נשים בחברה, גם כיום, מופלות וסובלות מדיכוי, למרות התפתחויות טכנולוגיות רבות שהיו אמורות להקל עלינו, למרות שאנחנו מהוות כמחצית מהחברה ולמרות עשרות שנים של מאבקים לשוויון. יום האישה מציין את הסולידריות שלנו כלפי אותם מאבקים של נשים, שהובילו אותנו, בזכות האומץ שלהן, אל עתיד נסבל יותר. אך הדרך עוד ארוכה... האפליה נגד נשים נמשכת עד היום בכל תחומי החיים.

שלטון ההון משמר את האפליה והדיכוי

השיטה הקפיטליסטית מנציחה את השוביניזם הגברי, וגורמת לנו לחוות דיכוי כפול, גם כעובדות וגם כאימהות. דוח שפירסמה עמותת "קו לעובד" מסכם שבמקצועות שנחשבים "נשיים" הפרות חוקי העבודה שכיחות במיוחד, ותנאי העבודה והשכר נמוכים במיוחד.

כעובדות אנחנו משתכרות כ־20% פחות מגברים, וכיום לנוכח המשבר הכלכלי הפוקד את העולם, אנחנו גם מפוטרות הרבה יותר בקלות. סקר שפורסם לרגל יום האישה ב"דה מרקר" מראה כי אחוז הנשים המפוטרות גבוה יותר מאחוז הנשים המועסקות בכל מקצוע.

הסיבה לכך שהיד של הבוסים קלה יותר בפיטורי עובדות היא כמובן היותנו אימהות, שצריכות גמישות ולא יכולות לעבוד עד שעות מאוחרות. מעבידים רבים מודים בכך שהם אינם מעוניינים להעסיק אימהות, ושיעדיפו גברים, שאינם "מוטרדים" מהריונות וגידול ילדים ולכן הם "גמישים יותר" — כאילו גידול ילדים הוא רק עניין פרטי של ההורים ובמיוחד של האישה, שעליה מוטל עיקר האחריות לעניין, וכאילו לחברה אין שום אינטרס בהמשכיות של העולם.

האישה לבדה צריכה גם לעבוד שעות ארוכות יותר במקום עבודתה, בגלל השכר הנמוך והפחד מפיטורים, וגם לגדל את הילדים ולדאוג לעבודות הבית, ללא שירותי סיוע חברתיים של ממש. השכר הנמוך שבד״כ ניתן לנו, גורם לנשים רבות להיות תלויות בבני־זוגן מבחינה כלכלית, ולעיתים למרות מציאות קשה ואלימות בבית, נשים רבות אינן יכולות להיפרד מבני־זוגן.

מהתעללות שיטתית סובלות בעיקר אלפי הנשים הנסחרות מדי שנה, עליהן מתבססת תעשייה מפותחת של זנות וזנות־למחצה, שמגלגלת מיליארדים בשנה. ישראל כיום היא אחד ממרכזי הסחר בנשים בעולם. המשטרה בסופו של עניין משתדלת לא "לפגוע בעסקים", ופוגעת בקורבנות תעשיית המין, במקום בסרסורים. מדיניות ממשלתית מאפשרת לזה לקרות, עקב אי־העברה של תקציבים לאכיפת החוק נגד הסחר בנשים ולבניית תשתיות חברתיות נאותות, ועקב אי־אספקה של דיור ופרנסה לנשים שמצליחות להימלט ממעגל הניצול.

מתארגנות למאבק

שחרור האישה לא יתאפשר ללא מאבק רחב ומשותף של כלל הנשים והגברים העובדים נגד האפליה ונגד הקפיטליזם. לא רק שהקפיטליזם לא מאפשר פיתוח בר־קיימא של שירותי רווחה מספקים, הוא גם מטפח דעות־קדומות, שיש בעלי־הון שמרוויחים מהן.

בנוסף, כל עוד מעבידים רוצים לעשות הון על גבינו, הם גם יעדיפו שנעבוד אין ספור שעות. בפועל הטכנולוגיה כבר מאפשרת הורדה ניכרת של שעות העבודה. הורדת שעות העבודה יכולה לפתור חלקית את מצב הקריסה של האישה ומשפחתה, תחת הניצול הכפול אותו אנו חוות בעבודה ובבית.

המאבק שלנו מתחיל ממקומות העבודה. עלינו להתאחד עם עובדים במקום עבודתנו, גברים ונשים, לשיפור תנאי עבודתנו ולמאבק בגל הפיטורים. על הסתדרות העובדים להילחם למען אכיפת העיקרון של שכר שווה עבור עבודה שווה, ולמען שיפור השכר ותנאי העבודה של כלל העובדים. רק מאבק משותף עם העובדים הגברים, אחינו, בני זוגנו, יביא לשינוי מעמיק בחברה, שישחרר את הנשים בכל התחומים.

בשכונות. עלינו להיות פעילות מול העירייה, ולהיאבק על זכותנו להחליט איפה יפתחו מוסדות החינוך והתרבות, על זכותנו להשתתף בהכוונת חינוך ילדינו, ועל הזכות לקבל חינוך ראוי בחינם.

המדינה חייבת לספק סיוע אמיתי בגידול ילדים, החל בחופשת לידה של שנה לפחות ושמירת מקום העבודה לעוד שנתיים. יש צורך גם בשירות מעונות יום לגיל הרך ללא תשלום בסמוך למקומות העבודה.

אל מול הקיצוצים המתוכננים בתקציבי הרווחה עלינו לדרוש השקעה מאסיבית בפיתוח של מערכות חינוך ובריאות, ציבוריות איכותיות ובחינם, כולל הוספת משרות בתנאים טובים, כחלק מהמאבק באבטלה.

כדי לקדם את המאבק על דרישות אלה להישגים משמעותיים, דרושה מפלגה חדשה של עובדות ועובדים, יהודים וערבים, שתילחם באפליה ובדיכוי ששלטון ההון מנציח. המאבק לחברה שבה נשים שוות ושותפות בכל התחומים הוא המאבק לחברה סוציאליסטית. הצטרפו אלינו במאבק...