ב־28 לחודש מרץ יצאו כ־8 מיליון לרחובות והשתתפו במעל 3,300 אירועי מחאה ביום המחאה הנרחב ביותר בהיסטוריה האמריקנית ב־55 השנים האחרונות לפחות, כחלק מסדרת הפגנות "בלי מלכים" (No Kings) נגד ממשל טראמפ.

ההפגנות מבטאות זעם כלפי מגוון נושאים: הרדיפה הברוטלית כנגד מהגרים ומבקשי מקלט על ידי רשות אכיפת ההגירה הפדרלית (ICE), צווים נשיאותיים וצעדים אנטי־דמוקרטיים, הזינוק ביוקר המחייה, והמלחמה האימפריאליסטית נגד איראן המשולבת במאמץ לעצב מחדש את המזרח התיכון, שכולל גם את מלחמת ההשמדה בעזה. שתי המלחמות לא פופולריות בציבור האמריקאי.

מעבר להתגייסות ההמונית מעוררת ההשראה ליום הפעולה הזה, בלטה גם הסקת המסקנות מימי הפעולה הקודמים לגבי הצורך בצעדי הסלמה נוספים כדי לחזק את המחאה. כבר באותו יום־פעולה הוכרז כי יום הפעולה הבא יתקיים ב־1 במאי תחת הכותרת "עוצמת האחד במאי" (May Day Strong). יום זה נבחר במכוון להתקיים ביום הסולידריות הבינלאומי של המעמד העובד, ובחזית הוצבה הקריאה לעובדות ולעובדים לנצל יום מחלה ולא לעבוד, לתלמידים לא להגיע לבית הספר, ולציבור הכללי להימנע מקניות במהלך היום.

אמנם הנוכחות בהפגנות עצמן באותו יום הייתה קטנה יותר וכללה "רק" כמה מאות אלפים, אבל נרשמה התגייסות מרשימה לשביתות והפגנות שאורגנו ברחבי ארה״ב על ידי סניפים מקומיים של ארגוני עובדים. מחוף לחוף, מאות רבות של בתי ספר שבתו באופן מלא או חלקי, כשבעיר שיקגו הכריזו האיגודים על יום לחינוך לפעולה אזרחית וקיצרו את הלימודים לטובת השתתפות בהפגנות,

וב־22 מחוזות במדינת צפון קרוליינה הלימודים הושבתו ביוזמת ארגוני המורים. בעיר ניו יורק התקיימה צעדה משותפת של איגוד נהגי המשאיות ואיגוד עובדי אמזון לעבר משרדי תאגיד־הענק המשתף פעולה עם ICE, במקביל התקיימה בעיר הפגנה של אלפי עובדי בניין ביוזמת הסניפים המקומיים של האיגוד. בעיר הבירה וושינגטון הפגינו עובדים מאורגנים תחת הכותרת "עובדים לפני מיליארדרים".

העבודה המאורגנת נכנסת למחאה

יום הפעולה ב־1 במאי שאב השראה מיום השיבוש בעיר מיניאפוליס שהתקיים ב־23.1 בעקבות קריאה לשביתה כללית, לאחר שני מקרים של הרג מפגינים בעיר בידי ICE. יום המחאה תרם לנסיגה של חמושי סוכנות ההגירה מהעיר.

ההתארגנות להפגנות ולשביתות דרך הסניפים המקומיים של ארגוני העובדים למרות המגבלות הכבדות על ההתארגנות של עובדים למחאה, כולל איסור חוקי נגד שביתות "פוליטיות" (בדומה לישראל) הינו משמעותי ביותר. היא מראה את הצעד קדימה באופן חזק יותר מקריאות כלליות לניצול ימי מחלה באופן אינדיבדואלי או הימנעות מקניות. דווקא מול האיסורים הדרקוניים יש חשיבות כפולה לכך שארגוני עובדים גם ברמה המדינתית והפדרלית כן יתאמו שביתות מחאה. פדרציות ארגוני עובדים כמו ה־AFL-CIO שמאגדת יחד כ־15 מיליון עובדים ב־61 איגודי עובדים שונים, צריכות לקחת דוגמה מהארגון הארצי של עובדי הוראה בצפון קרוליינה שקרא בגלוי לנצל ימי מחלה באופן קולקטיבי כדי לעקוף את האיסור האנטי דמוקרטי על שביתות.

הדחף לבנות את המאבק בשטח מלמטה, הפופולריות של צעדי השביתה והפניה לכוח החברתי של מעמד העובדות והעובדים בחברה לא צריכים להיות מתועלים לחיזוק ההצבעה למפלגה הדמוקרטית כפי שראשי האיגודים הארציים מנסים לעשות. המחאה ההמונית מצביעה דווקא על הצורך בסדר יום מעמדי עצמאי גם בזירה הפוליטית. התארגנות מלמטה שתיבנה בעזרת הרשת הקיימת של סניפי ארגוני עובדים מקומיים, ותדחוף ארגונים ארציים ופדרליים לפעולה, גם תערער את בסיס התמיכה האלקטוראלי בטראמפ וגם תוכל להציע אלטרנטיבה פוליטית מעמדית שמפלגת ההון של הדמוקרטים לא מסוגלת להציע. מה שנחוץ הוא לא עוד חיזוק של מפלגה קפיטליסטית שסללה פעמיים את הדרך של טראמפ לנשיאות, אלא בניית אלטרנטיבה של שמאל סוציאליסטי.