מוסדות השלטון, מעוזי האטימות והשחיתות, מאבדים מסמכותם וכמעט שאינם מצליחים לתפקד. קומץ מיליארדרים ועושי דברם ממשיכים במהירות שיא בטיפוח מציאות העושק, הניצול וההזנחה של הרוב המוחלט של האוכלוסייה. באותו זמן, העמודים של מדורי הכלכלה בעיתונים הגדולים מלאים בדיווחים על שבירת שיאים בבורסה ועל רווחים חסרי תקדים לבנקים ולחברות הגדולות.

הגנרלים והפוליטיקאים מנהלים מסע הפחדה מפני המלחמה האזורית הבאה. כל "פתרון" שבו הם בוחרים דוחף את האזור כולו עמוק יותר לתוך ביצת הדם הטובענית. האליטה הישראלית דואגת לאח״מים של האליטה הפלסטינית — ולא לביטחון של ההמונים משני הצדדים. כך, לדוגמא, הם מעדיפים לעשות עסקים עם הפתח, שביצע בשנים האחרונות יותר פיגועים נגד אזרחים בתוך ישראל מהחמאס — אבל לא למגן את בתיהם של תושבי שדרות ולא להסיר את המצור הכלכלי ששולח מאות אלפים לסף רעב.

האליטה הכלכלית גורפת רווחי שיא בזכות התקפות הממשלה והבוסים על תנאי העבודה במשק: הפרטות, הורדות שכר, פיטורים המוניים והעברת מפעלים וחברות למדינות בהן כוח העבודה זול יותר. בשנה האחרונה הגדילו בעלי ההון את עושרם ב־16%. בנוסף, העודף התקציבי שיש לממשלת אולמרט לא מפריע לה להמשיך לקצץ בתקציב ולהציע את ביטול סל התרופות. העודף נשאר תירוץ להורדת המס על בעלי ההון.

אבל בזמן שהעוני, הפשיעה ואלימות הרחוב עולים, ישנה גם תדירות חסרת תקדים של שביתות ומאבקים. הסתירה בין הצמיחה לבין הירידה בתנאי החיים מעמיקה את הסלידה שמרגישים העובדים והנוער — לא רק כלפי הממשלה והמפלגות הגדולות אלא כלפי כל נציגי הממסד. השקיעה באמון בפוליטיקאים, בגנרלים, במשטרה ובמערכת המשפט שימשה רוח גבית למאבקם של הסטודנטים ולמאבקי עובדים ושכונות רבים אחרים. אין כמעט מקום עבודה במגזר הציבורי בו לא מתנהל סכסוך עבודה. ישנה עלייה חסרת תקדים במאבקים של עובדים בסקטור הפרטי שמבקשים להתאגד. ההנהגה הבוגדנית של ההסתדרות בראשות עופר עיני, חביב המעסיקים, מבודדת את המאבקים באופן שיטתי, ושומרת אותם על אש קטנה. בזמן שרוב העובדים מתנגדים למדיניות הקפיטליסטית, דווקא ההנהגה של ההסתדרות מאמצת אותה. הנהגת ההסתדרות מסרבת להילחם בהפרטה, בקיום חברות כוח האדם ובפגיעה בזכויות העובדים.

התמיכה בממשלת אולמרט אפסית. רוב הציבור מתנגד למדיניות ההפרטה והקיצוצים. אבל לעובדים אין אף מפלגה משלהם. כל המפלגות הגדולות מאוחדות בתמיכתן במדיניות הקפיטליסטית האכזרית. האחיזה של אולמרט בשלטון מגוחכת, אך גם ה"אלטרנטיבה", בדמות ביבי או ברק המיליונר, מגוחכת לא פחות. שני ראשי הממשלה לשעבר, כל אחד בתורו, הובילו אותה מדיניות.

האלטרנטיבה לפוליטיקה המושחתת לא תצמח מהאליטה הישראלית. הכוח היחיד שיכול לשמש אלטרנטיבה הוא הכוח שנלחם נגד ההפרטה, נגד הפגיעה בתנאי העבודה ונגד ההזנחה של השכונות — הכוח של העובדים עצמם. כדי להפיל את הממשלה, צריך לארגן את הכוח העצום שיש לעובדים באמצעות מפלגת עובדים. מפלגה של העובדים נטו: בלי חליפות ובלי ביורוקרטים. בעשרות מדינות בעולם לא חיכו לבחירות כדי לנסות להעיף ממשלות מושחתות. הפגנות, שביתות והתקוממויות הצליחו לא רק להפיל ממשלות — אלא לשנות את החברה כולה. רק תנועה של ההמונים תפתור את המשבר החברתי בארץ, ותוריד את ההון מהשלטון.