דוח פוליטי לאחר שנדון ואומץ באסיפה ארצית מיוחדת של תנועת מאבק סוציאליסטי ב־24 בנובמבר. גירסה מוקדמת יותר הובאה כתרומה לדיון מטעם המזכירות הארצית בוועד הארצי ב־10 בנובמבר, עברה המשך עיבוד ועדכון, ופורסמה כטיוטה באתר ב־17 בנובמבר.

תנועת מאבק סוציאליסטי מרכינה ראש באבל ובזעם, וניצבת בסולידריות עם א.נשים מהשורה, מכל הקהילות הלאומיות ומשני צידי הגדר, מול ממדי הענק חסרי־התקדים של השכול והחורבן — מספר בלתי נתפס של תינוקות, ילדים וילדות נספו, משפחות נמחקו, קהילות רוסקו — מול הדאגה והעמידה בפני הזוועות המוסיפות להתחולל, ובמרכזן מרחץ הדמים תחת התופת ברצועת עזה, ומול החשש לשלום החטופים והחטופות.

[עדכון, 26.11] לאחר סירוב מתמשך, ממשלת ישראל נעתרה לבסוף, חרף התנגדות שרים מהימין הקיצוני, לעסקת חילופי חטופים–אסירים, הכוללת הסכמה על "הפוגה" בת מספר ימים ושחרור בפרט של עשרות נשים, ילדים ובני נוער, הן מבתי הכלא הישראליים והן משבי חמאס. כמו כן, אף שממשלת ישראל לא דרשה זאת, משתחררים מהשבי גם עובדים מהגרים מתאילנד ומהפיליפינים. הלחצים הגוברים על ממשלת ישראל, לרבות בהשפעת גל המחאה העולמי והאזורי נגד המתקפה הישראלית בעזה, וההפגנות שמובילות משפחות חטופים בישראל, הצליחו להביא לרגע אחד של הקלה אחרי שבועות של הרג חסר־תקדים. אולם ממשלת נתניהו–גנץ–בן גביר ממשיכה לדחות ביהירות את הרעיון של הפסקת אש קבועה ועסקת שבויים–אסירים כוללת, ומאיימים, כדברי השר גלנט, בעוד לא פחות מחודשיים של מתקפה בעצימות גבוהה בחורף, ולאחר מכן בסדרה של "מבצעים".

אנו קוראים וקוראות, כפי שעשינו מהרגע הראשון, להיאבק בנחישות בכל זירה להפסקת אש מיידית וקבועה, לעצירת מתקפת הנקם — לרבות הוצאת כל כוחות הצבא הישראליים מרצועת עזה — לשחרור "כולם תמורת כולם", נגד ממשלת נתניהו הנושאת באחריות ישירה למשבר, נגד האליטות השליטות שהנציחו את הסטטוס־קוו, ולמען פתרון שורשי. מלחמת הנקם שמובילה ממשלת נתניהו–גנץ–בן גביר בתואנות שווא של "ביטחון", תוך ניצול ההלם מהטבח שביצע חמאס וליבוי גל של ריאקציה לאומנית־גזענית בחברה הישראלית, מלכתחילה לא נועדה ולא תוכל להביא לעתיד בטוח יותר עבור ישראלים ויהודים מהשורה, ודאי שלא כתוצאה משכול המוני בקרב פלסטינים.

משבר המלחמה שהתפרץ ב־7 באוקטובר, הקטלני ביותר בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים מאז 1948, מציג כתב אישום היסטורי נגד מערכת שלמה. הוא חושף בצורה מזוויעה את הסתירות שביסוד המיתוסים של ה"נורמליזציה", "ניהול הסכסוך" וה"ביטחון" שטיפח המעמד השליט הישראלי. שורש משבר הדמים הוא המצור, הכיבוש והדיכוי הלאומי הקיצוני המושלטים על מיליוני פלסטינים בידי הקפיטליזם הישראלי, עם הכוח הצבאי החזק באזור, בגיבוי יסודי מצד האימפריאליזם האמריקאי והמערבי, ובשיתוף פעולה מצד משטרים באזור. דרוש מאבק המכוון לטיפול שורש בבעיה.

גל מחאה חוצה־גבולות

משבר הדמים שלח גלי הדף ברחבי העולם. הפגנות זעם המוניות, חלקן של מאות אלפים, התארגנו בשורה של ארצות, מירדן, דרך עיראק, טורקיה ומרוקו ועד לבריטניה, במטרה לעצור את מרחץ הדמים ברצועת עזה. ההתגייסות ההמונית היא מקור תקווה וגורם חיוני המפעיל לחץ ממשי לעצירת האש, וזוהי בדיוק הסיבה שחלק מהממשלות הקפיטליסטיות נוקטות צעדי רדיפה ודיכוי נגד פעולות המחאה, התוקעות מקלות בגלגלים לקמפיין התמיכה ה"מערבי" במתקפה בעזה.

איגודי עובדים ואגודות מקצועיות פלסטיניות יצאו כבר בימים הראשונים בקריאה לתנועת העובדים והעובדות הבינלאומית לנקוט עמדה נגד המתקפה ואף להתערב אקטיבית לעצירת הזרמת נשק לישראל ולפעולות נגד תאגידים המעורבים בדרך כלשהי באפשור התוקפנות והמצור נגד עזה (הקריאה פורסמה במקור ב־16.10). תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת בקריאה, קוראת לקדם הפגנות גם בחברה הישראלית להפסקת אש מיידית ולעצירת מתקפת הנקם, לקדם סרבנות מחאה נגד המלחמה, ולקדם גם באיגודים ישראליים דיון ונקיטת עמדה — המביעה סולידריות עם הקורבנות של אנשים מהשורה מכל הקהילות הלאומיות ומשני צידי הגדר ודורשת הפסקת אש.

בד־בבד, חולשת כוחות השמאל ברחבי העולם, שרובם המוחלט אינם מציגים נקודת מבט של סולידריות מעמדית בינלאומית, מותירה פתח נרחב יותר לזינוק הגלובלי המתחולל בתופעות ריאקציוניות של אסלאמופוביה, אנטישמיות, תוקפנות לאומנית כלפי ערבים או כלפי ישראלים באשר הם ואף פעולות טרור יחידניות. התעמולה השלטונית הישראלית יוצרת מסך עשן של הסתה ארסית נגד גל המחאה חוצה־הגבולות כאנטישמי, כלומר, כביטוי לגזענות כלפי יהודים, לשם דה־לגיטימציה לסולידריות המונית עם מיליוני פלסטינים הנתונים תחת התקיפות וההפצצות הישראליות. זאת, שעה שהתיימרות שלטון ה"ימין על מלא" הישראלי לייצג, כביכול, אינטרסים של יהודים בכל העולם רק מזינה פוליטית גורמים אנטישמיים. אותו השלטון פועל ביתר־שאת לסתימת פיות ולרדיפה אלימה "מבית" של קולות מתנגדי מלחמה וכיבוש, בקרב ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל ובכלל.

קטסטרופה היסטורית

מאזן הכוחות והקורבנות כעת ממחיש כשלעצמו את אי־הסימטריה החריפה במלחמה בין מעצמה אימפריאליסטית אזורית, מתוגברת כלכלית וצבאית בידי המעצמה החזקה בעולם, לבין פלגים, ללא קשר למאפייניהם הפוליטיים, בתנועת השחרור הלאומי הפלסטינית, המתפתחת אל מול דיכוי שיטתי, בפרט בקרב מיליוני עניים השורדים גם בשגרה תחת תוקפנות צבאית מאורגנת. זו רושמת שיאים חדשים של ברבריות. בד־בבד, המלחמה מתפתחת גם בהקשר אזורי, בהיקף מוגבל עד כה אך עם פוטנציאל התלקחות משמעותי. הטלטלה עדיין בעיצומה, כך שבלתי אפשרי להעריך את מלוא ההשלכות, אולם האירועים מסמנים שלב חדש בעימות הלאומי ההיסטורי ובחוסר היציבות של הקפיטליזם הישראלי, ואילו הדינמיקה של "המלחמה הקרה החדשה" — כשלעצמה תולדה של משבר קפיטליסטי מערכתי שדחף את העולם לעידן של "אי־סדר" — מתדלקת ומעצימה את ממדי הקטסטרופה. ממשלת נתניהו המורחבת והגנרלים הישראלים מבהירים שבכוונתם להוביל מתקפה צבאית מתמשכת בשלבים לאורך חודשים ארוכים ואף למעלה מכך.

מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי, בשכרון כוח עקב קמפיין התמיכה האגרסיבי של וושינגטון ומחנה האימפריאליזם המערבי, מחוללת מרחץ דמים מחריד בהיקף חסר־תקדים ברצועת עזה, תחת המצור, ומאיימת לגרור את האזור למלחמה בהיקף נרחב עוד יותר. שופרות השלטון הישראלי המסנגרים על המתקפה כביטוי ל"זכות להגנה עצמית" מבקשים להפוך את המציאות על ראשה ולמחוק את יחסי הדיכוי והתוקפנות המערכתית המסיבית כלפי מיליוני פלסטינים, ובתוך כך להפוך את המוני הקורבנות הפלסטינים לשקופים.

כתוצאה ממדיניות פוליטית של ממשלת ישראל, הממשיכה תהליך היסטורי של דיכוי ותוקפנות שיטתית, אלו הם השבועות הקטלניים ביותר אי־פעם עבור האוכלוסייה הפלסטינית. מניין הנספים והנספות הכולל נאמד בכ־15 אלף בסוף נובמבר. בשטח הרצועה, מתחילת המתקפה הישראלית, הנתון נאמד במעל 12,700 בני־אדם (19.11), כ־26% נשים, כ־42% מתחת לגיל 18 — אלפי (!) ילדים, ילדות ותינוקות בין הנספים. "גורם ביטחוני בכיר" ישראלי אף העריך, למרבה החלחלה, כי בתחילת נובמבר הנתון בפועל היה כבר כפול (5.11). אלפים קבורים תחת ההריסות כבר שבועות ארוכים, ורובם המוחלט כבר אינם בין החיים. הפגיעה הקשה בבתי החולים משבשת מהותית את המעקב אחר מניין הנספים, אך בתוך זמן לא רב קרוב לוודאי שהמניין הרשמי ירקיע ליותר מ־20 אלף. לפי נתוני האו״ם, מדובר בקצב הרג חריג ביותר במאה ה־21, כאשר יותר ילדים וילדות נהרגו בעזה במתקפה הישראלית מאשר בכל מוקדי העימות הצבאיים העיקריים בעולם גם יחד לאורך כל השנה שעברה, לרבות במלחמה באוקראינה ('ניו יורק טיימס', 25.11). מספר הפצועים נאמד בכ־30 אלף, לא כולל פגיעות חרדה, ורבים מהם עם פציעות קשות. התמונות של איברים מרוטשים בין חורבות הבתים, כפות רגליים של ילדים קטנים שביתרו ההפצצות הישראליות ותושבים המנסים לחלץ בידיים חשופות את קרוביהם הזועקים להצלה מתחת לערימות שברי הבטון הן רק קצה קצהו של הגיהנום בו כלואים, נדחסים ונרמסים ההמונים ברצועת עזה. רבים מהנספים נקברים בקברי אחים ואחיות המוניים — לרבות עקב קושי עצום בזיהוי — ללא אפשרות לטקסי התייחדות עם זכרם. זהו פשע לדראון עולם.

המתקפה הישראלית על הפלסטינים בעזה, שכביכול נועדה "לחסל את חמאס" או "למוטט את שלטון חמאס", מלווה בניצול ציני נפשע של הטבח המתועב שהובילו הכוחות הריאקציוניים של חמאס. מתקפת הפתע של חמאס בוצעה בתואנה כוזבת של פעולת "התנגדות". אומנם, התיעודים מהפריצה המאורגנת של גדר המצור בשורת מוקדים איפשרו לחמאס להציג תעמולתית עבור דעת הקהל הפלסטינית את מתקפת הפתע כולה באור אחר, של פעולת התנגדות פרטיזנית מול מעצמה המשליטה מצור על האוכלוסייה. החורבן והשכול העצומים שיוצרת המתקפה הישראלית, והקרבות המתרחשים בשטח מול הפלישה הצבאית, אף חיזקו בקרב רבים רושם כזה לעת עתה ביחס לאירועי ה־7 באוקטובר. אולם לב ליבה של מתקפת הפתע היה הטבח המתוכנן בו נספו קרוב לאלף אזרחים ואזרחיות מקהילות מעמד עובדים ומעמד ביניים בישראל, בהם תינוקות וילדים — מרביתם יהודים, אך גם ערבים־פלסטינים ועובדים מהגרים — ביום המדמם ביותר אי־פעם עבור האוכלוסייה הישראלית.

הטבח שהתבצע במסגרת פשיטות על עשרות יישובים ישראלים, בהם "ערי הפיתוח" העניות שדרות ואופקים, לא פסח גם על יהודים וערבים שעבדו או התנדבו במסגרת צוותים רפואיים וצוותי חילוץ שסיפקו מענה ראשוני, כשברקע הירתמות נרחבת במיוחד בקרב הקהילה הבדואית המדוכאת והענייה בנגב המערבי, שנפגעה הן בטבח והן מירי הרקטות (כשמלכתחילה היישובים הבדואיים אפילו אינם ממוגנים). בצל הטבח כללה המתקפה את אירוע החטיפה הגדול אי־פעם של אזרחים ישראלים, כאשר בין החטופים היהודים, הערבים והמהגרים, גם תינוקות, ילדים וקשישים. הטבח ההמוני במוקדים השונים נשא אופי סדיסטי ביותר וכלל, כפי שעולה מהתיעודים ומהנתיחות הפורנזיות (20.10), דפוס של מעשי עינויים, שריפת אנשים כפותים בעודם חיים, שחיטת תינוקות וילדים, שיסוף גרונות, עריפת ראשים, קטיעת איברים, אלימות מינית ואונס, בנוסף על ההוצאה להורג ההמונית במסיבת הטבע.

את הזעזוע מהפשע הזה — שגם ההקשר של מצור ודיכוי ברוטלי אינו יכול לתרץ או להמעיט בחומרתו — וגם את הפחד והפגיעות מירי הרקטות חסר ההבחנה, ה"הסברה" של המשטר הישראלי מבקשת לרתום לגיוס תמיכה בינלאומית וציבורית לסיסמאות ה"ביטחון" השקריות העוטפות את המתקפה הישראלית, ולמעשה, להכרעה הפוליטית להמיט הרג וחורבן בממדי ענק בתחומי מחנה הכליאה הגדול בעולם, שנתניהו ביטא בהבטחה להפוך את עזה ל"עיי חורבות" (7.10). נתניהו ניצל את העובדה שהטבח שביצעו כוחות חמאס היה פעולת טרור מבעיתה מהסוג של דאע״ש כדי למחזר את המשוואה הכוזבת הישנה שחמאס היא דאע״ש — רדוקציה דמגוגית שתכליתה למחוק את ההקשר של הדיכוי הלאומי הברוטלי של הפלסטינים כדי להקל על קידום מרחץ דמים אכזרי וחולני בממדים היסטוריים נגד הפלסטינים.

זוועות מתקפת הנקם בעזה ואלמנטים ג׳נוסיידיים

השר עמיחי אליהו ('עוצמה יהודית') שיחק עם הרעיון שממשלתו תטיל פצצת אטום על תושבי ותושבות רצועת עזה (5.11), ונתניהו ואחרים בממשלתו התנערו בצביעות מהדברים. אלא שמלבד תזכורת לסכנה הנשקפת מנשק גרעיני בידי כל מדינה, הרי שכבר ב־3 השבועות הראשונים כבר הוטלו לרצועה פצצות (בעיקרן מסוג MK80 מתוצרת ארה״ב) בעוצמה מצטברת של כ־18,000 טון TNT ('אל־ג׳זירה', 3.11) — כעוצמת פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, וקצב כפול בהשוואה למתקפה על עזה ב־2014, שנמשכה 50 יום והסתכמה בנתון דומה. בנוסף, תועד שימוש ישראלי בפצצות זרחן לבן, הגורמות לפגיעות חמורות באוכלוסייה (12.10).

הפלישה הקרקעית, שהחלה ב־27 באוקטובר, מתמשכת בהיקף נרחב, כשלראשונה מאז 1982, אוגדת מילואים שלמה של הצבא הישראלי נמצאת ברצועת עזה, לצד כוחות סדירים (8.11). אזור צפון הרצועה, שאיכלס למעלה ממיליון בני־אדם, נהפך לעיי חורבות והוא מוסיף להיות מטרה להפצצות אינטנסיביות בהיותו מוקד לשלב הנוכחי של הפלישה הקרקעית של כוחות צבא ישראליים.

הטרנספר ההמוני של קרוב למיליון תושבים מצפון הרצועה לדרומה הוא מהלך אסטרטגי מרכזי של המשטר הישראלי, והוא מכוון להימשך פרק זמן משמעותי. לפי דיווחים עד כה, כשליש מתושבי צפון הרצועה עדיין שוהים באזור, בלב התופת. כ־1.5 מיליון (!) בני־אדם, מרבית אוכלוסיית הרצועה, נעקרו מבתיהם. כרבע מיליון יחידות דיור נפגעו, בהן כ־50 אלף נחרבו (16.11). ההרס בצפון הרצועה לבדו, הכולל שכונות שלמות שהוחרבו — כמחצית מהמבנים נפגעו או נחרבו (20.11) — ידרוש שיקום מסיבי של שנים, עד שכלל השורדים והשורדות יוכלו אולי לשוב לסביבת מגוריהם. קיים אף חשש שהשלטון הישראלי יפעל למניעת שיבת תושבים לשכונות בצפון הרצועה עוד תקופה ממושכת גם לאחר המלחמה, ואף למשך שנים.

בדרום הרצועה, התושבים נדחסים בצפיפות משתקת באוהלים, במבני ציבור ובמרכזי אונר״א הכורעים תחת הנטל בשטח, המופצץ מתחילת המלחמה בפריסה רחבה, גם אם בצפיפות נמוכה יותר. בכלל זה, תושבי מזרח ח׳אן יונס קיבלו כרוזים מהצבא הישראלי המאיימים עליהם להתפנות (16.11), ועשרות נהרגו בהפצצות העיר (18.11). מהעקורים בדרום הרצועה, גם בשטח שהוגדר במונח האורווליאני "אזור הומניטרי", לא נחסכו, בנוסף לכול, גם החנק של הכבדת המצור והחרבת התשתיות, לרבות מחסור במים, במזון ובסיוע רפואי (13.11).

מדיניות "המצור המוחלט" הברברית, הימי־ביניימית, כצעד משלים להפצצות ולפלישה, חונקת 2.4 מיליון בני־אדם, תוך פעולות למניעת מים, מזון, תרופות, ציוד רפואי ודלק. בשבועיים הראשונים נמנעה לחלוטין כניסת משאיות אספקה לרצועה דרך מעבר רפיח, שאף הופצץ, והיא עדיין במינון זעום. מצוקות החשמל והמים החריפות מזה שנים ברצועה בשל הסגר הצבאי הגיעו לרמות שיא. תושבים נאלצים במקרים רבים לשתות מים מלוחים ומזוהמים כדי לשרוד (16.10).

הפגיעות הקשות בבתי החולים החמירו עם הפלישה הקרקעית ופשיטת כוחות צבא ישראליים על א־שיפאא ובית החולים לילדים א־רנתיסי. בתי החולים קורסים תחת ההפצצות, נחשולי הנפגעים והמחסור בדלק ובציוד. צוותים רפואיים ומטופלים נפגעים ולעיתים נהרגים. 9 בלבד מתוך 35 בתי החולים ברצועה עדיין מתפקדים, וגם זאת באופן חלקי בלבד. לפי דוח ארגון הבריאות העולמי, יש כ־50 אלף נשים בהריון ברצועה וכ־180 לידות ביום, כשסביר שבכ־15% מהמקרים יתפתחו סיבוכים הדורשים התערבות רפואית. אך הן נאלצות ללדת בין ההריסות, בתנאי סניטציה גרועים, עם סכנה להתפתחות זיהומים וסיבוכים. על מטופלים רבים שאיכשהו הצליחו להגיע לקבלת טיפול רפואי גוזרת המתקפה הישראלית גזר דין מוות בחדרי המיון והאשפוז. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, בביה״ח א־שיפאא, 40 מטופלים ומטופלות, בהם שלושה פגים, מתו ב־11–16 בנובמבר, עקב מחסור בדלק שעה שכוחות כיבוש איגפו את ביה״ח (16.11).

האשפה נערמת. תושבים עומדים בתור במשך שעות אפילו רק כדי להשיג פיתות. גם האינטרנט והתקשורת הסלולרית הופלו ב־27 באוקטובר ליממה וחצי סביב תחילת שלב הפלישה הקרקעית בצפון הרצועה, ושוב בעת הפצצת בנייני מגורים בסמוך לעיר עזה (1.11), כך שתושבים ותושבות תחת המתקפה היו בעלטה מוחלטת, ללא יכולת לקבל ידיעות על המתרחש, לתקשר עם קרוביהם או להזעיק עזרה מהסביבה ומשירותי ההצלה הקורסים.

קמפיין ה"הסברה" להכשרת מרחץ הדמים לא בוחל בדה־הומניזציה של האוכלוסייה, בטריוויאליזציה של הרג המוני כ"נזק אגבי", בפברוק נוסח פוטין של מלחמה ב"נאציזם", ובשימוש בזוי ושפל במיוחד מצד גורמי ממשל ישראליים בזכר השואה היהודית, עם אנלוגיות דמגוגיות שערורייתיות שהגיעו עד כדי ענידת טלאי צהוב (!) בידי המשלחת הישראלית לאו״ם. הדבר אינו רק ממעיט וגובל באופן מבחיל בהכחשת שואה, השמדת העם התעשייתית והשיטתית ביותר בהיסטוריה, בידי משטר האימה הנאצי ההיסטורי של הקפיטליזם הגרמני, אלא משמש מניפולטיבית להצדקת מרחץ הדמים בעזה ולשם הדיפת זעקה גוברת בהפגנות ברחבי העולם לבלום פשע של רצח־עם (ג׳נוסייד) נגד הפלסטינים.

קריאות הצבא הישראלי לתושבים פלסטינים לנוס על נפשם דרומה ובכלל, מייצגות ביסודן, כאמור, מהלך אסטרטגי מחושב של טרנספר המוני, וזאת לצד חשש פוליטי מפני השלכות פוליטיות וגיאו־אסטרטגיות של תרחישים שיחשפו בצורה בוטה יותר הרג המוני מכוון. אולם גרימת החורבן וההרג בהיקף חסר־תקדים אינה תאונה אלא, כאמור, הכרעה פוליטית ברורה, להפוך את עזה לעיי חורבות, לרבות באמצעות פעולות שיטוח שכונות ומיטוט בניינים — פעולות שאינן אלא טרור מדינתי. מדובר בדוקטרינת הדאחייה על סטרואידים, שנועדה להפגין עוצמה ולצרוב תודעה, לשדר ש"בעל הבית השתגע".

את דבריו של השר אליהו על פצצת אטום חיזק ח״כ ממפלגתו, יצחק קרויזר, שאמר כי: "את רצועת עזה צריך לשטח ולכולם יש גזר דין אחד והוא מוות... ברצועת עזה אין חפים מפשע" (5.11). לא רק מפלגת 'עוצמה יהודית' הציגה תכלית פוליטית מובהקת של השמדת עם. מי שהתפטרה עם תחילת המלחמה מתפקיד שרת ההסברה, ח״כ דיסטל מ'הליכוד' קראה ל"מחיקת כל עזה מעל פני האדמה" (1.11), וקולות אחרים ממפלגתה, דוגמת ח״כ גוטליב וח״כ ואטורי קראו "למחוק את עזה" ו"לשרוף את עזה" (17.11). הגורמים האלה אומנם אינם מובילים את ניהול המתקפה הצבאית על עזה כעת, אך מדגישים שבקרב מפלגות היושבות בממשלת ישראל מתקיים ויכוח גלוי הכולל אגף עם רטוריקה ואף שאיפות ג׳נוסיידיות. אולם גם האגף ה"ממסדי" יותר נוקט רטוריקה המסמנת את תושבי עזה והפלסטינים בכלל כמטרה לכל הפחות לענישה קולקטיבית. כך, לדברי נשיא מדינת ישראל הרצוג, "ישנה אומה שלמה שם הנושאת באחריות, הרטוריקה לגבי אזרחים שאינם מודעים ואינם מעורבים שגויה, לחלוטין שגויה" (16.10). כששר הביטחון גלנט הכריז על "מצור מוחלט" והבהיר שהכוונה היא למנוע מהתושבים חשמל, מזון ודלק, הוא תירץ זאת בטענה כי "אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו נוהגים בהתאם" (9.10).

שמאל מרקסיסטי מקפיד בשימוש במונחים פוליטיים בחתירה לדייק התייחסויות לתופעות פוליטיות היסטוריות כפי שהן מתפתחות. אנו לוקחים ולוקחות חלק באופן בלתי מסויג במאבק אקטיבי לעצירת מרחץ הדמים ההיסטורי בעזה. עם כל יום שעובר, ככל שהפלישה וההפצצות ברצועה מתמשכות, כך מתעצמים ממדי הקטסטרופה. גורמים באו״ם קראו לבלום הסתחררות של המשבר לכדי ג׳נוסייד (16.11). ממשלת נתניהו, המובילה את מרחץ הדמים ההולך ומתרחב ברצועה, אומנם, לא אימצה כעת פרויקט שתכליתו הפוליטית "לפתור" את הסוגייה הלאומית ישירות באמצעות רצח המוני לשם השמדה פיזית שיטתית של אומה או של חלקים נרחבים ממנה — ואין לרעיון כזה כשלעצמו בשלב הנוכחי בסיס תמיכה המוני בחברה הישראלית חרף גל הריאקציה הלאומנית. אולם אותה הממשלה ממשיכה לזרוע הרג ולחרב את תנאי הקיום הבסיסיים ביותר של תושבי ותושבות עזה, חרף כל הצעדים ה"הומניטריים" המזעריים. הפגיעה הקיצונית הנרחבת וחסרת־התקדים באוכלוסייה בעזה היא חלק מתוכנית עבודה הממיטה ביודעין טבח לאומי המוני בממדים היסטוריים. במובן זה, בדומה לברבריות של שלל מלחמות אימפריאליסטיות לאורך ההיסטוריה נגד אומות מדוכאות, המתקפה בעזה נושאת באופן זועק גם אלמנטים ג׳נוסיידיים, ההולכים ומתחזקים. מניין הנספים עלול להגיע בשבועות הקרובים לכדי 1% מאוכלוסיית הרצועה ואף מעבר לכך, עם התרחבות הפלישה הקרקעית דרומה, והמשך החורבן, ההרג, והסכנה גם של התפשטות חריפה עוד יותר של מחלות, ודאי בחורף, ותופעות של רעב וצמא המוניים. האלמנטים המתפתחים של ג׳נוסייד מהווים כשלעצמם תמרור אזהרה מפני תופעות של ריאקציה קטסטרופלית עוד יותר בעתיד, ככל שההקשר של מלתעות הקפיטליזם, האימפריאליזם והדיכוי הלאומי נותר על כנו.

ח״כ אריאל קלנר ('הליכוד') קרא ל"נכבה שתאפיל על הנכבה של 48'" (8.10), בהמשך לתזוזה של גורמי ימין ישראלי אולטרה־לאומניים בשנים האחרונות מהכחשת הנכבה הפלסטינית ההיסטורית לקידום גלוי של מדיניות ברוח זו, כלומר, לטיהור אתני מסיבי של שטח. הימין הקיצוני, דוגמת השר אליהו, קורא בגלוי להחזרת כיבוש ישראלי ישיר באופן קבוע ברצועת עזה ומפעל ההתנחלויות הקולוניאלי, החותר כשלעצמו לטיהור אתני זוחל. קצין זוטר תועד מבטא את סדר־היום הפנאטי של הימין הקיצוני בנאום לחיילים כשאמר שאם הוא "מזיז מהמסך" את הקורבנות הישראלים, החודש הראשון למלחמה היה "החודש הכי משמח בחיים", למעשה כי המלחמה מספקת רוח גבית לחזון ריאקציוני של עליונות יהודית, כפי שרמז, והתפשטות טריטוריאלית של מדינת ישראל, ל"כל הארץ, כולה, כולל עזה, כולל לבנון, כל הארץ המובטחת" (4.11). ח״כ זאב אלקין ('המחנה הממלכתי') מציע לכאורה קו אסטרטגי פרגמטי יותר עבור המשטר הישראלי, באומרו כי "אני לא יודע עד כמה ריאלי לדבר על חזרה לגוש קטיף, ועד כמה הרעיון הזה יקבל רוב בחברה הישראלית", אולם חזר על קריאת שותפו לסיעה, השר גדעון סער, לכיווץ הרצועה הנצורה — הסובלת מצפיפות אוכלוסין מהגבוהות ביותר על פני כדור הארץ — "כשלוקחים להם שטח זו השפה שהם מבינים" (26.10).

משרד המודיעין תחת השרה גילה גמליאל ('הליכוד') גיבש כבר ב־13.10 מסמך המציע טרנספר המוני של אוכלוסיית רצועת עזה לצפון סיני לצמיתות כחלופה מועדפת עבור המשטר הישראלי. אף שמדובר בהמלצה של משרד זוטר, נתניהו עצמו, לפי דיווחים, קידם לובינג בינלאומי כדי ללחוץ על המשטר המצרי, לרבות דרך הצעה לעסקה שתכלול מחיקת חוב מצרי לבנק העולמי (31.10), לאפשר טרנספר של המוני פליטים פלסטינים לסיני. מדובר באיום ציני במיוחד של נכבה שנייה כלפי אוכלוסייה שמקורה העיקרי הוא בפליטי הנכבה של 48', ונוכח ממדי החורבן בצפון הרצועה ובעיר עזה, הלחץ לטרנספר המוני שידלדל את אוכלוסיית הרצועה יימשך עוד תקופה, גם לאחר שלב של הפסקת אש.

מתקפת הנקם בגדה המערבית

בעוד שמתקפת הנקם מתמקדת ברצועת עזה, בתחומי הגדה המערבית נרשמה הסלמה חדה בהיקף הפשיטות הקטלניות של כוחות צבא על קהילות פלסטיניות והיקף ההרוגים כתוצאה מתוקפנות משולבת מצד כוחות צבא וכנופיות חמושות של מתנחלי הימין הקיצוני. מאז 7 באוקטובר נהרגו מאש כוחות צבא ומתנחלים כ־200 פלסטינים, בהם עשרות ילדים, וגם א.נשים עם צרכים מיוחדים (16.11). מדובר בהכפלת מספר ההרוגים שנרשם עד אז מתחילת שנת 2023, ובמצטבר בשיא במספר ההרוגים בגדה מאז שנת 2002 (מסד נתוני 'בצלם').

ממשלת נתניהו–גנץ–בן גביר הזרימה אלפי נשקים ל"כוחות ההגנה המרחבית" של ההתנחלויות (כוחות חמושים של מתנחלים, שלכאורה אינם אמורים לצאת מההתנחלויות). בשטחי C, מתנחלי הימין הקיצוני מנצלים את ערפל המלחמה כדי לקבוע עובדות בשטח ולבצע פעולות להאצת הטיהור האתני הזוחל, כשעד סוף אוקטובר גורשו מעל 13 קהילות פלסטיניות ו־5 קהילות נעקרו חלקית — כ־850 נפש. בשנתיים שקדמו למלחמה נעקרו 6 קהילות, שמנו כ־450 נפש.

תחת לחץ מממשל ביידן למס־שפתיים, נתניהו, בפגישה עם ראשי רשויות של התנחלויות, נדחק לגנות "קומץ שלוקח את החוק לידיים", והבטיח לכאורה לפעול נגד אותו קומץ, אך עוד באותו היום הקפיד לשחרר הודעה בה טען שאמר לביידן כי "ההאשמות כלפי ההתנחלויות חסרות שחר" (8.11). מעבר לניסיון של נתניהו לפייס חלק מהבייס, באופן מהותי מתקיימת חלוקת עבודה דה־פקטו בין כוחות המדינה לכוחות המתנחלים, כאשר מדיניות השלטון הישראלי מובילה באופן מכריע את הנישול והדיכוי של התושבים ומטפחת את כנופיות הימין הקיצוני, ואילו האחרונות זוכות פעמים רבות לסיוע ישיר מצד כוחות צבא, אך מאפשרים למדינה להתנער מאחריות רשמית.

הפשיטות הצבאיות ברחבי הגדה כוללות מעצרים המוניים, כשעד כה נעצרו כ־1,700 תושבים (14.11). לא מן הנמנע שהמעצרים ההמוניים נועדו גם לשמש כ"קלפי מיקוח" במשאים־ומתנים על עסקאות לשחרור חטופים ישראלים. סרטונים מזוויעים ועדויות חשפו התעללות בעצורים פלסטינים בידי חיילים וגם מתנחלים (לעיתים כחיילים בעצמם). אחד המקרים כלל פגיעה עם סיגריות בוערות ותקיפה מינית (19.10). 'הארץ' ציטט "מקור ממשלתי בכיר" שטען כי מתחילת המלחמה שולטות בפועל הרשויות המקומיות של ההתנחלויות בגדה גם בהתנהלות הצבא.

במקביל, התארגנו לאורך השבועות האחרונים הפגנות סולידריות עם תושבי עזה בערים בשטחי הרשות הפלסטינית ברחבי הגדה הנתקלות בדיכוי משטרתי כבד מצד ממשלת הרשות, כולל ירי חי על מפגינים. גל המחאה העולמי והאזורי מדגיש פוטנציאל להתפתחות התקוממות בהיקף נרחב יותר בפרט בגדה לעצירת המתקפה הצבאית על הפלסטינים ומרחץ הדמים בעזה ונגד הכיבוש. המגמה הזאת, שצריכה לזכות כשלעצמה לסולידריות בינלאומית, היא מקור לחשש עבור המעמד השליט הישראלי ועבור בעלי בריתו ברחבי האזור והעולם.

לחצים בינלאומיים

ראש ממשלת ירדן בישר אל־ח׳ס׳אונה הזהיר שעקירת אוכלוסייה פלסטינית מעזה או מהגדה תיחשב מבחינת המונרכיה "הכרזת מלחמה" וכי "כל האפשרויות על השולחן" לאחר החזרת השגריר הירדני (11.11). במקביל, נשיא מצרים סיסי חושש מההשלכות ומסרב בתוקף ללחץ לקליטת פליטים פלסטינים. המשטר המצרי שותף מלא להטלת הסגר הצבאי על רצועת עזה לאורך השנים וגם כעת אינו מתערב בפועל, ואפילו אינו מאיים בביטול הסכם השלום עם ישראל, אולם הוא חושש מהשפעות הסוגייה הפלסטינית. ברור לו שהפגנות הסולידריות שהתארגנו ברחבי מצרים עם תושבי עזה מסוגלות להתהפך נגדו ואף להצית התקוממות המונית מחודשת, ודאי אם ייתפס כמסייע אקטיבית לתוקפנות הישראלית.

המשטרים באזור המקיימים, בחסות האימפריאליזם האמריקאי, קשרים אסטרטגיים עם ישראל באופן רשמי או בלתי רשמי, נמצאים כעת תחת לחץ גובר של גאות בסנטימנט המוני של זעם נגד ישראל וארה״ב, והם חרדים מהאפשרות שייחשפו כשותפים לפשע נוכח תמונות הזוועה מעזה. לכן המונרכיה הסעודית נדחפה להודיע על הקפאת שיחות הנורמליזציה עם ישראל. ירדן, בחריין והאמירויות החזירו את שגריריהן, ובירדן בוטלה הפסגה שהייתה אמורה להתקיים בהשתתפות ביידן, מחשש מזעם המוני. בד־בבד, משלוחי הסיוע הדלים לעזה תחת דגלי ירדן, מצרים או טורקיה נועדו מבחינת אותם משטרים לשרת "שטיפה הומניטרית" לטיוח היעדר פעולה ממשית לעצירת המתקפה הישראלית, כמו גם המשך תחזוקת יחסים אסטרטגיים עם הקפיטליזם הישראלי.

בכינוס החירום של הליגה הערבית והארגון לשיתוף־פעולה אסלאמי ב־11 בנובמבר בריאד, בו השתתפו גם נשיא איראן ראיסי, נשיא טורקיה ארדואן, הקצב מדמשק אסד, וכאורח סמלי נשיא הרשות הפלסטינית עבאס, ניכר שהשליטים באזור תחת לחץ, חוששים מהשלכות התמשכות המשבר ומפני התרחבותו, אינם ממהרים "לשבור את הכלים", ומקווים שהמעצמות העולמיות יגיעו להסכמה ב"מועצת הביטחון" של האו״ם על קריאה להפסקת אש. חלקם הגדול חושש מההמונים הנושפים בעורפיהם וגם מפגיעה באינטרסים כלכליים וגיאו־אסטרטגיים. למשטרים המקורבים אסטרטגית לאימפריאליזם האמריקאי בפרט יש מה לאבד, ולפי דיווחים גם טרפדו הסכמה על צעדים סמליים דוגמת הקפאת קשרים עם ישראל ושימוש בנשק הנפט (11.11). העובדה שהכינוס הסתכם בלא צעדים קונקרטיים גררה תרעומת מצד אוסאמה חמדאן, חבר הלשכה הפוליטית של חמאס, המוצב בלבנון (12.11).

אולם גם משטר האייתוללות באיראן מודע היטב לכך שתרחיש מלחמה אזורית בהיקף מלא לא רק ישוב ויחריף מתחים בינו לבין מקבילו הסעודי, אלא גם יוסיף לחוסר היציבות שלו עצמו עוד לחצים צבאיים, כלכליים ופוליטיים מסבכים. מזכ״ל חזבאללה נסראללה נאם באותו היום במקביל לפסגה וקרא לה "לאמץ עמדה אחידה שתדרוש מהאמריקאים לשים סוף למתקפה הזאת ולפשעים האלה ולנקוט צעדים… כל גורמי הלחץ צריכים להתמקד בממשל האמריקאי קודם כול" (11.11), ובכך הדגים איך גם האסטרטגיה של מפלגתו שלו לבלימת משבר הדמים בעזה תלויה בסופו של יום בהכרעות של המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות, ותלושה לחלוטין מהסתמכות על מאבק של ההמונים באזור.

פסגת השליטים הערבית־אסלאמית הצטיירה כמהלך יחצנות, השתהות ולובינג, תוך המתנה לנכונות מצד ממשל ביידן לצדד בהפסקת אש. בחודשים האחרונים עד למלחמה, ממשל ביידן פעל כדי להוביל באזור מהלך נגדי להשפעה הגוברת של האימפריאליזם הסיני בדמות פרויקט מסדרון התשתיות ועסקה "ביטחונית" עם ריאד, שנועדה לכלול גם פורמליזציה של היחסים האסטרטגיים המתהדקים בין המונרכיה לקפיטליזם הישראלי. המלחמה חתכה את התוכניות ומאיימת על עתידן, ככל שהיא מתמשכת. האסטרטגים של האימפריאליזם האמריקאי ודאי אינם מרוצים גם מזיהוי של וושינגטון עם תמיכה בהרג המוני בעזה, שרק מגביר כאמור את הסלידה ההמונית באזור מארה״ב. ברמה הגלובלית, יש בכך חתירה תחת התדמית שהאימפריאליזם האמריקאי טיפח סביב המלחמה באוקראינה כ"מגן הדמוקרטיה" וככוח "הנאבק בפשעי מלחמה".

אלא שמארג האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים והפוליטיים מחייב את ממשל ביידן להתערב בצורה אסרטיבית לגיבוי המתקפה הצבאית הישראלית, כדי למחוק כל רעיון שמדינת ישראל — נקודת האחיזה היציבה ביותר לאסטרטגיה של האימפריאליזם האמריקאי באזור — חשפה חולשה או מאבדת שליטה על האירועים. הם חותרים להקרין עוצמה כדי לאכוף מחדש השפעה אזורית ולהרתיע התערבות מצד גורמים יריבים החל מהמשטר האיראני ובעלי בריתו, ובתוך כך לשגר מסר למשטרים הערביים, ובסופו של דבר לסין ולרוסיה, שהמשבר יוכרע בוושינגטון. הם שואפים להפוך את המשבר לנקודת מיפנה היסטורית להידוק מחדש של השפעה אזורית מתרופפת, ובתוך כך, גם להזהיר את המשטר הישראלי שלא להפריז ולהפגין גמישות רבה יותר בחתירה להשיב בסופו של דבר את שד הסוגייה הפלסטינית, המעורר המונים לפעולה, חזרה לבקבוק, ככל שהנסיבות הגיאו־פוליטיות יאפשרו. לכך רומזים גם סיסי ועבדאללה בקריאותיהם החוזרות כעת ל"פתרון שתי מדינות" — שעה שבמציאות הם משתפים פעולה עם הנצחת הכיבוש ואין להם כל אינטרס במדינה פלסטינית עצמאית של ממש, שתהיה משוחררת משליטה של הקפיטליזם הישראלי, המשטרים באזור והמעצמות האימפריאליסטיות העולמיות.

עבור האימפריאליזם הסיני והרוסי, המשבר כרוך בגורמים מסבכים, אף שבטווח הקצר הוא מסיח מבחינתם את תשומת הלב למלחמה באוקראינה, מוסיף ללחץ על ארה״ב לתעדף משאבים לטובת המתקפה הישראלית, ומעורר גל של זעם עולמי נגד האימפריאליזם האמריקאי. מנגד, ההתערבות האמריקאית האסרטיבית מאותתת למשטרים הערביים — למרות הלחץ העממי שהיא מעוררת נגד האימפריאליזם האמריקאי — שבניגוד למגמה של העשור החולף, וושינגטון ולא בייג׳ינג היא הפטרון ה"ביטחוני" באזור מול המשטר האיראני ובעלי בריתו. המשבר כרוך בתהליכי משבר כלכליים ופוליטיים החותרים תחת העסקאות של בייג׳ינג באזור, ובפרט, התרחבות משמעותית של המשבר תשוב ותחדד את ניגודי האינטרסים בין ריאד וטהראן, ותחתור תחת הדטאנט שהתגבש בחסות סין במגמה להגברת מעורבותה האזורית על חשבון ארה״ב. בייג׳ינג ומוסקווה פועלות בתיאום מלא סביב המשבר, למרות הבדלי אינטרסים משניים. שתיהן מקדמות את הקו הרטורי המסורתי של חתירה ל"שלום" ו"פתרון של שתי מדינות", תוך הפניית אצבע מאשימה לאחריות של וושינגטון למשבר. על כך מתווסף המאמץ לרתום את המשבר לחיזוק מוניטין כוזב של סין ורוסיה באזור וברחבי העולם הניאו־קולוניאלי כחלופה לאימפריאליזם המערבי, ולכן דף המסרים נוטה להימנע מביקורת על חמאס ומדגיש ביקורת על המתקפה הישראלית. ארדואן בטורקיה, אף שהיה במגמת חימום יחסים עם ישראל בתקופה האחרונה, מיישר קו עם הקמפיין הזה אל מול הסולידריות ההמונית עם התושבים והתושבות בעזה.

הקרמלין אירגן מפגש מתוקשר בין נציגי הממשל הרוסי והאיראני לבין נציג הלשכה הפוליטית של חמאס, המיליארדר מוסא אבו־מרזוק, לכאורה כדי לסייע בשחרור 8 חטופים בעלי אזרחות רוסית, אך בפועל גם כדי להבליט שבניגוד להתערבות האמריקאית, הפטרון הרוסי אינו מתייצב לצד הטבח בפלסטינים וחותר לכאורה לפתרון המשבר "בדרכי שלום". פוטין מבקש להצטייר באופן צבוע — ובשעה שהוא ממשיך במלחמה הברוטלית באוקראינה, בה נהרגו כבר כ־10,000 מאזרחי אוקראינה — כמגן הפלסטינים בהקשר של מאבק הכוחות הגלובלי. כך, לדברי פוטין, "לפלסטינים אפשר לעזור רק דרך לחימה נגד אלה שעומדים מאחורי הסכסוך הזה — ואנחנו נלחמים בהם באוקראינה", ו"האליטות השולטות בארה״ב הן הגורם הראשי שמפיק תועלת מחוסר היציבות העולמי. הן והשליחים שלהן עומדים מאחורי טבח הפלסטינים ומאחורי אירועים במזרח התיכון, באוקראינה, בעיראק ובסוריה" (30.10). בתגובה לעמדת הקרמלין במשבר, חיל האוויר הישראלי נמנע מעדכון של מוסקווה, דרך מנגנון התיאום בין המדינות, על לפחות חלק מהתקיפות בשטח סוריה נגד כוחות איראניים ובעלי בריתם (3.11), ונתנה אור ירוק לביקור מתוכנן של זלנסקי בישראל. במהלך ביקור פוטין בבייג׳ינג ב־17 באוקטובר הודיע הממשל הרוסי כי בניגוד לאיחוד האירופי לא יתחייב יותר להימנע מיצוא טכנולוגיות טילים לאיראן, וזאת לאחר פקיעת הסנקציות של מועצת הביטחון של האו״ם בנושא (18.10). עם זאת, לקרמלין אין אינטרס בליבוי משמעותי של העימות באזור, שאם יתפשט יגבה מחיר כלכלי ואף עלול לסבך צבאית את רוסיה ובעלות בריתה.

כחלק מקמפיין התמיכה של האימפריאליזם המערבי במתקפה הישראלית התארגנה שרשרת ביקורי ההזדהות המתוקשרים מצד ביידן ונציגי מדינות קפיטליסטיות מה"מערב", וממשל ביידן שיגר לאזור שתי נושאות מטוסים, צוללת גרעינית, ספינות מלחמה, כוח של 2,000 חיילי מארינס — וכבר בימים הראשונים הוטסו מארה״ב לישראל משלוחי נשק, לרבות חימוש למטוסי תקיפה. כך גם הועבר בינתיים בבית הנבחרים של ארה״ב (וממתין לאישור הסנאט) מענק של 14.3 מיליארד דולר לצורכיה הצבאיים של מדינת ישראל. זאת, כחלק מהבטחת ביידן לחבילת ענק משולבת בגובה 106 מיליארד דולר למימון צרכים "ביטחוניים" שונים, לרבות המשך החימוש של אוקראינה וטאיוואן, כאשר מחצית הסכום תופנה בפועל לסבסוד התעשייה הצבאית של ארה״ב (20.10).

סכנת התרחבות העימות

אולם לוושינגטון אינטרסים סותרים במשבר המתפתח, וכתוצאה מכך גם מדיניות סתירתית. בעוד שקמפיין התמיכה מצד ממשל ביידן ומחנה האימפריאליזם המערבי במשטר הישראלי תידלק את המתקפה הצבאית נגד ההמונים הפלסטינים, הוא לווה בדמעות תנין על מצבם של אזרחים ברצועת עזה ובלחץ גובר בהדרגה על המשטר הישראלי לרסן חלקית את המערכה הצבאית. לאימפריאליזם המערבי אין אינטרס בהתרחבות דרסטית של העימות הצבאי באזור, שתגרור התערבות צבאית אקטיבית ישירה מצד ארה״ב ותעצים את גל ההפגנות ההמוניות בעולם. עבור ביידן והמפלגה הדמוקרטית, העמידה לצד המתקפה הישראלית עולה באובדן תמיכה במירוץ לנשיאות נגד טראמפ.

ביידן השתתף במהלך ביקורו בישראל, ב־18 באוקטובר, בישיבה של "קבינט המלחמה" הישראלי, עם מסר כפול גלוי, של גיבוי עם לחץ קל לריסון צבאי מסוים. בנאומו הוא חזר על ההקבלה בין מתקפת הפתע של חמאס לפיגועי ה־11 בספטמבר 2001, ופנה מעל ראשו של נתניהו כדי להזהיר את ישראל מפני הרפתקנות צבאית מהסוג אליו פנה האימפריאליזם האמריקאי אז עם הכיבושים המדממים הקטסטרופליים באפגניסטן ובעיראק, שהסתכמו עבור הכוחות הכובשים במפלה היסטורית. ההשפעה האזורית של וושינגטון התרופפה בד־בבד עם התערערות הסדר האזורי. שלטון הטליבאן שמוטט בפלישה לאפגניסטן ב־2001 חזר. נתניהו היה מהקולות במשטר הישראלי שתמכו במקור בכיבושים וב"מלחמה העולמית בטרור" שהוביל ממשל בוש הבן, והוא מהדהד את הרטוריקה נגד "ציר הרשע" בסימון דמגוגי שפל של העיר עזה כ"עיר הרשע", כצידוק אידיאולוגי למרחץ הדמים בקרב תושביה.

עוצמת המתיחות בין הגושים האימפריאליסטיים במערכת העולמית סביב המשבר אומנם עדיין מתונה בהשוואה למלחמת 73', שאת תוצאותיה האזוריות עיצב האימפריאליזם האמריקאי לרצונו, לרבות באמצעות משלוחי נשק והעלאת כוננות גרעינית להרתעת ברית המועצות דאז. אולם התרחבות דרסטית של העימות הצבאי באזור תניח על הכף בצורה חדה יותר את האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים של המעצמות העולמיות, תזניק את המתיחות והחיכוכים הפוטנציאליים ועשויה לסבך כל אחד מהצדדים במערכה צבאית לטווח ארוך, בדומה למלחמה באוקראינה. לאף מעצמה עולמית או אזורית אין אינטרס בתרחיש כזה, וכל צד נוקט צעדי ריסון ופעולות המנסות להקפיד על שיווי משקל, אולם תהליך ברור של התרחבות אזורית, מרוסן ככל שיהיה בינתיים, מלווה את המשבר מראשיתו, ויש לו היגיון פנימי ספירלי עיקש שעדיין עלול להוביל להסלמה רבתי באזור.

מיליציות פרו־איראניות תקפו כוחות צבא אמריקאיים בסוריה ובעיראק בעוצמה מזערית אך באופן תדיר מאז תחילת המשבר, וחתכו הפסקת אש ששררה דה־פקטו בין הכוחות במשך חודשים בעת שוושינגטון קיימה מו״מ עקיף על עסקאות נקודתיות מול טהראן. חיל האוויר האמריקאי הפציץ בתגובה מחסני תחמושת של משמרות המשטר האיראני (הפסדראן) במזרח סוריה. בים האדום, כוחות חיל הים האמריקאי יירטו טילי שיוט וכטב״מים ששיגרו כוחות החות׳ים מתימן לכאורה לעבר ספינות ישראליות. בהמשך, ב־31.10, ביצעו החות׳ים שיגור תקדימי של טיל בליסטי מתוצרת איראן מתימן לדרום ישראל — טווח השיגור הקרקעי המבצעי הארוך ביותר אי־פעם כנראה — שיורט בידי מערכת 'חץ' הישראלית. חרף יכולתם הצבאית המוגבלת של החות׳ים, שחלק משיגוריהם פגעו בטאבה ובדרום ירדן, הייתה בכך פסיעה נוספת לעבר תרחיש התלקחות אזורית נרחבת (2.11).

משטר האייתוללות האיראני הוא הפטרון הראשי של חמאס, ובפרט של הזרוע הצבאית, עם תמיכה כלכלית, טכנולוגית וסיוע בהכשרה צבאית. המשלחת האיראנית לאו״ם התנערה מהדיווח ב'וול סטריט ג׳ורנל' על מעורבותה האקטיבית בתכנון מתקפת הפתע של חמאס, לרבות סדרת מפגשים בביירות לאורך החודשיים שקדמו לאירוע, בהשתתפות נסראללה ומפקד 'כוח קודס' של משמרות המשטר האיראני (8.10). כלומר, טהראן מעדיפה להימנע מהסתבכות במלחמה כוללת מול ארה״ב וישראל כעת, וכך אף רמז ביקור ראיסי בריאד. למעשה, גם בממשל ביידן ואף בממשלת נתניהו חשים צורך לטעון שאין בידיהם ראיות למעורבות קונקרטית ישירה של טהראן בתכנון המתקפה — זה איתות שלוושינגטון ולמשטר הישראלי אין עניין בשלב הזה ב"עילה למלחמה" ישירה מול איראן, אף שהדינמיקה של המשבר עלולה לשנות זאת מבחינת ממשלת נתניהו ולשאוב לבסוף פנימה גם את ארה״ב.

הנאום הראשון של נסראללה ב־3 בנובמבר, לאחר שתיקה בת כחודש על רקע המתיחות הגואה בגבול ישראל–לבנון, שיקף רתיעה מצד חזבאללה ופטרוניה בטהראן מכניסה להתנגשות צבאית מלאה עם ישראל, למרות האינטרס הפוליטי להצטייר ככוח המתערב כביכול להגנת עזה והפלסטינים מול התוקפנות הישראלית. בקרב הציבור הלבנוני, באופן חוצה־קהילות, הרעיון אינו פופולרי במיוחד — לפי סקר של 'אל־אח׳באר', בעוד שכמחצית מצדדים בקרבות מוגבלים לאורך הגבול עם ישראל, רק 32% תומכים בפתיחת חזית מלאה עם ישראל (30.10). למרות זאת, הקרבות על גבול ישראל–לבנון, עד כה בעצימות נמוכה, בדפוס לוחמת התשה בין כוחות חזבאללה ומיליציות פלסטיניות בשטח לבנון לבין כוחות צבא ישראליים, ותוך פגיעה באוכלוסיות אזרחיות, הם כבר החריפים ביותר מאז מלחמת לבנון ה־2 ב־2006. עשרות נהרגו, בהם מספר אזרחים (כולל ילדים) בשטח לבנון ושני אזרחים עובדים בשטח ישראל. רבבות אזרחים פונו או נמלטו משני צידי הגבול.

לאחר שב"מועצת הביטחון" של האו״ם הפערים בין ארה״ב לבין סין ורוסיה חסמו החלטה הצהרתית משותפת, בפרט עקב התנגדות ארה״ב לקריאה להפסקת אש, נותרו ארה״ב וישראל בבידוד כמעט מוחלט בהצבעה בעצרת הכללית של האו״ם ב־27 באוקטובר, שאימצה את הצעת ההחלטה בחסות ירדן וטורקיה, בקריאה להפסקת אש מיידית ומתמשכת תוך גינוי של "אלימות המכוונת נגד אזרחים פלסטינים וישראלים, לרבות כל פעולות טרור ותקיפות חסרות הבחנה". כמובן שבייג׳ינג, מוסקווה ואנקרה פועלות להגנת האינטרסים והכוח שלהן עצמן. אף שממשל ביידן מתנגד להפסקת אש ומסתפק בדרישה ל"הפוגות" לצרכים כביכול "הומניטריים" (נוסחה מכובסת לתמיכה ואספקת נשק להמשך מרחץ הדמים), בין וושינגטון לממשלת נתניהו המורחבת שוררת מתיחות קלה אך גוברת סביב ניהול המתקפה הצבאית הישראלית. תחת לחץ גואה של הפגנות המוניות, המומנטום של קמפיין התמיכה של האימפריאליזם המערבי בטבח בעזה נשחק. אולם המשטר הישראלי נחוש לחתור צבאית ל"תמונת ניצחון" מול חמאס.

מרכזיות הסוגייה הפלסטינית באזור

הסוגייה הפלסטינית שבה במלוא העוצמה לסדר היום ברמה העולמית, כנקודת מיקוד עבור המונים לקריאת תיגר נגד דיכוי ונגד האימפריאליזם, והיא מדרבנת לפעולה ואף דוחקת לרדיקליזציה של מסקנות פוליטיות. עובדה זו מייצגת איום על סדר היום של המעמדות השליטים, הנענה בחלק מהמקרים בדה־לגיטימציה ובצעדי רדיפה נגד הפגנות סולידריות. בגרמניה למשל, בחלק מהערים המשטרה מנעה קיום הפגנות תחת כותרות דוגמת "שלום במזרח התיכון", "סולידריות עם אזרחים בעזה", והרשויות הטילו איסור על הנפת דגל הלאום הפלסטיני, כמו גם על שימוש במילים ובסיסמאות דוגמת "טבח", "ישראל" ו"לשחרר את פלסטין" — במקרה אחד בברלין, בהשפעת הנחיות משרד החינוך, מורה תקף פיזית תלמיד שהניף בהפסקה דגל פלסטיני.

תהליך הנורמליזציה בין הקפיטליזם הישראלי והאוליגרכיות הערביות בחסות האימפריאליזם האמריקאי קוּדם תוך שאיפה ברורה של המעמדות השליטים לבעוט את הסוגייה הפלסטינית לשוליים ולאפשר בקווים כלליים את נרמול הכיבוש הישראלי. הנחת היסוד שלהם הייתה שתחת לחץ מתמשך של משברים מטלטלים פחתה הסולידריות של ההמונים באזור עם שאיפות הפלסטינים לשחרור מדיכוי לאומי, וששאיפות אלו כשלעצמן ידעכו לאורך זמן תחת לחצים מייאשים מול מרחב אזורי ההולך ומחבק לכאורה את משטר הדיכוי הלאומי. הם הקלו ראש במרכזיות הסוגייה הפלסטינית בתודעה של ההמונים באזור, ובהיותה המכשול מספר אחת בפני תהליך הנורמליזציה, כפי שהקלו ראש בפוטנציאל של ההמונים הפלסטינים עצמם להיאבק בשלל הסדרי הדיכוי של משטר הכיבוש.

המשטר הישראלי זז במשך שנים לכיוון יותר ויותר יהיר ובלתי מתפשר ביחס לאפשרות לוויתורים מהותיים כלשהם לפלסטינים, כל שכן טריטוריאליים, והמשיך לחתור לייאוש והכנעת תנועת השחרור הלאומי מול רעב גובר לחיזוק מפעל ההתנחלויות, עד כדי איומי סיפוח רשמיים, ולהעמקת חקיקה מפלה גם בתוך שטחי 48'. בקרב המעמד השליט הישראלי ובצמרת מנגנון המדינה והצבא התפתחו חששות, שעמדו גם ביסוד חלק מהעימותים מול נתניהו, שאם המשטר הישראלי לא יגלה יותר גמישות ביחס לתחזוקת הכיבוש, המצור והשליטה במיליוני פלסטינים, הוא ייקלע למשברים אסטרטגיים.

הרוח הגבית שקיבלו נתניהו ומנציחי הכיבוש בתקופת ממשל טראמפ, בעוד הצבא הישראלי יורה למוות במפגינים לא חמושים מול הגדר בעזה, גררה קידום של תוכניות סיפוח בגדה המערבית במשך כברת דרך תקדימית, עד להקפאה לא רשמית בתמורה ל"הסכמי אברהם", שנתניהו הציג כצעד נוסף במימוש אסטרטגיית "קיר הברזל" של ז׳בוטינסקי לקראת הכרעה מדומיינת של הפלסטינים. עם תהליך הנורמליזציה התקדמו גם הבנייה בהתנחלויות, התקיפות שביצעו חוליות מתנחלי ימין קיצוני נגד פלסטינים ברחבי הגדה, תוך תחזוקת המצור ברצועה.

אלא שגם תדירות ה"סבבים" של משברי הסלמה צבאית בין המשטר הישראלי לחמאס ולג׳האד האסלאמי הפלסטיני הוסיפה וגברה. תנועת חמאס, עם אחיזה בממשל המקומי תחת המצור בעזה, התגברה על כל מהלומה צבאית טקטית שספגה. הזרוע הצבאית שלה, גדודי עז א־דין אל־קסאם, למרות נחיתות צבאית בפער אסטרונומי, נהפכה לגורם שהמשטר הישראלי נאלץ לקחת בחשבון כגורם מסבך משמעותי במשוואה בכל תרחיש של הסלמה צבאית. במקביל, הסכמי הנורמליזציה נותרו לא פופולריים, וההסכמים ההיסטוריים במצרים ובירדן מעוררים סלידה מבית עוד יותר מאשר מקביליהם החדשים.

באירועי מאי 21', התוקפנות של המשטר הישראלי כלפי הפלסטינים נענתה במגמת התקוממות עממית בקרב פלסטינים. חמאס חטפה את היוזמה לידיה והתערבה צבאית באירועים עם ירי רקטות חסר־הבחנה במגמה להצטייר ככוח מגן לכאורה עבור הפלסטינים בכל הזירות ועבור מסגד אל־אקצא כסמל דתי ולאומי. באופן טיפוסי, חמאס הסיטה את המאבק לשדה של התנגשות צבאית, שמועדף מבחינת המשטר הישראלי בשל יחסי הכוחות הצבאיים, כשבנוסף, האופי הפוליטי הריאקציוני של חמאס, לרבות עמדות פוליטיות, תעמולה ושיטות פעולה, מסייע פוליטית כשלעצמו בידי הקפיטליזם הישראלי לגייס תמיכה להתקפות ברוטליות על הפלסטינים. עם זאת, ההתערבות תפסה אז בהפתעה את המשטר הישראלי, שפתח במתקפה צבאית בעזה, והפרשן הצבאי רון בן־ישי תהה, "למה העריכו בישראל כל העת שחמאס אינו רוצה בהסלמה [...] זו שאלה שנבחנת בכל קהיליית המודיעין", לאחר שדיברר את המטרות הבומבסטיות של ממשלת נתניהו ה־5 במהלך הצבאי דאז, לרבות: "לפגוע פגיעה הרסנית ביכולת שלהם לשקם את המערכים הצבאיים, ובכך לפגוע ביכולתם ובמוטיבציה שלהם להתעמת עם ישראל למשך שנים" (11.05.21).

ההסלמה הצבאית לוותה אז בתקיפות והתנגשויות אלימות רצחניות על רקע לאומי ברחובות הערים בישראל — וכוחות ימין קיצוני יהודי ברחובות כבר ממחישים סכנה דומה גם במשבר הנוכחי — אך גם ביוזמות סולידריות נגד השסע הלאומי במקומות עבודה ולימודים. בד־בבד, מגמת ההתקוממות הפלסטינית הגיעה לשיאה עם השביתה הכלל־פלסטינית משני צידי הקו הירוק ("שביתת הכבוד"). המסר לשליטי האזור היה שהסוגייה הפלסטינית לא הולכת לשום מקום. תהליך הנורמליזציה הוריד הילוך, אך נמשך, בחסות וושינגטון, עם גישושים הדדיים בין סעודיה וישראל.

חמאס הצליחה אז, פעם נוספת, לשקם במעט לתקופה מסוימת את התמיכה פוליטית בה בעקבות העימות עם ישראל, מכיוון שהצטיירה ככוח שבניגוד לרשות הפלסטינית מעז לקרוא תיגר על משטר הכיבוש. זמן קצר אחר כך, נראה שהחלה בהיערכות למתקפת הפתע, עוד לפני שממשלת ה"ימין על מלא" הישראלית הביאה לשיא תקופתי חדש של יהירות פרובוקטיבית את היחס המבטל הרשמי לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות, יחד עם דהירה במגמת ההתקפות על הפלסטינים.

"הצלחנו להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לשולחן"

גם במשבר הענק הנוכחי, חמאס הצליחה בשלב הזה להדק ולרתום מחדש תמיכה פוליטית בקרב שכבות רחבות, למרות קולות הביקורת שעלו בקרב פלסטינים רבים וברחבי האזור בתגובה לטבח האזרחים הישראלים. בקרב הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל, שיעור ההתנגדות לטבח הוערך ב־80% ('מכון אגם', 12.10). פריצת גדר המצור מחד — להבדיל מהטבח, שהיה פעולה ריאקציונית לחלוטין והפעולה הדומיננטית במתקפת הפתע — ועוצמת המתקפה הישראלית מאידך, הקלו על חמאס לטפח רושם, ולמעשה מצג שווא, כאילו האסטרטגיה של חמאס מציגה דרך קדימה להגשמת השאיפות לשחרור מהמצור ולשחרור לאומי וחברתי. בעיקר, בעוד שפעולת חמאס תידלקה מצידה את הריאקציה הלאומנית בחברה הישראלית, היוצרת בסיס תמיכה המוני למתקפת הנקם הישראלית בעזה, הרי שמרחץ הדמים ברצועה מחזק בטווח המיידי בעיני חלקים רחבים באוכלוסייה הפלסטינית את התדמית של חמאס כביכול ככוח מגן.

בסקר שנערך בדרום עזה ובגדה בשבועות האחרונים, 47% מהמשיבים העזתים ו־68% מהמשיבים בגדה "תומכים מאוד" במה שהוצג כ"פעולה הצבאית שביצעה ההתנגדות הפלסטינית בהובלת חמאס ב־7 באוקטובר" (AWRAD, 14.11). בעוד שגל המחאה העולמי מעורר תקווה בעתיד האנושות בקרב שני־שלישים מתושבי הרצועה, עבור כ־90% פחת האמון ברעיון של דו־קיום בין פלסטינים וישראלים, ושל פתרון בדרכי שלום. את תפקיד חמאס, 29% ו־31% בעזה רואים כ"חיובי מאוד" או "חיובי במידה" בהתאמה, ואילו בגדה הנתונים הם 62% ו־26%. בד־בבד, 80% "תומכים מאוד" ברעיון של הפסקת אש כוללת, ורק אחוזים בודדים היו מעדיפים לחזור לממשל חמאס ביום שאחרי המלחמה, כשהרוב מעוניינים ב"ממשלת אחדות לאומית".

סקר שנערך בעזה בימים שקדמו למלחמה ופורסם באחרונה שיקף את המגמה המתמשכת של ביקורת בקרב חלקים רחבים באוכלוסיית הרצועה ביחס לממשל המקומי של חמאס תחת המצור (Arab Barometer, 25.10), כאשר 67% העידו על היעדר כל אמון או על היעדר אמון רב בממשל, 72% זיהו במוסדות הממשל שחיתות במידה משמעותית, רק 27% הזדהו מפלגתית עם חמאס (לעומת 34% ב־2021), והעניים יותר תמכו פחות. העוני הכבד ברצועה, תחת המצור שמטילה ישראל בשותפות הדוקה עם מצרים, הלך והחמיר בקצב מהיר בשנתיים האחרונות, כאשר שיעור המשיבים שהעידו שאזל להם המזון במהלך החודש שקדם לראיון מבלי שיהיה להם כסף לקנות עוד קפץ מ־51% ב־2021 ל־75%. שיעור דומה צימצמו ארוחות. ערב מתקפת הפתע של חמאס, רק 20% צידדו ברעיון של "פתרון צבאי" ו־54% צידדו ברעיון של פתרון שיכלול שתי מדינות (למעשה, תוך דגש על עצמאות לאומית ודחיית הרעיונות של קונפדרציה ישראלית–פלסטינית או מדינה דו־לאומית). כעת, בצל המתקפה הישראלית, התמיכה ברעיון של "שתי מדינות לשני עמים" צוללת ל־23% בעזה וברעיון של "מדינה אחת לשני עמים" ל־2%, בעוד 70% מצדדים ברעיון של מדינת לאום אחת, פלסטינית, מהירדן לים (סקר AWRAD).

חמאס, עם פרוגרמה של ימין אסלאמיסטי, שהממשל המקומי שלה מהווה צורה עוברית של מדינת הלכה קפיטליסטית סמכותנית, לא הייתה מסוגלת להציע לאורך השנים כל אסטרטגיה אפקטיבית להתגברות על המצור והכיבוש, ועל המשבר הכלכלי, בעוד בכיריה, בדומה לבכירי הרשות הפלסטינית, ריכזו עושר לא מועט. הנהגת חמאס ידעה שהמשטר הישראלי יגיב לטבח שתכננה בפתיחת שערי הגיהנום, וימיט חורבן ושכול בהיקף עצום על תושבי ותושבות הרצועה, והיא בכל זאת החליטה על דעת עצמה שהמחיר הזה משתלם פוליטית. סגן מנהיג חמאס עזה, ח׳ליל אל־חיה, אמר זאת בבירור בראיון ל'ניו יורק טיימס' בקטר כי "מה שיכול היה לשנות את המשוואה היה מעשה גדול, וללא ספק, היה ידוע שהתגובה למעשה הגדול הזה גם היא תהיה גדולה", ולדבריו, "הצלחנו להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לשולחן, ועכשיו לאף אחד באזור אין שקט… המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל ולא לשפר את המצב שם. הקרב הזה לא היה בגלל שרצינו דלק או פועלים… הערנו את העולם משנתו העמוקה" (8.11). בכך מודה נציג חמאס שתנועתו, המובלת בידי קליקה פריבילגית פרו־קפיטליסטית, אינה מציעה כל אופק למהפכה פלסטינית ואינה מסתמכת על הכוח של ההמונים הפלסטינים במאבק, אלא מעלה על נס מעשי טבח, במחיר נכונות למרחץ דמים קטסטרופלי בעזה, במטרה פוליטית "להעיר את העולם", ולמעשה, לדחוק במעצמות העולם הקפיטליסטיות לפתור לכאורה את הבעיה.

אף שפוליטית, מרבית האוכלוסייה אינה מזדהה עם מכלול סדר־היום של חמאס, זו מצליחה כאמור לנצל את המשבר בינתיים לשיקום התמיכה בה. עם זאת, חמאס, ככוח ימין אסלאמיסטי, מציעה מבוי סתום למאבק. המאבק מול תוקפנות צבאית הוא חלק מהמאבק לשחרור לאומי וחברתי, וככזה הוא קודם כול מאבק במישור הפוליטי. האסטרטגיה והטקטיקות להגנה עצמית צריכות להיגזר מהמטרות ותוכנית השינוי הפוליטית. שמאל מעמדי סוציאליסטי עומד על כך כי לתושבים ולתושבות ברצועת עזה ישנה זכות לגיטימית להגנה עצמית, לרבות דרך התארגנויות משמר קהילתי פלסטיניות ולוחמה פרטיזנית, כחלק מהמאבק של האוכלוסייה כולה — ומאבק כזה צריך להתארגן על בסיס דמוקרטי, דרך ועדות עממיות נבחרות, שיוכלו גם להבטיח שליטה דמוקרטית בכל פעולת הגנה, וגם לסייע להוביל מענה להיבטים אחרים של התמודדות והתארגנות תחת המצב הקטסטרופלי ברצועה, תוך מאמץ להניע במידת האפשר כוחות מהקהילה וסולידריות בינלאומית, למתן מענה לצורכי חירום ולהגברת לחץ נגד מרחץ הדמים ונגד המצור.

בשיאו של הגל המהפכני באזור ב־2011, מרחב הפעולה של הקפיטליזם הישראלי למתקפה ברצועת עזה היה מצומצם בהרבה. כעת, יחד עם המשך הרחבת ההפגנות ברחבי העולם, והתערבות מצד קבוצות עובדים ועובדות עם צעדים להגברת לחץ, הפגנות ופעולות המוניות באזור, לרבות מול הגבולות עם ישראל, כבר מהוות גורם משפיע ומסוגלות פוטנציאלית להיהפך אף לגורם מכריע בדינמיקה של המלחמה. בין השאר, להצליח לכפות העברת אמצעי סיוע לאוכלוסייה, לדחוק במשטרים באזור שביחסים עם ישראל לחדול משיתוף פעולה, להאיץ דרסטית את עצירת האש, ואף להתערב להבטחת העברת מלוא המשאבים מידי האוליגרכיות באזור ובישראל לשיקום הרצועה ולהגנת תושביה.

בד־בבד, בניגוד לכיוון שמציעות האסטרטגיה ושיטות הפעולה של חמאס, גל המחאה העולמי נגד מרחץ הדמים מסוגל לספק רוח גבית לבניית מאבק המוני פלסטיני לסיום המתקפה, המצור והכיבוש, שיוכל לשאוב השראה גם ממסורות המאבק החזקות של האינתיפאדה הראשונה — שנולדה בעזה — של מאבק המוני, שכלל הפגנות ושביתות, ושל ועדות עממיות נבחרות. התפתחות כזו כשלעצמה, לרבות התפתחות נוסח "שביתת הכבוד" הכלל־פלסטינית של מאי 21', תשנה את מאזן הכוחות ותציב על סדר היום בצורה חדה גם את הדרישות לשחרור לאומי. סוציאליסטים וסוציאליסטיות תומכים בדרך מאבק של אינתיפאדה דמוקרטית, רחבה, לשחרור לאומי וחברתי, ובבניית סולידריות בינלאומית בתנועת העובדים והעובדות, לרבות תוך קריאה לעובדים ועובדות ישראלים מהשורה לשלב כוחות ולהיאבק למען פתרון שורשי, המושתת על אפס דיכוי ועל שוויון מלא, ובפרט בזכות לקיום, להגדרה עצמית, ולחיים בכבוד, ברווחה ובביטחון אישי. המאבק הזה הוא מיסודו חלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי ברמה האזורית ובכלל, החיוני כדי שניתן יהיה להניח יסודות לקיום שוויוני עבור מיליוני פלסטינים ומיליוני ישראלים, לעקירת יחסי דיכוי ואיבה, וגם לפתרון צודק לסוגיית הפליטים הפלסטינים דרך הסכמה שתכלול הכרה בעוול ההיסטורי ובזכות המעוניינים בכך לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון לכלל התושבים.

מטרות ומגבלות הכוח הכובש

המשטר הישראלי במלכוד אסטרטגי. ככל שהוא חותר פוליטית, באמצעים צבאיים, להידוק האחיזה ולייצוב מחדש של השליטה ברצועת עזה, באוכלוסייה הפלסטינית ובדינמיקה של הסכסוך הישראלי–פלסטיני, כך, עם נהרות של דם, הוא מהדק את אחיזת אי־היציבות בו וחותר תחת הבסיס להסדרי "היום שאחרי", שבשלב הזה אינם יותר מספקולציה עבורו. המטרה המוצהרת היחידה שמדקלמים נתניהו ושותפיו היא, בנוסחאות משתנות, "חיסול חמאס" או מיטוטו ככוח צבאי וככוח המושל מקומית תחת השליטה הישראלית.

המשטר הישראלי כבר ניסה בעבר, לרבות בסבבי הסלמה צבאית ובאמצעות התנקשויות במנהיגים פוליטיים וצבאיים מרכזיים, לחסל את תנועת חמאס, אך זו בעיקר הלכה והתעצמה, בפרט צבאית, והאסטרטגים המפוכחים יותר בשירות המעמד השליט הישראלי יודעים שאין לו כל יכולת לעקור מהשורש תנועה עם בסיס תמיכה משמעותי וכיום עם המיליציה הפלסטינית החזקה ביותר. גם "מיטוט שלטון החמאס" ברצועה, שהיה הבטחת בחירות של נתניהו עוד ב־2009, לא נתפס עד ל־7 באוקטובר כמטרה אסטרטגית רצינית בקרב צמרת המערכת הצבאית־ביטחונית הישראלית, ובכל זאת, הדיאלקטיקה של המשבר של משטר הכיבוש הביאה אותם להפוך את אותה המטרה בדיוק לקריאת הקרב כעת. עד ל־7 באוקטובר, ממשל חמאס ברצועה היה בבחינת "הרע במיעוטו" עבור המשטר הישראלי, כפי שהוגדר רשמית אף במטרת המתקפה בעזה ב־2014: "ביסוס שקט ויציבות ביטחונית בזירה הפלסטינית לאורך זמן, ועל בסיס חמאס ככתובת אחראית, מוחלשת צבאית, מרוסנת ומרסנת בעזה" (יולי 2014).

מתקפת הפתע של חמאס, לפי המידע הזמין בינתיים, החלה להתארגן אופרטיבית ברמת מידור גבוהה זמן קצר אחרי אירועי מאי 21' (9.10), וכללה כוחות בהיקף של כ־3,000 חמושים, סדר־גודל של חטיבה צבאית קטנה, שפשטו מהיבשה ובחלקם מהים ומהאוויר (1.11). היא הנחיתה מהלומה על היוקרה של הצבא החזק באזור והמודיעין הישראלי, וברגע אחד סגרה את הבסטה של דוקטרינת ה"הסדרה", שקידמה הסדרים זמניים לייצוב הסדר של משטר המצור, בסיוע מצרים וקטר, בין הסבבים הצבאיים ("כיסוח דשא").

כפי שהסברנו בעבר, ביחס לניסיון אפשרי של המשטר הישראלי למוטט צבאית את שלטון חמאס ברצועה, "בניגוד להכרעה הצבאית של ארגון 'הטיגריסים הטמילים' [LTTE] בידי משטר רג׳פקסה בשטחים הטמיליים בסרי־לנקה בתום מלחמה ממושכת ב־2009, האינטרס של המשטר הישראלי הוא ב'התנתקות' ולא בשליטה ישירה ברצועה, בגלל השיקול הדמוגרפי, ולכן תשוב ותעלה השאלה לגבי אופי הכוחות הפוליטיים שישלטו בשטח עם נסיגתו לבסוף" (מסמך פרספקטיבות, ועידת מאבק סוציאליסטי, 2017). ב־2014 הזהיר הצבא הישראלי את "הקבינט המדיני־ביטחוני" כי להערכתו מהלך צבאי כזה יהיה כרוך ב"כיבוש מלא של הרצועה לפרק זמן של חמש שנים לפחות, עם אלפי הרוגים פלסטינים, מאות חיילים ישראלים הרוגים, עלות כלכלית ישירה של עשרה מיליארד שקל, בידוד בינלאומי של ישראל ופוטנציאל לביטול הסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן" (שם).

כניעת ארגון ה־LTTE במאי 2009 — שהיו כוח צבאי בהיקף דומה לזרוע הצבאית של חמאס כיום — הגיעה לאחר חודשים שבהם ממשלת סרי לנקה הסלימה מתקפה צבאית עם אלמנטים ג׳נוסיידיים שכללה הפגזות והפצצות מסיביות שגבו את חייהם של 40,000–150,000 אזרחים, ברובם טמילים, באוכלוסייה פחות צפופה מרצועת עזה ולאחר שרבע מיליון תושבים שנמלטו מהתופת הושמו במחנות מעצר. אפילו בתרחיש אימים דומה, לא סביר שחמאס והזרוע הצבאית שלה יודיעו על כניעה, גם אם יספגו פגיעות ארגוניות מהותיות, כאשר הם שומרים על בסיס תמיכה משמעותי, ממשיכים לפעול גם בזירות הגדה ולבנון, וגם בשעה שהמתקפה הישראלית עצמה מאותגרת מול גל מחאה המוני באזור ובעולם. יתרה מכך, לא רק כוחות חמאס משתתפים בלחימה מול הפלישה הקרקעית, אלא כלל המיליציות הפלסטיניות, הנשענות בהקשר הזה על תמיכה עממית בקרב האוכלוסייה הנצורה נגד תוקפנות הכוח הפולש.

המשטר הישראלי מנסה לווסת את הלחצים הבינלאומיים המופעלים עד כה, באמצעות הפוגות טקטיות ("הומניטריות"), כהמלצת הבית הלבן. מה שהחל מהסכמה (10.11) להפוגות יומיות של 4 שעות בלבד בצפון הרצועה, התגלגל תחת לחצים גוברים להסכמה לעסקה ראשונה של חטופים–אסירים (22.11), הכוללת שחרור של ילדים ונערים פלסטינים מבתי הכלא הישראלים, ילדים ונשים מידי חמאס, ו"הפוגה" בת מספר ימים. כאמור, המשטר הישראלי דוחה בשלב זה את הלחצים להפוך את ה"הפוגה" להפסקת אש קבועה, ומאיים בעוד כחודשיים של מתקפה בעצימות גבוהה.

בשלב מאוחר יותר, ייתכן שיהיה מעבר לניסיון לפרוס מחדש נוכחות צבאית קבועה בחלקים של הרצועה תוך המשך של מבצעים צבאיים בעצימות משתנה לאורך חודשים וייתכן שאף שנים. נתניהו, בראיון ל־ABC ובפגישה עם ראשי רשויות מקומיות, טען כי לאחר "חיסול חמאס", כביכול, "תהיה שליטה ביטחונית ישראלית כוללת על רצועת עזה, כולל פירוז מלא, כדי להבטיח שלא יהיה יותר איום מעזה על אזרחי ישראל" (10.11). את הרעיון של "פירוז מלא", הכיבוש הישראלי לא הצליח ליישם גם תחת הכיבוש הישיר בגדה המערבית. ברצועה, עד כה, אפילו לפי נתונים שמוסר הצבא הישראלי, הרוב המכריע של ההרוגים אינם מהזרוע הצבאית של חמאס, שבינתיים שמרה גם על צמרת הפיקוד שלה. כמו כן, בתוך 4 שבועות של פלישה קרקעית נהרגו כבר עשרות חיילים ישראלים. ככל שיעבור הזמן, ניסיון הכיבוש הישראלי להשיג ריסוק של הכוח הצבאי והארגוני של חמאס, ובפרט בדרום הרצועה, יתגלה כחרב פיפיות. ההשלכות מערערות היציבות עבור הקפיטליזם הישראלי עשויות להיות דרמטיות, בהתחשב בפוטנציאל ההתפשטות של העימות הצבאי, בגל המחאה העולמי והאזורי, בצעדי מחאה דיפלומטיים שנקטו מספר מדינות תחת לחץ, בזעם בקרב ההמונים הפלסטינים, וגם, בחוסר האמון בקרב ההמונים הישראלים.

תנועת המחאה הישראלית שפרצה נגד הכיבוש הישראלי בלבנון והפגנת ההמונים בתגובה לטבח סברא ושתילא ב־1982 רומזת לפוטנציאל להתפתחות של הפגנות "מחדל 23'" וההפגנות לשחרור החטופים הישראלים, מול ממשלה לא פופולרית, שעד למלחמה התמודדה מלכתחילה מול תנועת המונים חסרת־תקדים. גורם מסבך נוסף לתוכניות כיבוש ארוכות טווח הוא גיוס המילואים ההמוני, בהיקף מספרי חסר־תקדים של 360,000 — פי ארבעה לעומת מלחמת לבנון ה־2 — שכבר משתק חלקים במשק הישראלי וסביר שלא יימשך יותר מחודשים ספורים, בדומה למלחמת 73'. כבר כעת, תהליך של משבר כלכלי מחריף סנטימנטים של חוסר אונים וזעם ביחס לממשלה, כמו גם לבעלי ההון.

סקר מקיף שנערך בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל ('מכון אגם', 22.10) בשלושת השבועות הראשונים למלחמה הראה ירידה ברורה בתמיכה ברעיון של החזרת הכיבוש הישראלי הישיר לרצועת עזה לשנים קדימה, מכ־63% לכ־47% — שהם כ־34% בציבור הכללי. סביר שבקרב המעמד השליט הישראלי מקווים שיצליחו להיחלץ בסופו של דבר מהמשבר אל חיק הסכם מדיני בין ישראל לסעודיה על מדשאות הבית הלבן. בינתיים לא נראה שיש ברשותם אסטרטגיית יציאה סדורה מהשלב של החרבת חייהם של תושבי ותושבות הרצועה בשם "מאבק בחמאס".

אולם בעת שהדרך לעקירת האוכלוסייה מהרצועה נראית עדיין חסומה עבורם, רעיונות מרכזיים אחרים שעלו בינתיים מגורמים שונים בממסד הישראלי כללו העברה של הממשל ברצועה לכוח כיבוש רב־לאומי, למשל של מדינות ערביות, כצעד בדרך להחזרת הרשות הפלסטינית תחת כידונים ישראליים. הרעיון הזה נראה חביב גם על ממשל ביידן, שבין השאר גער בממשלת נתניהו על ההחלטה לקזז (לשדוד) מכספי המיסים שהיו אמורים לעבור לרשות הפלסטינית, לאחר עיכוב (4.11). במחאה על הבידול בין הגדה והרצועה, ממשלת הרשות סירבה לקבל את ההעברה. בד־בבד, העובדה שהיה ניסיון בכלל להעברת הכספים, למרות התנגדות חלק מהשרים משקפת את הלחצים על הממשלה מקרב המעמד השליט והממסד הצבאי־ביטחוני, כמו גם מוושינגטון, עקב חששות מצידם מהתערערותה המתמשכת של הרשות הפלסטינית.

הרשות הפלסטינית והנשיא עבאס, הסובלים בעצמם ממשבר לגיטימציה חריף בקרב ההמונים הפלסטינים, מבינים היטב ששיתוף פעולה כה בוטה עם משטר הכיבוש על גב טבח המוני בעזה יהיה גזר דין מוות פוליטי עבורם. כדברי ראש ממשלת הרשות מוחמד אשתייה בראיון ל'גרדיאן', הדבר ייראה "כאילו הרשות הפלסטינית הזאת מגיעה על גבי מטוס F-16 או טנק ישראלי", אלא אם ישראל תכיר לכאורה במדינה פלסטינית (29.10). אשתייה גם התייחס לתפקידה של הרשות תחת הכיבוש בגדה המערבית על רקע זעם גובר בקרב פלסטינים במובלעות הרשות, וטען שהרשות "לכודה בין הפטיש לסדן", בין האוכלוסייה לבין השלטון הישראלי. פעולות כוחות הרשות לדיכוי הפגנות פלסטיניות מדגישות את תפקידה היסודי, בסופו של יום, כקבלן מישנה של הכיבוש הישראלי וכצורה עוברית של מדינת משטרה קפיטליסטית.

תרחיש הכנסת כוח כיבוש רב־לאומי לעזה כדי לסייע למשטר הכיבוש לייצב את המצב בשטח "ביום שאחרי" יעורר התנגדות והתנגשויות כשלעצמו, ובוודאי שלא יציע עתיד להמונים בעזה ומשני צידי הגדר. גם אז, האם המונרכיה הסעודית תוכל להרשות לעצמה לצעוד יד ביד בגלוי עם הקפיטליזם הישראלי רגע אחרי מרחץ דמים היסטורי בעזה? הדבר יהיה תלוי גם בהמשך התפתחות גל המחאה האזורי והעולמי, באפשרות להתפתחות מגמת התקוממות עממית פלסטינית, וגם בשאלת הרכב הממשלה הישראלית, לאחר נתניהו.

התרחיש הסביר עבור נתניהו הוא שהמלחמה תוביל לקצו הפוליטי — אפילו מעל מחצית ממצביעי 'הליכוד' בבחירות האחרונות מצדדים ברעיון שיתפטר עם תום המלחמה ('מכון אגם', 22.10). דווקא בהיותו בעמדה חבולה ונואשת להצגת "הישגים", הוא עשוי להיות כעת מהגורמים הניציים יותר במשטר הישראלי העלולים לחפש הזדמנויות ליזום מהלכי הסלמה נוספים, לרבות מול חזבאללה ואיראן. בנאום לציון חודש למלחמה, נתניהו הכריז כי המתקפה הישראלית "[ת]חסל את היכולות הצבאיות והשלטוניות של החמאס. עזה לא תהווה עוד איום על ישראל" (7.11). הדמגוגיה הביטחונית מציגה את מרחץ הדמים ההיסטורי שמשטר המצור מארגן בקרב תושבי ותושבות עזה כפעולה שמטרתה כביכול שיפור הביטחון האישי של ישראלים מהשורה — אחרי שכל ההבטחות הדמגוגיות הממוחזרות שליוו את סבבי הדמים בעזה לאורך השנים התנפצו, ויוסיפו להתנפץ, בשל מגבלות הכוח של המדינה הכובשת.

כבר אחרי מרחץ הדמים של 2014, המתגמד לעומת הנוכחי, הזהרנו שהמשטר הישראלי מבקש להנציח את המצור והכיבוש ובהתקפותיו על הפלסטינים יוסיף לדרדר את הסכסוך הלאומי המדמם לתהומות חדשים, לרבות הערכה שהסטטוס־קוו עלול להוביל למשבר עקוב־מדם שיכלול ניסיון לכיבוש מחדש של הרצועה כדי "להשליט סדר". הכיבוש ומרחץ הדמים ברצועה חותרים להשיב לאחור את דרגת ההתפתחות הארגונית־‏צבאית של חמאס באופן עמוק יותר מבעבר, ביומרה שזו לא תוכל להתפתח מחדש, אולם כמובן שנתניהו לא מציע אופק לשלום בעזה אלא לגיהנום נוראי עוד יותר, וביסודו של דבר במטרה להגן על המשך הדיכוי הלאומי של הפלסטינים והשליטה הקולוניאלית של מדינת ישראל בחייהם של תושבי ותושבות רצועת עזה.

כתוצאה מכך, הקטסטרופה שיוצרת המתקפה הישראלית ברצועה גם תדרבן באופן טרגי פיגועי נקמה נגד ישראלים מהשורה, ובהכרח תסלול את הדרך במוקדם או במאוחר גם למשברי הדמים הבאים, שיוסיפו ויגבו מחירים קשים מנשוא גם מההמונים הישראלים. הרחבת והסלמת גל המחאה העולמי נגד המתקפה הישראלית נחוצה גם מנקודת מבט כוללת על שלום האזור.

"כולם תמורת כולם"

ההסתה הלאומנית הפראית מצד כל מפלגות הממסד הישראליות המהללות מקיר לקיר את המתקפה הישראלית ומרחץ הדמים ברצועת עזה מצליחה כשלעצמה להמשיך ללבות את התפוצצות הריאקציה הלאומנית בחברה הישראלית — כך, בעיוורון לאומני מהסוג שהמעמדות השליטים בעולם מצליחים לשלהב בשלבים מוקדמים במלחמות, כ־84% באוכלוסייה היהודית (כ־6% באוכלוסייה הערבית) סבורים כי המתקפה הישראלית כלל אינה צריכה או צריכה "במידה די מועטה" להתחשב בסבל תושבי הרצועה ('המכון הישראלי לדמוקרטיה', 23.10). כמעט מחצית מהאוכלוסייה היהודית (כ־15% באוכלוסייה הערבית) מצדדים ברעיון של הסלמה ישראלית יזומה נגד חזבאללה. בציבור הכללי בישראל, כ־17%–18% בלבד תומכים ברעיון של מו״מ מיידי על עסקה תוך הפסקת אש. לפי סקר 'מעריב', נכון לתחילת נובמבר, רק 3% בציבור הכללי תומכים ב"הפסקת אש הומניטרית בלי קשר לחטופים", 30% מתנגדים בכל מצב (6% בקרב משיבים ערבים), 39% תומכים בתמורה להחזרת כל החטופים, ובדומה לסקר שצוין קודם, 16% בתמורה להחזרת חלקם (10.11).

עם זאת, הסתירה בין הדמגוגיה הביטחונית של המשטר לבין תחושת חוסר הביטחון בקרב ההמונים הישראלים חריפה במיוחד, ובשונה מתקופות קודמות של משברי מלחמה שלוו בהלם ובפחד, רמת האמון בממשלה הישראלית בשפל דרמטי: 18% בלבד בציבור הכללי בישראל (20.5% באוכלוסייה היהודית, 7.5% באוכלוסייה הערבית) מעידים על אמון בממשלה, וזהו הנתון הנמוך ביותר שנמדד בסקרי אמון הציבור של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מאז שהחלו לפני עשרים שנה (שם). 'הליכוד' מתרסקת לכ־18 מנדטים והקואליציה של נתניהו כפי שהייתה ערב המלחמה התכווצה ל־42 מנדטים ('מעריב', 3.11). הזינוק בסקרים של 'המחנה הממלכתי' בהנהגת הגנרלים המדושנים גנץ ואייזנקוט לא התערער עם החבירה לממשלה. נראה שבעיני שכבות הנוטות ל"מרכז־ימין" המהלך נתפס כהתערבות גורם מפקח על הממשלה, הנתפס אמין יותר, באופן זמני כ"ברירת מחדל". אף שבעבר הקרוב גנץ נבעט לשוליים, הוא בעמדה להפיק הון פוליטי מדחיית 'הליכוד' ומפלגות אחרות. התופעה של שרים ושרות מגוש נתניהו המסולקים בידי תושבים זועמים משקפת את קצה הקרחון של זעם המוני אצור המאיים להתפרץ "ביום שאחרי".

טרם עסקת ה"הפוגה", ממשלת נתניהו–גנץ–בן גביר סירבה להפסקת אש, כביכול בדרישה לשחרור החטופים, וממשיכה לתרץ את המתקפה הצבאית בעזה כפעולה המקדמת כביכול מענה לסוגיית החטופים. בפועל, לא מופרך שחלקם נספו בהפצצות, שייתכן שפגעו גם בחטופים המוחזקים במנהרות התת־קרקעיות. סוגיית החטופים תקועה כמו עצם בגרון למשטר הישראלי, כמקור מיוחד לביקורת ציבורית בדבר חוסר היכולת של המדינה להבטיח ביטחון אישי לאזרחים מהשורה. 4 השבויות ששוחררו עד ל"הפוגה", מתוך כ־240, רק הגבירו את הלחץ על הממשלה הישראלית. הראשונות שוחררו בהתערבות ממשל ביידן מול הערוץ הקטרי, מכיוון שהחזיקו באזרחות ארה״ב, מה שקרה ללא מעורבות אקטיבית ישראלית ואישש את הפוטנציאל האפקטיבי של קידום עסקאות. לאחר מכן, שחרורה של יוכבד ליפשיץ, בת ה־85, הביך את שופרות המלחמה, מכיוון שביקרה את השלטון הישראלי על "הפקרה" ותיארה בשידור חי יחס סביר שקיבלה מהחוטפים. שחרורם של עשרות חטופים במסגרת עסקת ה"הפוגה", לא יפחית את הלחץ על ממשלת ישראל, שעה שהוא ממחיש את ההיתכנות לעסקאות לשחרורם בחיים ובמצב גופני סביר.

מנגד, הכנסת אישרה פגיעה בתנאי האסירים הפלסטינים ותיעודים חשפו גאות של מקרי התעללות בעצירים ואסירים פלסטינים בידי חיילים, שוטרים וסוהרים ישראלים (29.10). כך גם, כ־4,500 עובדים פלסטינים מעזה שעבדו בישראל עם תחילת המשבר נכלאו לזמן ממושך בתנאים קשים, וחלקם חשפו סימני מכות והתלוננו על התעללות. כ־3,000 מהם הוחזרו כעבור כחודש לשטח הרצועה במסע רגלי של 6 ק״מ עד למעבר כרם שלום, לשרוד תחת ההפצצות הישראליות. "נערים בגיל של הילדים שלי הפשיטו אותנו והשתינו עלינו", סיפר אחד העובדים ל'אל־ג׳זירה', "אף אחד לא הזכיר אותנו, העובדים המוחזקים בישראל, לא הצלב האדום; הרשות הפלסטינית בגדה בנו, כל העולם בגד בנו" (3.11). החזרת העובדים התרחשה לאחר החלטת ממשלה שכללה את גדיעת פרנסתם של 18,500 עזתים בעלי היתרי עבודה בישראל, עם ההכרזה שלא תותר יותר כניסת עובדים מהרצועה (4.11). מהגדה המערבית אסר השלטון הישראלי בשבועות האחרונים על כניסתם של 130 אלף עובדים, בעיקר בענפי הבנייה והחקלאות, ושר הכלכלה המיליארדר ניר ברקת דורש מהממשלה לנצל במקומם עובדים מהגרים (30.10). כך, בחסות המלחמה, הקפיטליזם הישראלי מעמיק חנק כלכלי של רבבות משקי בית ממעמד העובדים הפלסטיני.

לפני ההיענות לעסקת ה"הפוגה", ממשלת נתניהו–גנץ–בן גביר עוד התרברבה בשחרור באמצעים צבאיים — ובמחיר אנושי קטסטרופלי — של חיילת אחת שהוחזקה בעזה, וזאת, למעשה, במגמה להדוף לחצים לעסקאות לשחרור החטופים הישראלים. גם כעת, לנתניהו, לממשלה, ולמשטר הישראלי בכלל, אין רצון פוליטי או אינטרס ממשי לאמץ את הדרישה "כולם תמורת כולם" שהציג 'מטה משפחות החטופים והנעדרים', אף שהגוף — המייצג חלק מהמשפחות ומובל בידי אסטרטגים "מקצועיים" עם סדר־יום ממסדי לאומני — מקדם בעצמו קו ריאקציוני של ענישה קולקטיבית והתנגדות לכל הפסקת אש ולכל אלמנט של הקלה במצב תושבי ותושבות הרצועה. אומנם תרחיש היפותטי של ריקון מתקני הכליאה הישראליים הצפופים מאלפי אסירים פלסטינים שאינם פליליים, ככל שההקשר של המצור, הכיבוש והסכסוך הלאומי נותר על כנו, לא ימנע כשלעצמו היפוך מהיר של התמונה עם מעצרים המוניים. אולם מבחינת השלכות פוליטיות, הוא יציג את עצם מוסד הכליאה הישראלית כפריך מאי־פעם וישמש גם כתמונת ניצחון עבור חמאס. עם זאת, גם לחמאס, המציגה לכאורה את אותה הדרישה, אין אינטרס בעסקה כוללת כזו שלא בהקשר של הסדר הפסקת אש עם ערבויות. לשני הצדדים יש בשלב הזה אינטרס לבעוט את הפחית להמשך הדרך ולהעדיף עסקאות נקודתיות שייבחנו בכל פעם לגופן.

היענות לדרישה לעסקת "כולם תמורת כולם" תצריך בניית לחץ כביר על הממשלה הישראלית במאבק נרחב, ובניגוד לקו הימני שמציעים האסטרטגים של 'מטה המשפחות', בהכרח גם סביב דרישה להפסקת אש מיידית וקבועה. בקרב האוכלוסייה היהודית, התמיכה בהפסקת אש כאמור עדיין נמוכה, אף שאם המשאבים הרבים של אותו המטה היו מלכתחילה מופנים לתעמולה בעד הפסקת אש, קרוב לוודאי שהם היו מסוגלים להשפיע משמעותית על שיעור התמיכה ברעיון בשלב הזה. אך אין די בכך. יש להזכיר שמדיניות הכליאה ההמונית של פלסטינים, לצורך תחזוקת המצור והכיבוש והדיכוי הלאומי של מיליונים, היא שעומדת ביסוד המוטיבציה הפוליטית לחטיפת בני־ערובה. יש להתנגד בפרט למעצרים מינהליים ולהבהיר שלא יכול להיות הליך הוגן בהקשר של כיבוש וכליאה המונית, בלא משפט או עם משפט צבאי, לרבות של ילדים. תחת זאת, בהקשר של סיום הדיכוי והסכסוך הלאומי ניתן יהיה לקיים משפט הוגן, בהליך ייעודי, בפיקוח ארגוני עובדים וזכויות אדם עצמאיים מכל הקהילות, לישראלים ולפלסטינים הנחשדים באחריות למעשי זוועה הקשורים בסכסוך הלאומי.

ממשלת המלחמה מגבירה רדיפה

ממשלת ישראל נשענת על תמיכה סתירתית ביותר, אולי ללא תקדים, בקרב ההמונים הישראלים, לאחר שעוד טרם המלחמה התמודדה משלב הקמתה מול תנועת מחאה המונית בחברה הישראלית. אף שהתנועה ההמונית נחתכה במלחמה, הממשלה במשבר לגיטימציה חריף, שממנו מוחרג לחלוטין הימין ה"ממלכתי" בהובלת הגנרלים, בעודה זוכה לתמיכה נרחבת רק ביחס להפעלת מכונת המלחמה, כשגם בהיבט הזה ישנם רבדים ברורים של אי־אמון. כ־9% בלבד בציבור הכללי "בטוחים שיש לממשלה תוכנית פעולה ברורה" ('המכון הישראלי לדמוקרטיה', 23.10). גם ביחס לגנץ, הזוכה לאמון הגבוה ביותר בממשלה, רק מחצית מהאוכלוסייה היהודית סומכים עליו "במידה רבה או רבה מאוד" שינהל את המלחמה ('מכון אגם', 22.10).

השרים סמוטריץ׳ ובן גביר נמצאים בתחתית מהבחינה הזאת, כשמעל מחצית מהאוכלוסייה היהודית "כלל לא" סומכים עליהם בהקשר של המלחמה. למעשה, למרות הריאקציה הלאומנית האגרסיבית, מפלגות הימין הקיצוני בממשלה אינן בשיא כוחן בשלב הזה. הסנטימנט הביקורתי כלפי ההתנחלויות והימין הקיצוני, שאפיין את תנועת המחאה הישראלית במשך חודשים, נותר בעינו. הדבר אף מקבל ביטוי באמירות מצד חלק מקרוביהם של חטופים או נרצחים ישראלים. כך, נכדו של אחד החטופים מניר עוז, אף שלא הביע התנגדות למתקפה הצבאית בעזה, אמר בנאומו ב־11 בנובמבר בעצרת בתל אביב בדרישה לשחרור החטופים, כי מדובר בממשלה "שהפקירה את תושבי הדרום כל כך הרבה שנים… שמחזקת התנחלויות ומחלישה את הפריפריות… ממשלה ללא פתרון או אופק מדיני, רק מלחמות, מבצעים, סבבים וחוזר חלילה" (11.11).

למרות הזעם ההמוני על הממשלה, היא חוסה תחת הקמפיין הכללי של המעמד השליט ל"אחדות לאומית" ולתמיכה במכונת המלחמה, בעודה פונה להגברת צעדי הדיכוי והרדיפה נגד קולות שאינם מתיישרים עם התמיכה במלחמה, ובראש ובראשונה נגד הקהילה הערבית־פלסטינית. אומנם, הממשלה המקרטעת בעמדה חלשה במובהק מהדיקטטורה הבונפרטיסטית של פוטין ברוסיה הדורסת באלימות פראית כל קול אופוזיציוני, ולכן היא נאלצת לנקוט יחס זהיר יותר ביחס להפגנות להשבת החטופים והפגנות "מחדל 23'".

אולם בקרב הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל — שהצליחה לארגן מספר הפגנות מקומיות ראשונות, הגדולה שבהן בהשתתפות מאות באום אל־פחם, ושיירות מחאה נגד המלחמה — רמות הדיכוי מזכירות אלמנטים של ימי הממשל הצבאי. המפכ״ל שבתאי, הפודל של בן גביר, הבהיר בגלוי כי "אין אישור לביצוע מחאות", כשהכוונה היא ספציפית למחאות נגד המלחמה — "מי שרוצה להיות אזרח ישראל, אהלן וסהלן. מי שרוצה להזדהות עם עזה, מוזמן. אני אעלה אותו לאוטובוסים שמפנים לשם עכשיו" (18.10). משטרת בן גביר סירבה בפרט לבקשה של חד״ש לקיים הפגנה באום אל־פחם, בטענה שקיומה "יביא ברמת ודאות קרובה לפגיעה קשה ורצינית בסדר הציבורי ובשלום הציבור" (5.11). לעומת זאת, הפגנת ימין קיצוני קולוניאלית בתל אביב בעד "כיבוש, גירוש, התיישבות" קיבלה אישור משטרתי.

בג״ץ, בשבתו כתומך מלחמה, דחה בשבועות הראשונים עתירות נגד איסור המשטרה על קיום הפגנות נגד המלחמה ברשויות ערביות (8.11), ובכך חשף פעם נוספת את העובדה שבניגוד למיתוס הליברלי, הוא אינו מעוז של דמוקרטיה או של צדק, אלא רשות שלטונית הפועלת בסופו של יום בהתאם לאינטרסים של המעמד השליט ומנציחה את הסדר החברתי הקיים של אי־שוויון ודיכוי. בחסות בג״ץ עצרה משטרת בן גביר את יו״ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ח״כ לשעבר מוחמד ברכה (חד״ש) ו־3 ח״כים לשעבר נוספים, עקב כוונת ועדת המעקב לקיים משמרת מחאה קטנה בנצרת נגד המלחמה. גם לאחר שהתקבלה עתירה לבג״ץ לקיום הפגנה בתל אביב ב־18 בנובמבר נגד המלחמה, המשטרה פעלה כצנזור פוליטי בכניסה למתחם מסוגר ומבודד, ומנעה הכנסת חלק מהשלטים משיקולים פוליטיים.

בתוך כך, בן גביר ניסה להעביר בממשלה, בחסות תקנות לשעת חירום, היתר מחודש למשטרה לפתוח בירי חי על אזרחים החוסמים צירים, לראשונה מאז שטבחה המשטרה במפגינים באירועי אוקטובר 2000 — היועמ״שית, שליברלים העלו על נס עקב ויכוחיה בממשלה, תמכה בהצעה, שנחסמה בינתיים נוכח התנגדות גנץ. שר התקשורת קרעי ('הליכוד'), שהדף את הקריאות הציבוריות משרים להתנצל על המשבר בשאלה "על מה?", העביר תקנת שעת חירום לסגירת כלי תקשורת זרים, וקידם תקנות להחרמת ציוד וכליאת אזרחים מהשורה על פרסומים שייחשבו כפוגעים במורל הצבא (15.10).

כבר עכשיו המשטרה והשב״כ מנהלים ציד־מכשפות לאומני ברוטלי על פרסומים של גולשים ערבים־פלסטינים ברשתות החברתיות, ובכלל זה עשרות מעצרים, בהם למשל על פוסט עם האמירה "העין בוכה על תושבי עזה" או צילום של גרפיטי "הלב עם עזה", או מעצר לשבוע, באישור שופט, על פוסט של מועמד לראשות עיריית רהט, עאמר אל־הוזייל, שהציג פרשנות עם תרחישים שונים להמשך המתקפה הישראלית בעזה — והתערבות שר הבריאות בוסו (ש״ס) גררה את השעיית מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבי״ח השרון בשל פוסטים שכללו פסוקים מהקוראן ויונה עם עלה של זית (2.11). אירוע זה מצטרף לצעדי רדיפה לאומנית נגד שורה של עובדים ועובדות ערבים במערכת הבריאות — בה 40% מכוח העבודה ערבי — ולהסתערות הזוהמה הכהניסטית של 'לה פמיליה' על המרכז הרפואי שיבה.

ברקע, כוחות ימין קיצוני פועלים, ברוח גבית ממדיניות הממשלה, גם כדי לתקוף עוברי אורח ועובדים ערבים. בנתניה, אספסוף של מאות תומכי ימין קיצוני, במעורבות "גרעין תורני", שלהבו עצמם עם הנביחות הגזעניות "מוות לערבים" (29.10) וניסו לתקוף סטודנטים ערבים, שנאלצו להתבצר במעונות עד שכוח משטרה פינה אותם מהעיר ולא עצר אף אחד מהפורעים היהודים (הסטודנטים לא הורשו לשוב למעונות, בהשפעת לחץ מראשת העיר פיירברג מ'הליכוד'). המקרה הסתיים ללא פצועים, אולם קיימת סכנה ממשית גם להתפתחות ניסיונות לינץ׳ נוסח מאי 21'. במהלך אוקטובר, בקרב אזרחי ישראל, עולה כי כ־90% באוכלוסייה היהודית ו־98% באוכלוסייה הערבית־פלסטינית נטו להתנגדות לאלימות על רקע לאומי כלפי הקבוצה הלאומית השנייה בישראל, אף שכמחצית בכל קבוצה סברו שהתמונה בקבוצה השנייה הפוכה ('מרכז אקורד', 15.11). עם זאת, הריאקציה הלאומנית החריפה מתבטאת במיוחד בקרב האוכלוסייה היהודית לא רק בתמיכה במלחמה ובתמיכה למעשה ברדיפה על רקע לאומי או של מתנגדי מלחמה, אלא גם בהקצנה בתמיכה בקרב מיעוט באלימות על רקע לאומי כלפי אזרחים ערבים־פלסטינים.

המבצע להצפת נשק, עם אלפי כלי נשק שנמסרו לאזרחים ישראלים (19.10), והקמת מעל 600 כיתות כוננות של אנשי מילואים בערים השונות, מוסיפים ומקצינים את השסע הלאומי, ואת הסכנה של תקיפות על רקע לאומי. הפצת הנשקים חסרת תקדים וגררה אפילו הסתייגויות מצד המפכ״ל שבתאי ואחרים בצמרת המשטרה, המודאגים מאובדן שליטה פוטנציאלי בהמשך. כמו כן, בהקשר של משבר חברתי שהלך והקצין עוד טרם המלחמה, ההרחבה הדרסטית של תפוצת הנשק בחברה הישראלית תוסיף לסכנת ההידרדרות של אלימות בקהילה בכלל, ושל אלימות על רקע מגדרי בפרט, ותוכל לחזק גורמים אנטי־חברתיים של כנופיות ופשיעה מאורגנת.

בצל ובהשפעת משבר המלחמה ומרחץ הדמים בעזה, מוסיף ומתפתח משבר כלכלי וחברתי בישראל, וממשלת נתניהו–גנץ–בן גביר ממשיכה לקדם התקפות כלכליות על מעמד העובדים והעובדות. המדינה הקפיטליסטית, שגייסה את משאביה בהיקף נרחב למתקפה הצבאית על האוכלוסייה ברצועת עזה, לא הייתה ערוכה לספק מענה מינימלי לצורכי הקהילות שנפגעו בישראל ב־7 באוקטובר — וזאת בפרט בהשפעת תהליכי הייבוש וההפרטה של שירותי הרווחה, בנוסף על היבטי אפליה. בין השאר, בכפרים הבדואיים הלא מוכרים (המופללים) בנגב המערבי, שבהם נהרגו ילדים ומבוגרים, ונפצעו רבים וכמה נחטפו, המענה מצד רשויות המדינה היה מחפיר עוד יותר, והתושבים לא פונו למלונות, אלא נאלצו להימלט עצמאית למחנות שהייה זמניים. חלק ניכר מהמענה הראשוני לקהילות שנפגעו סופק דרך התגייסות סולידרית בקרב אנשים מהשורה, יהודים, ערבים ואחרים, החל מחילוץ של שורדי המסיבה, ועד סידורי דיור, מזון, ומענה רפואי ופסיכולוגי. בעוד שהנהגת ההסתדרות הכללית עמדה מנגד, שלל עמותות ממסדיות, בהן הארגונים הפוליטיים 'אחים לנשק' ו'בונות אלטרנטיבה' שהיו מעורבים בתנועת המחאה נגד "ההפיכה המשפטית", ראו את ייעודן כמילוי מקום זמני של החלל הריק של מערך סיוע מדינתי, ואף התגייסות לתמיכה במתקפה הברוטלית על עזה. הארגונים הנזכרים לא אירגנו צעדי מאבק להשקעת המשאבים הנחוצים מיידית מצד המדינה ועל חשבון בעלי ההון, לא פעלו לחשיפת המדיניות שהובילה למשבר המדמם, ומתייצבים ברגע המבחן ברמת המהות לצד הממשלה ביחס למלחמה.

בד־בבד, ממשלת ישראל ובעלי הון פנו מצידם לניצול ציני של הסולידריות החברתית הבסיסית בקרב המעמד העובד ושכבות הביניים לשם הסתמכות שיטתית על כוח־עבודה התנדבותי, כלומר, על חשבון העובדים והציבור הרחב. התופעה כללה קריאה במערך בריאות הנפש ל"התנדבות בהתחייבות" בת מספר שבועות או חודשים (19.10), עקב מחסור חמור בתקנים, שהתבטא גם ימים ספורים לפני המלחמה בדיווחים שפעילותם הרציפה של בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים עומדת בספק. בנוסף, היעדר פיקוח והכשרה מקצועית במערך הסיוע הנפשי המאולתר מתורגם לא רק לרמה בלתי מספקת אלא אף לפגיעות נוספות באוכלוסייה המפונה, עם סכנה מיוחדת לילדות, ילדים ונוער במלונות אליהם פונו.

נכון ל־10 בנובמבר, כ־18% מכוח העבודה הישראלי מושבת בעקבות גיוס מילואים, פינוי מאזורי גבול, ושיבושים במערכת החינוך ובענפים דוגמת תיירות ובידור (6.11). המלחמה גררה זינוק במספר דורשי דמי האבטלה בכ־150 אלף, בהם כ־100 אלף שהוצאו לחל״ת בכפייה, והמגמה נמשכת אף שבמחצית השנייה של נובמבר חלה האטה בקצב (26.11). 59% מסך דורשי דמי האבטלה הם צעירים וצעירות בגילאי 20–40. במקביל, רשתות השיווק ניצלו את המצב לגזור קופון עם גל התייקרויות, גם כשהספקים נמנעו מכך, ואילו בעל ההון רמי לוי אף אירגן לעצמו "עובדים מתנדבים". לעזרת בעלי ההון בענף נרתם שר הכלכלה, המיליארדר ניר ברקת, שפטר את הרשתות מסימון מחירים (14.11). המשבר הכלכלי והחברתי המתפתח תחת הקפיטליזם הישראלי במשולב עם משבר המלחמה מזין כשלעצמו זעם על הממשלה ועל בעלי ההון, ובכך חותר במידה מסוימת תחת קמפיין המעמד השליט למען "אחדות לאומית".

במקומות העבודה ובקמפוסים ציד־המכשפות הלאומני מקודם בידי הממשלה, מעבידים, מנהלים וגורמים אולטרה־לאומנים, בהם גורמי ממסד "ליברליים" שעד לאחרונה תפסו טרמפ על התנועה ההמונית נגד "ההפיכה המשפטית", וכעת הם כוח מגויס נרצע, אנטי־דמוקרטי, בשירות מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי, גם אם חלקם מסויגים משרים בממשלה.

בעוד שההנהגה הימנית, הפרו־קפיטליסטית, של ההסתדרות הכללית בראשות בר־דוד, מובילה שיתוף פעולה אקטיבי עם ציד־המכשפות, המשימה של נציגי עובדים ועובדות, ושל פעילי ופעילות איגוד מקצועי, המחויבים לאינטרסים של עובדים ועובדות באופן חוצה קהילות, היא ללכת נגד הזרם ולהתעקש על חלופה. זוהי תזכורת נוספת לנחיצות במאבק עקבי על קו של מאבק מעמדי אינטרנציונליסטי בשורות העבודה המאורגנת, לרבות חתירה לגיבוש בלוק של שמאל רחב, של חברי וחברות ועדים, ועובדים ועובדות מהשורה, ובפרט בהסתדרות הכללית, במטרה שארגוני העובדים והעובדות יהיו כלי מאבק עצמאיים בשירות האינטרסים של עובדים ועובדות, כולל מול "הפרד ומשול", רדיפה ומלחמות.

יש לדרוש מכלל הוועדים, האיגודים והאגודות המקצועיות בכל הענפים במשק הישראלי, וגם התארגנויות מחאה של עובדים ועובדות נגד "ההפיכה המשפטית", להתערב בצורה אקטיבית, בוטה, שאינה משתמעת לשתי פנים, נגד הרדיפה הלאומנית, נגד גזענות ונגד ה"הפרד ומשול", לרבות באמצעות פרסום גילויי דעת וכינוס אסיפות, תוך דגש על כך שההתקפות האנטי־דמוקרטיות והגזעניות בחסות המלחמה צריכות להיענות בחומת סולידריות ולהיות מובנות ביסודן כהתקפות על הזכויות והתנאים של כולם במקום העבודה והלימודים.

אולם המשימה הנדרשת מבחינת תנועת העובדים והעובדות והשמאל אינה רק התנגדות לרדיפה ול"הפרד ומשול" בצל המלחמה, ולהתקפות כלכליות על עובדים ועובדות בצל המלחמה, אלא בהכרח גם לקדם את המאבק לעצירת המלחמה עצמה, כחלק ממאבק לשינוי עמוק במציאות החיים. תנועת מאבק סוציאליסטי מחויבת לכך ותוסיף לפעול בהתאם.

משבר היסטורי תובע מאבק לפתרון שורשי

הטלטלה התודעתית, על סתירותיה, בקרב ההמונים הישראלים מתמשכת מאז ה־7 באוקטובר, ובפרט כשאזעקות נשמעו בתדירות גבוהה גם בצפון ובאילת. למרות הקמפיין ל"אחדות לאומית", המשבר מאתגר רעיונית במידה מסוימת לא רק אשליות ב"ניהול הסכסוך", אלא גם את המיתוס שטיפחה הציונות שמדינת ישראל הקפיטליסטית תהיה לכאורה המקום הבטוח ביותר עבור יהודים בעולם — הבטחה שהשמאל המרקסיסטי שב והזהיר היסטורית שמובילה לא רק לאסון עבור הפלסטינים אלא גם למעגל דמים עבור מעמד העובדים והעובדות היהודי. בהקשר של דיכוי לאומי, קפיטליזם ואימפריאליזם, אין בסיס לחלופה יסודית עבור מיליוני פלסטינים וישראלים. דרוש מאבק לפתרון הבעיות מהשורש.

השילוב בין חוסר האמון בממשלת ישראל לעובדה שראשי הצבא, למרות "המחדל המודיעיני", אינם מושכים את עוצמת הביקורת המופנית כלפי הממשלה, משקף לא רק את הריאקציה הלאומנית אלא גם מסקנה התחלתית, אומנם סתירתית, בקרב ההמונים הישראלים ששורש המשבר הוא פוליטי ודורש מענה פוליטי. כאמור, האמון בגנץ ו'המחנה הממלכתי' הוא תופעה ארעית, המשקפת בראש ובראשונה את התמוטטות התמיכה בגוש נתניהו, ולא תזוזה בתמיכה עקב הבדלי מדיניות, כשממילא השוני אינו מהותי ביחס ל'ליכוד'. עבור המעמד השליט הישראלי, האפשרות המסתמנת, נכון לעכשיו, לעלייתה של ממשלת "מרכז־ימין" ישראלית לאחר המלחמה, ללא נתניהו, עשויה להיתפס כהזדמנות לניסיונות חדשים לייצוב הקפיטליזם הישראלי ומשטר הכיבוש. אלה יוסיפו להמיט משברים מדממים חדשים.

פתרון מדיני אמיתי לא יוכל להגיע כתוצאה מעוד דילים בין האוליגרכיות באזור, אלא רק כתוצאה ממאבק נגדן ונגד סדר־יומן שהוביל לסופת הדמים. מעמד העובדים והעובדות ברחבי האזור ומשני צידי השסע הלאומי מסוגל להציע מוצא שעה שהוא מהווה אובייקטיבית את הכוח הפוטנציאלי המסוגל להפיל את משטרי הדיכוי ואת המעמדות השליטים ולהוביל לשינוי החברה מהיסוד. מול הפוליטיקה הלאומנית הפרו־קפיטליסטית הקטסטרופלית נחוץ להציב על סדר היום רעיונות של מאבק אינטרנציונליסטי, מעמדי, סוציאליסטי משני צידי השסע הלאומי — ובכלל זה, לקדם צעדים לבניית מפלגות מאבק המוניות סביב רעיונות אלה.

המאבק לסיום המלחמה הוא חלק מהמאבק לסיום המצור והכיבוש. ביסודו, הוא חלק ממאבק חוצה־גבולות לשינוי סוציאליסטי. תוכנית שינוי סוציאליסטית, הנטועה בנקודת המבט של מאבק בינלאומי של מעמד העובדים והעובדות בחברה, מקדמת התנגדות לתוקפנות אימפריאליסטית נגד אומות, הגנה על זכותן של אומות להתקיים על בסיס שוויוני ללא כיבוש ושעבוד, ולממש את זכותן להגדרה עצמית, לרבות עצמאות לאומית. שינוי סוציאליסטי הכרחי כדי לפלס דרך להנחת התנאים היסודיים שיוכלו לאפשר זאת ולהבטיח זכות שווה לכל האומות לקבוע את עתידן, תוך פיתוח יחסים בינלאומיים הרמוניים, ורתימתם על בסיס דמוקרטי שוויוני של משאבי האזור להבטחת רווחת הכלל. תנועת מאבק סוציאליסטי נאבקת למען הקמת מדינת פלסטין דמוקרטית, סוציאליסטית, שוות־זכויות באופן מלא, לצד ישראל דמוקרטית, סוציאליסטית, עם שתי בירות בירושלים ושוויון זכויות מלא למיעוטים, כחלק מקונפדרציה אזורית סוציאליסטית.

הזוועות והדיכוי לא ישברו אותנו. הם ממחישים את החיוניות שבמאבק על הרעיונות היחידים שמציעים אופק ותקווה. את הרעיונות האלה נקדם תוך כדי מחויבות לבניית ההתנגדות והמאבק מול מרחץ הדמים בעזה, מול ממשלת האסון הישראלית, הקפיטליזם הישראלי על כל מפלגות הממסד המשרתות אותו והימין הקיצוני שהוא מטפח, ומול המעמדות השליטים הממשיכים לדרדר את ההמונים ברחבי העולם לתהומות חדשים של אסונות, דיכוי, מצוקה, ותופת של מלחמות, מעשי טבח, חורבן ושכול בממדי ענק.