השביתה הבאה חייבת לבוא בקרוב. תקציב 2004 לא יהיה סבב הקיצוצים האחרון. ביבי אומר שהמיתון נגמר, אבל כולנו מרגישים אותו בכיס, חלקנו כבר בבטן. פרץ נגרר לשביתה האחרונה על ידי עובדים שהבינו כי זוהי שעתם להילחם: עובדי מע״צ איבדו את עבודתם, הפנסיה ספגה פגיעה קשה ונזרקה לבורסה ועובדי הנמלים מנהלים כבר שנים קרב הגנה נגד ההפרטה של נמלי ישראל.

מצב הרוח הקרבי של עובדי ההסתדרות דחף את פרץ לצאת למאבק ולאיים בשביתה נגד התקציב. כשבית הדין לעבודה לא הרשה להסתדרות לשבות, פרץ נשם לרווחה. אנחנו אומרים: כשאנחנו, מאות אלפי עובדים, נלחמים על ההישרדות עם הגב אל הקיר, אסור לנו להיכנע לבית דין שקושר לנו את הידיים.

איך לעזאזל נילחם במעסיקים ובממשלה אם לא על ידי שביתות? אולי נחלק להם פרחים?

שרון וחבריו עסוקים במלחמה בשטחים (כולל ירי על מפגינים ישראלים) מצד אחד, ומצד שני במלחמתם ברשויות החוק. הם מסתירים את העובדות של מה שנראה בבירור כפרשת שוחד ומתחמקים מעמידה בפני הציבור. כל פוליטיקאי מתנהג כך היום. חברי הכנסת שהצביעו הצבעה כפולה, עסקני ש״ס שלובשים חליפות של ארמאני, ואהוד "עברתי לעשות לביתי" ברק, שפרשת העמותות שלו היתה גם למעשה פרשת שוחד לכל דבר שטופלה כמו עבירה מנהלתית.

המחוקקים אינם שומרים על החוק. מדוע שאנחנו, בזמן שאנו נלחמים על הפרנסה שלנו ועל עתידנו, נשמור על חוקים שפוגעים בנו? יש בישראל של היום צדק לעשירים וצדק לעובדים. אין שום סיבה בעולם שנקבל את זה, ואף ממשלה בעולם לא יכולה לכפות מציאות כזו עלינו אם אנחנו נלחמים.

אם אנחנו העובדים נסרב לקבל את ההתערבות בזכות השביתה שלנו, בית הדין לעבודה יוכל להוציא צווים נגד שביתות עד שייגמר לו הנייר, משום שאין לעובדים תחליף. למה מי יעבוד? הבנים של שרון? הנהגת ההסתדרות ופרץ השתמשו בפסיקת בית הדין כתירוץ. הם ידעו יפה מאוד שכל עוד לא קוראים תיגר על שלטון ההון בישראל, אי אפשר להציע אלטרנטיבה לקיצוצים. מכיוון שאין להם אלטרנטיבה אמיתית, הם היו חייבים להגיע למשא ומתן מתוך עמדת נחיתות.

הבעיה היא שהם מתמקחים על השכר שלנו ולא שלהם. אף אחד לא איים לפטר אותם, ומשפחתם נשארת מוגנת כלכלית גם אחרי סבב הקיצוצים הנוכחי. אם היו מובילים את המאבק נציגי עובדים שמשכורתם צמודה למשכורת הממוצעת של עובד במשק, היה אפשר לצפות למאבק רציני יותר.

שביתה חזקה וקצרה

מריחת עיצומים מפוזרים של עובדי המדינה על פני חודשים ארוכים היתה טקטיקה התאבדותית. עובדי המדינה עצמם סבלו מניכויים של אלפי שקלים ממשכורתם, המובטלים ושאר העובדים נפגעו, ולמעסיקים ולממשלה זה לא ממש הזיז. אפשר להניח שביבי הודה בכל בוקר לפרץ על העיצומים האלה, שלא דגדגו אותו אבל עצבנו והטרידו מאות אלפי אנשים שגם הם קורבנות התוכנית הכלכלית. במקום שביתה כללית המונית, חזקה ומכוונת לפגיעה מקסימלית בממשלה ובמעסיקים, שהיתה יכולה להגיע לניצחון תוך ימים ספורים, קיבלנו מלחמת התשה שבה העובדים היו אלה שהותשו ואיבדו את האמון ביכולת שלהם להילחם ולנצח.

למרות הכל, גם בסיבוב המאבק האחרון היו נקודות אור לא מבוטלות. עובדי הנמלים הוכיחו שוב שהם לא פראיירים, ו־17 ועדי עובדים חשובים חתמו על עצומה נגד מילוי פסק הדין של בית הדין לעבודה. חבל מאוד שהם לא השביתו בעצמם את מקומות העבודה שלהם. אף עובד לא היה נעצר, כי הרי אז היה צריך לעצור את כולם. שביתה כזו, המאורגנת מלמטה, היתה יכולה לשכנע עוד עובדים להצטרף, ואולי היתה אפילו גוררת את הנהגת ההסתדרות להתעלם מהחלטת בית הדין. בית הדין הוכיח בפסיקתו שאין פה דמוקרטיה. למה שנמלא אחרי פסיקותיו אם הוא אינו מסוגל להגן על הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו?

מכת המוות האמיתית של השביתה היתה בתחום ההסברה. למה אנחנו צריכים לשמוע כל הזמן את התקשורת מלכלכת עלינו, בזמן שסניפי ההסתדרות משאירים את הרחוב לאדישותו? בכל צומת בכל מרכז עירוני ואזור תעשייה היו צריכים להיות פעילי הסברה שמסבירים לעובדים ממקומות עבודה לא מאורגנים ולמובטלים את הסיבות לשביתה, וצריך היה לקשור את מטרות השביתה גם לקיצוץ בקצבאות ולתוכנית ויסקונסין, שתוקפת את המובטלים. בשביל שהציבור יעמוד מאחורי השביתה, השביתה חייבת לדרוש את הפלת התוכנית הכלכלית כולה.

היום, אחרי שהקרב שכך, ברור יותר מתמיד: את השביתה הבאה צריכים להוביל נציגים אותנטיים של העובדים. אנשים שהוכיחו את עצמם, ולא חסרים כאלה, צריכים לנהל את קרב ההגנה הבא, ובשביל זה צריך כבר עכשיו לקרוא תיגר על המנהיגות האימפוטנטית של השביתות עד היום. ההסתדרות זה לא רק הקבוצות של הפועל ומופ״ת. ההסתדרות היא הכלי היחיד שיכול לייצג את העובדים ולהוביל את המעמד כולו לניצחון על ממשלת המעסיקים. ההסתדרות זה מה שנשאר לנו. חייבים להציל אותה. עכשיו.

אופוזיציה לוחמנית בהסתדרות

אנו קוראים לכל מי שעדיין אכפת לו מארגון העובדים היחיד בארץ לעבוד יחד איתנו להקמת אופוזיציה לוחמנית בתוך ההסתדרות, אופוזיציה של עובדים ולא של עסקנים, של מי שמוכן וחייב להילחם, ולא של מי שמשכורתו מובטחת מראש, ואת מקומו הוא מחפש במפלגת העבודה או במרצ בגלגולה החדש.

הנטייה של עובדים רבים להימנע מ"ביקורת על הגנרל בזמן מלחמה" לא הוכיחה את עצמה, משום שהגנרל שוב הוביל את חייליו לתבוסה. דברים שנאמרו בישיבות מטה המאבק נגד התרפסותו של פרץ חייבים לעבור לפסים פרקטיים. אסור עדיין לוותר על הפנסיה, אסור לוותר על מקום עבודה אחד וצריך להילחם למען מקומות עבודה נוספים. האבטלה מחכה לכל עובד מעבר לפינה. המחלה שנקראת אבטלה חייבת להיפסק, והתרופה לה נקראת שביתה.

בשביתה הבאה צריכות להיות הפגנות המוניות, מאמצי הסברה בלתי פוסקים ופגיעה מקסימלית באינטרסים של בעלי ההון במקום במובטלים שזקוקים ללשכות התעסוקה. בשביתה הבאה לא נוכל להרשות לעצמנו עוד הפסד, וזו חייבת לבוא. ביבי לא יהפוך את עורו סתם כך, וכל שר אוצר שיבוא במקומו יהיה גרוע בדיוק כמוהו.

בשביתה הבאה, כשנהיה שוב עם גבנו לקיר, נהיה חייבים לדאוג שגם המשפחות של בעלי ההון יהיו עם הגב לקיר. אם הם רוצים, שיברחו למיאמי, בתנאי שישאירו את הנכסים שהם בנו מהניצול שלנו כאן, בשבילנו העובדים.

לאן הלך הכסף?

בשביל להבין איך נגמר הכסף בקופת המדינה, כדאי להסתכל על המספרים של מרכז אדווה, מכון שעוסק בסטטיסטיקה כלכלית וחברתית. ב־86' היה מס החברות 61%, היום הוא רק 36%, אם בעלי ההון משלמים משהו בכלל. ב־86' היה חלקו של המעסיק בדמי הביטוח הלאומי 15.65%, היום הוא רק 4.93%. במשך כל השנים האלה לא נוצרו כאן הרבה מקומות עבודה חדשים, והאבטלה היא היום מחלה ממארת שמאיימת על כל בית של עובדים. אחוז העניים עלה מ־26.3% ב־85' ל־33.2% היום. בקיצור, הכסף שהתפנה לבעלי ההון מקיצוצי המסים שלהם, עשרות מיליארדי שקלים בשנה, הלך ישירות לכיסם. עוד מרצדס, אולי עוד וילה בקיסריה או מטוס פרטי. אנחנו, כך מגלים המספרים, לא ראינו מזה שקל.

מי שמתנגד לקיצוצים האחרונים ולהפרטות, חייב לראות אותם כחלק מתהליך של שנים, חלק משיטה. האליטה של הפוליטיקאים, התקשורת, השופטים, הקצינים הבכירים ובכירי האוצר ובנק ישראל משמשת ככלי בידיהם של בעלי ההון. הם אלה שמכתיבים את המדיניות הכלכלית, כמובן לטובתם. התקשורת מהללת כל צעד שמוסיף רווחים לבעלי ההון, הפוליטיקאים מהימין ומה"שמאל" מאוחדים רק בעניין הזה, והשופטים מונעים מאיתנו להילחם על האינטרסים הכלכליים שלנו.

כך עובדת הדיקטטורה של ההון. כל עוד תימשך הדיקטטורה המדכאת של ההון, אנחנו נהיה תחת התקפה תמידית. כל התקפה של בעלי ההון דוחפת עוד ועוד אנשים למאבק. כל מאבק נגד קיצוצים, הפרטות או פיטורים מראה ליותר ויותר אנשים את התמונה הגדולה. השיטה הולכת נחשפת. אנשים מתעוררים דווקא בזכות המציאות הנוראית, בזכות המכות שכולנו קיבלנו.

הדיקטטורה של ההון מייצרת את המודעות המעמדית שלנו העובדים, שתאפשר לנו בעתיד להפיל אותה. היא דומה לגל, ככל שהיא מתעצמת כך קרב יומה. אנחנו בעצם הבסיס לכל הגל הזה. אנחנו כולנו מנוצלים כדי לספק רווחים למיעוט שליט, ובלעדינו אין למיעוט הזה דבר. אם נזכור ונזכיר בשביתה הבאה שאנחנו אלה שבלעדיהם אי אפשר, ולא בעלי ההון, יהיה לנו סיכוי אמיתי לנצח.