הזמרת והיוצרת שי־לי עטרי הגישה בשנת 2022 תלונה במשטרה על אונס ברוטלי שעברה ע״י יובל וילנר, כיום מוזיקאי ומפיק מוזיקלי. עטרי פנתה למשטרה לאחר שוילנר שכר חוקר פרטי שהוציא ממנה במרמה פרטים על סרט הגמר שלה שעסק באונס שעברה, איים עליה בתביעת השתקה ואף איים על נפגעות נוספות שהוא תקף בעבר ושפנו לעטרי לאחר שנודע להן במקרה שמדובר באותו תוקף. ברשותה של עטרי היו תיעודי חבלות פיזיות מהאונס הברוטלי, כולל שיניים שבורות, וכן פרטיהם של מספר עדים שראו אותה מעורפלת תחת השפעת סם אונס, לפי החשד.

המשטרה התנהלה באופן משפיל ופוגעני. עטרי נאלצה להעיד בחדר ללא פרטיות, ובשלב העימות מול התוקף המשטרה השאירה אותה לבד איתו בחדר "כי נגמרו הדפים במדפסת". עורכי דינו הפרטיים של וילנר הרתיעו עדים מרכזיים מפגיעה ב"שמו הטוב" של החשוד עוד לפני החקירה. המשטרה בתורה לא חקרה את רוב העדים, ולאחר יותר משנתיים של מריחה, הפרקליטות סגרה את התיק בשל "חוסר בראיות". גם בתי המשפט פעלו להגן על התוקף ולא על הנשים שנפגעו. צו איסור פרסום הוצא על שמו של החשוד, ונשאר בתוקף למשך יותר מ־3 שנים.

לאחר שעטרי הגישה את התלונה, מתלוננת נוספת, נעמה שחר, העידה כי הותקפה ונאנסה ע״י וילנר, שלפי החשד השתמש שוב בסם אונס. כלומר, צו איסור הפרסום אפשר לחשוד לפגוע שוב בזמן "חקירה פעילה"! באפריל 2026, לאחר ששחר גילתה שמדובר באותו אדם שעטרי העידה כי אנס אותה, גם היא הגישה תלונה במשטרה.

עטרי הגישה ערר ב־2025 על ההחלטה לסגור את התיק. המאבק הציבורי, בשילוב עם פרסום תחקיר בערוץ 12, הביא בסופו של דבר לפתיחת התיק מחדש.

"נאלצים להיאבק לא רק בפוגע, אלא גם במערכת"

בתי המשפט השאירו את צו איסור הפרסום בתוקף תקופה ארוכה אחרי פתיחת התיק מחדש, וגם אחרי שהוגשה נגד וילנר התלונה הנוספת. הטיעון המרכזי למניעת פרסום שמו היה מצבו הנפשי של החשוד, בעוד שמצבן הנפשי של המתלוננות, וביטחונן של נפגעות פוטנציאליות נוספות, נרמסו. בדיעבד הסתבר שוילנר נערך ציבורית והתראיין עוד לפני ביטול הצו לרביב דרוקר כדי לנסות לשכנע שעדויות המתלוננות שקריות ולמעשה גם להרתיע מתלוננות נוספות. עטרי ושחר דרשו לא לפרסם את הראיון הפוגעני, אבל שיקולי הרייטינג של ערוץ 13 גברו. כך גם התקשורת הממסדית נחשפה כחלק מהמערכת הסקסיסטית.

עוד קודם לכן, סוגיית צו איסור הפרסום הגיעה עד לבית המשפט העליון, וגם הוא השאיר את הצו על כנו. בתגובה להחלטת בית המשפט העליון אמרה עטרי: "אנחנו נאלצים להיאבק לא רק בפוגע, אלא גם במערכת… וזה חייב להשתנות כי לא מדובר בתקלה, מדובר בצורת התנהלות קבועה".

"מחאת האקרוסטיכון" ברשתות החברתיות הפרה חלקית את צו איסור הפרסום המסוכן, במסגרתה פורסמו טקסטים בהם צירוף האות הראשונה בכל שורה מאיית את שמו של וילנר. במקביל פורסם כי הגיעו לידי המשטרה פרטים על עוד שתי מתלוננות נוספות. מספר הפגנות התארגנו לפני דיוני בית המשפט בנושא ולקראת העימות במשטרה בין נעמה שחר לתוקף. ללא מאבק ציבורי המשטרה לא הייתה פותחת את התיק מחדש וביהמ״ש לא היה מבטל את צו איסור הפרסום.

לא סתם בכ־90% מהמקרים נפגעות ונפגעי אלימות מינית ומגדרית לא פונים למשטרה. מתלוננות רבות חוות טראומה משנית כתוצאה מהיחס הסקסיסטי והפוגעני של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. בחלק מהמקרים, היחס למתלוננות הוא כאל חשודות בעבירה בעצמן, כמו בפרשת אייל גולן, בה אחת הנפגעות, טאיסיה (בת 17 בזמנו), הובלה לחקירה באזיקים בעוד גולן קיבל יחס VIP מהשוטרים. גם חקירה זו נפתחה לאחרונה מחדש בזכות מאבקן של הנשים שנפגעו.

גם במקרים הנדירים שבהם מוגשות תלונות, המשטרה קוברת את רובן המוחלט. כ־80% מהתיקים שנפתחים על עבירות של אלימות מינית נקברים ונסגרים ללא הגשת כתב אישום בשל "חוסר בראיות".

"זה חייב להשתנות"

המשטרה יעילה בדיכוי הפגנות וברדיפת פעילים פוליטיים אבל לא בהגנה על אנשים מהשורה, ודאי לא כשמדובר בנשים, ובייחוד נשים מרקע מעמד עובדים עני, נשים ערביות־פלסטיניות ונשים מקבוצות מדוכאות אחרות. התפקיד האמיתי של המשטרה ומערכת המשפט במדינה הקפיטליסטית אינו להגן על א.נשים מהשורה, אלא להגן על הסדר הקיים. זה ברור גם סביב גל הפשיעה המאורגנת ואי פענוח מקרי רצח כשהקורבנות הם ערבים־פלסטינים.

לחץ ציבורי ומאבק בהחלט יכול לסחוט הישגים מבתי המשפט, אשר מוציאים לעיתים פסיקות שמטרתן לרכך זעם ציבורי בניסיון לייצר רושם שניתן להשיג צדק במסגרת הסדר הקיים. אלא שהסדר הקיים מבוסס על דיכוי, ניצול, אפליה, גזענות וסקסיזם. תחת ממשלה שהבהירה שהיא אויבת זכויות נשים ולהטב״ק מהרגע הראשון, ושאחראית גם לפשעי אלימות מינית שיטתית כלפי פלסטינים בעזה ובגדה, המקרה של יובל וילנר מספק עוד המחשה לכך.

אפשר וצריך לשנות את המציאות באמצעות מאבק סביב רפורמות, החל משינויי חקיקה נקודתיים כמו הדרישה לחייב את בתי המשפט והמשטרה ליידע נפגעות עבירה על בקשות לצו איסור פרסום על שמות חשודים ולאפשר להן להשמיע את עמדתן בדיונים בנושא; דרך הדרישה של איגוד מרכזי הסיוע להקמת בית דין ייעודי לעבירות מין על מנת לתת מענה מותאם, רגיש והוגן יותר ברמה המבנית; ועד למאבק לקידום הכשרה מותאמת ופיקוח דמוקרטי על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושב״ס לשם הליך הוגן יותר וכפוף יותר לדין וחשבון, כחלק ממאבק בגישות סקסיסטיות, גזעניות או עוינות ללהטב״ק+, כמו גם הטיות מעמדיות נגד אנשים עובדים ועניים מכל הרקעים.

לצד זאת, המאבק נגד אלימות מינית ומגדרית הוא מאבק לא רק למען רפורמות, אלא למען שינוי חברתי עמוק. לכן, אנחנו כסוציאליסטים וסוציאליסטיות מצביעות על הצורך להיאבק לעקירת הבעיה מהשורש, להפלת אותו סדר חברתי קפיטליסטי שמטפח את הסקסיזם, האפליה והאלימות המגדרית בחברה ולמען שחרור מלא מדיכוי מגדרי בכל צורותיו.