליסטית היא הפכה למותרות — וזה ממש לא חייב להיות ככה.

אפשר להתחיל מהסדרה של פיקוח על מחירי הכרטיסים בכל מוסדות התרבות (קביעת מחיר מקסימום) וקביעת שכר ענפי. לרשתות בתי הקולנוע לא תהיה בעיה כספית אמיתית לספוג את העלויות על חשבון רווחים. אך אם יש מועדון הופעות או בית קולנוע קטן שבאמת לא יכולים לעמוד בתנאים האלה — הם צריכים לקבל סבסוד, בדומה לסינמטקים למשל, מתקציב התרבות שצריך להתרחב באמצעות הגדלת המיסוי על תאגידי ענק ובעלי הון.

זה צריך להיות רק צעד בדרך להשקעה בפיתוח תשתית ציבורית לתרבות — מתחמים להקרנות סרטים, להופעות מוזיקה, תיאטרון ומחול, לתערוכות ועוד — שלא תסתמך על אינטרס רווח או על תרומות מבעלי הון, ושתנוהל באופן דמוקרטי ופלורליסטי על ידי התארגנויות העובדות והעובדים בענף, נציגי האומניות והאומנים והקהילה. זה יהפוך את התרבות לא רק לנגישה אלא יפתח את האפשרות להתנסות ברעיונות חדשים ולהתחדשות והתפתחות, משוחררת מתכתיבי השלטון או השוק הקפיטליסטי.