התנאים המחפירים בהם נאלצים לעבוד מאות אלפי שומרים ומאבטחים בכל רחבי הארץ אינם בגדר סוד לאיש. מעט הזכויות המובטחות למאבטחים בחוק מופרות בצורה שיטתית על־ידי חברות האבטחה והשמירה. רשויות האכיפה אינן עושות דבר כדי לאכוף חוקים אלה, ובכך מעודדות את המעסיקים להמשיך לנצל את העובדה שלשומרים אין כיום אף גוף שישמש להם כמגן. ההתארגנויות החדשות של המאבטחים באזור רחובות ובירושלים קמו מתוך הבנה של העובדים במקומות אלה שאיש לא ידאג לזכויותיהם מלבדם. הקמת ועד היתה התשובה של המאבטחים לרודנות של הבוסים, לצביעות של רשויות החוק ולהתעלמות של פקידי ההסתדרות.

ההקמה של כל אחד מחמשת הוועדים היא תוצאה של מאבק ארוך וקשה שטרם הגיע לסיומו. אף אחת מחברות השמירה לא היתה מוכנה להכיר בוועד שקם ולנהל איתו משא ומתן מסוג כלשהו. אך הוועדים החדשים שקמים במקביל מגבירים את הלחץ על המעסיקים. לדוגמה, הבעלים של חברת מיקוד צריכים להתמודד כיום עם שני ועדי עובדים חדשים במקביל: אחד ברחובות והשני באוניברסיטה העברית בירושלים.

למרבה הצער, ההתארגנויות החדשות נאלצות לנהל את המאבק להכרה בוועד, לא רק מול המעסיקים אלא גם מול ההסתדרות — הגוף שאמור לייצג אותם. הקירבה הבלתי נסבלת של הביורוקרטיה ההסתדרותית למעסיקים ולחברות השמירה הופכת את ארגון העובדים הגדול במשק למי ששם מקלות בגלגלי הוועדים החדשים. אך דווקא מאבקים מסוג זה יכולים להציל את ההסתדרות מידי המשת״פים של המעסיקים היושבים בראשה.

ריבוי הוועדים מחזק כל אחד ואחד מהם, ומשמש בסיס משמעותי להתרחבות המגמה למקומות עבודה נוספים. המאבק האמיץ של המאבטחים מראה באופן פרקטי כי התארגנות במקום העבודה היא הדרך היחידה להבטחת הזכויות במקום העבודה ולשמירתן לאורך זמן.