ביום שני, ה־3 בנובמבר, היתה אמורה להתחיל "אם כל השביתות" — צעד נדרש והכרחי כנגד התקפות האוצר. שעה לפני תחילת השביתה, בחמש בבוקר, הודיע בית הדין הארצי לעבודה שהוא אוסר על קיום השביתה מעבר לארבע שעות, בלי נימוקים, וה"אם" התגמדה והפכה לה לננס, אחרי שהנהגת ההסתדרות החליטה (בתחושת הקלה מסוימת) לקבל את הפסיקה.

העובדה ששר המשפטים טומי לפיד הוציא יום לפני ההחלטה את כתב המינוי לוועדה שתבדוק את נחיצותו של בית הדין עשתה את שלה — בית הדין מיהר להראות לממשלה ולמיליונרים כמה שהוא שימושי בשבילם. מה שאירוני הוא שחלק מהמאבק של ההסתדרות הוא נגד הניסיון לבטל את בית־הדין לעבודה, אבל אפשר לומר שאותו מוסד חשף ביתר בהירות את פרצופו האמיתי.

לאורך השנה משחקים אותם בתי־דין את הפיות הטובות בכל הנוגע לתביעות קטנות, בדרך כלל בענייני שכר, ויוצרים את האשליה שהם שם בשביל העובדים. אבל בכל מאבק עובדים רציני, כשהאינטרס של המעסיקים נמצא בסכנה משמעותית, ממהרים בתי־הדין לעבודה להוציא צווי ריתוק ולהגביל בכל מיני צורות את יכולת העובדים לשבות.

בית־הדין אמנם משרת את המעסיקים בסופו של דבר, אבל הוא מסוגל לפגוע במאבק רק כשהעובדים מאפשרים לו לבצע הכרעות בנקודות קריטיות. אם ניקח לדוגמה את המקרה של הקמת ועד עובדי 'חיפה כימיקלים דרום', בית הדין בסך הכל אישר את המציאות בשטח, כי המאבק היה נחוש והיה ברור שאין כאן שום סיכוי להתקפלות. זו הסיבה שהעובדים צריכים ליצור מציאות בשטח שבתי־הדין והממשלה לא יוכלו לשנות. אם רוב הוועדים היו מחליטים יחד להמשיך בשביתה, בית הדין לא היה יכול לאכוף את ההחלטה, והיה נאלץ לבחור: לשנות את ההחלטה או להפוך ללא רלבנטי.

מאות אלפי העובדים (המאורגנים בהסתדרות) לא צריכים להיכנע לצווים ופסיקות הפוגעים בזכות השביתה שלהם, כתוצאה מהחלטות של כמה שופטים ממונים שאיש לא בחר בהם. צודקים ראשי 17 הוועדים של החברות והבנקים הגדולים והחשובים במשק, שדרשו במכתב לפרץ "להשבית את המשק עכשיו", ולא לחכות להמשך הדיון. או כמו שאמרו חברי ועד עובדי בנק דיסקונט, שקראו שלא לציית לפסיקה: "אם הם משתינים עלינו, אז אנחנו צריכים להשתין עליהם בחזרה".