מתחילת 2008 מקיימים עובדי קופת־חולים כללית מו״מ מול ההנהלה בדרישה להעלות ב־15% את שכרם של 12 אלף עובדי המינהל, המשק וכוחות־העזר. במשך שנים נשחק השכר ותגמול העובדים נעשה על־פי לוח תפקודים ישן שלא לוקח בחשבון את הטכנולוגיה החדשה והמטלות החדשות שנוספו לעובדים.

על השאלה מאיפה יבוא הכסף לעדכוני השכר כשהקופה נמצאת בגירעון משוער של כ־800 מיליון שקל לשנה הנוכחית, ענה יו״ר הוועד פרוספר בן חמו: "היינו מאופקים כל השנים, התייעלנו, ולכן אי־אפשר להאשים אותנו היום בחוסר אחריות... אני חושב שגם האוצר צריך להירתם לעזרת הקופה, כי היא באמת במצב לא טוב" (The Marker, 15.3).

בהנהלת הכללית לא נענו לדרישות הבסיסיות של העובדים, ובמקום זאת הודיעה ההנהלה על כוונתה לפטר כ־1000 עובדים מיד לאחר חג הפסח, לכאורה בגלל הגירעון התקציבי בו נמצאת הקופה. בתגובה לאיומי ההנהלה השבית ועד העובדים ב־26.3 את כל שירותי הקופה, כולל המרפאות ובתי־המרקחת, כמו גם מרבית בתי־החולים שבבעלות הקופה, שהועברו לעבודה במתכונת חירום. ההנהלה נסוגה וסיכמה עם ועד העובדים וההסתדרות על הקפאת הליכי הפיטורים עד להודעה חדשה. למרות שדרישות העובדים המקוריות לא נענו, הסכים ועד העובדים להקפיא את הצעדים האירגוניים עד לסיום תהליך המו״מ מול ההנהלה. ההנהלה ניצלה זאת ובתוך כחודש הציגה "תוכנית הבראה" מקיפה שכוללת הקפאת תקנים, ביטול שעות נוספות ופיטורים של 3000 עובדים (10% מכוח העבודה).

ההנהלה מתנערת מאחריות וטוענת שצעדיה הכרחיים מכיוון שהממשלה לא מוכנה לספק תיקצוב הולם. במקביל תוקפת ההנהלה באופן דמגוגי את העובדים וטוענת שבמאבקם הם אחראים לגרימת סבל לחולים, בעוד שההנהלה היא זו שמשתפת־פעולה עם המדיניות הפוגענית של הממשלה כלפי העובדים והמטופלים, ואף שומרת על שכר הבכירים הגבוה בעוד העובדים נדרשים "להצטמצם". לאחר שהמו״מ שבין ההנהלה למשרד האוצר לא השיג תוספת תקציבית משמעותית, היו אלה העובדים שהחליטו לא להתקפל ולהיאבק נגד המדיניות הממשלתית.

הפרטה וייבוש תקציבי

הגירעון התקציבי שהכללית נכנסה אליו הוא תוצאה של תהליך ההפרטה שהופך את מערכת הבריאות, שלב אחרי שלב, למערכת עסקית המתנהלת למטרות רווח ולא בכפוף לצרכי הציבור. שירותי בריאות בסיסים שניתנו בעבר בחינם, נקנים כיום כמוצרים שמשווקים באגרסיוויות, כאשר השירות האיכותי ביותר נשמר רק כפריווילגיה למטופלים אמידים. כסימפטום של הבעיה, תרופות רבות מתייקרות ומדיניות סל התרופות דנה רבים לסבל ולמוות. חלקה של הממשלה במימון הוצאת הבריאות החברתית ירד באופן חד בכ־10% משנת 1996, כך שבאופן בלתי־נמנע עלה חלקם של משקי הבית — מכ־26% בשנת 1996 לכ־31% בשנת 2005.

מערכת הבריאות הציבורית סובלת מייבוש תקציבי מכוון, כחלק מתהליך ההפרטה. קיצוץ התקציבים התבטא בשנים האחרונות בעיכוב תוכניות לבניית בתי־חולים ציבוריים נוספים (באשדוד למשל), ובקיצוץ בתקנים לבתי־החולים הציבוריים. כתוצאה מכך נוצר מחסור חריף בציוד רפואי חדיש ובכוח־אדם — ומצוקה זאת היא אחד הגורמים המרכזיים להתעצמות תופעת האלימות הקשה של מטופלים כלפי רופאים. הירידה המשמעותית בתרומות הפרטיות למוסדות הרפואיים כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי רק מקצינה את הבעיה.

באקט מובהק של ייבוש, תיקצב משרד האוצר רק חלק קטן מתוספות השכר של כ־23% לרופאים (הישג מעוכב של שביתת הרופאים הארוכה בשנת 2000) ולא תיקצב כלל את תוספת השכר של 10% שהשיגו האחיות או את ייקור תעריפי האישפוז בכ־5% שנכפה על־ידי הממשלה עצמה. בנוסף, תקציב קופות־החולים קוצץ השנה באופן רוחבי, וקופת־חולים כללית — הקופ״ח הגדולה בישראל — ספגה קיצוץ של כ־150 מיליון שקל. הממשלה תומכת בשבירת העבודה המאורגנת, כך שבאופן מתבקש מציג משרד האוצר את ההסכמים הקיבוציים הקיימים בקופת־חולים כללית כ"בעיה" של ההנהלה — חלק מהניסיון לאלף את קופת־החולים להתנהל כמו תאגיד מסחרי פרטי לכול דבר ועניין וללא מעורבות ממשלתית.

הממשלה ייבשה? שתחזיר!

ההסתדרות הרפואית מנהלת כעת קמפיין מול ביבי כדי שיפסיק להתחמק ממינוי שר בריאות במשרה מלאה. אבל האם שר בריאות במשרה מלאה, בממשלה עם אג׳נדה ניאו־ליבראלית שחרטה על דגלה לבצע קיצוצים נוספים בבריאות, בחינוך וברווחה, יעזור באמת לפתור את הבעיות הקשות במערכת? שר נוסף, כמו קודמיו, ימשיך לשמש כמוציא־לפועל, בסגנון כזה או אחר, של הגזרות השונות על מערכת הבריאות, שכוללות את החנק התקציבי, קידום ההפרטה ואיתה גם את ההקמה של קופת־חולים חדשה למטרות רווח. ממשלת ביבי־ברק־ליברמן מבצעת מהלך כולל של פגיעה בעובדים, בעניים ובשכבות הביניים. יש צורך במאבק כולל נגדה ונגד מדיניותה.

הגירעון התקציבי במערכת הבריאות הוא סימפטום של מדיניות ייבוש מכוונת שנקטו הממשלות השונות לאורך השנים כחלק מתהליך ההפרטה. כעת יש צורך בהבראה אמיתית של המערכת — תנאי עבודה הוגנים בהעסקה ישירה בלבד ואספקת שירותים איכותיים, זמינים ונגישים לכול. אל מול מגמת ההפרטה ופירוק שירותי הבריאות הציבוריים, חשוב להדגיש את הצורך במערכת בריאות ציבורית אחידה — ובמסגרתה קופת־חולים ציבורית אחת, באיכות הגבוהה ביותר — שתתוקצב באופן הולם ובהתאם לצרכים החברתיים, תחת פיקוח ציבורי וניהול בידי נציגי סגל רפואה ושאר עובדי המערכת.

בשנת 2006 הוביל יו״ר ההסתדרות הכללית עופר עיני את מכירתם של עובדי הקבלן בקופת־חולים כללית — במקום לדרוש העסקה ישירה, חתמה אז הנהגת ההסתדרות יחד עם הנהלת הכללית על "אמנה" שאמורה לפקח על כך שהעובדים ימשיכו להיות מנוצלים כעובדי קבלן, רק שתנאי העבודה המינימליים המובטחים להם על־פי חוק אכן יישמרו. כיום הנהגת ההסתדרות בראשות עיני כבר בקושי מתאמצת אפילו להסוות את בגידותיה בעובדים ברטוריקה של הישגים וההסתדרות הכללית מוכפפת ללא בושה לממשלת ביבי ולמעבידים הגדולים במשק. עיני, שמנדב כעת פגיעות נוספות בעובדים, הוא לא הכתובת לפיתרון עבור עובדי קופ״ח כללית, מערכת הבריאות בכלל, או שאר קבוצות העובדים שנפגעות מגזרות הממשלה שמונחתות בתמיכתו. נחוצה התארגנות עצמאית.

עובדי קופ״ח כללית מתעקשים להיאבק כדי לשפר את תנאי־עבודתם, וכך עושים גם עובדי "כללית רפואה משלימה" שהתאגדו לאחרונה במסגרת אירגון כוח לעובדים. לחיבור בין ועדים אלה לשאר הוועדים במערכת הבריאות ולהסתדרות הרפואית, יחד עם אירגוני מאבק תומכים (ובהם גם אירגוני מאבק של נכים או של חולים), תהיה יכולת להוביל מאבק ציבורי סוחף להישגים משמעותיים עבור העובדים והמטופלים. מכיוון שהבעיות אינן מוגבלות רק למערכת הבריאות, יש צורך בהתארגנות עצמאית רחבה אף יותר, בהובלת ועדי עובדים לוחמניים, כדי לבלום ולהפך את ההפרטות והגזרות על העובדים והעניים — כולל מאבק נגד הניסיונות לגרום לעובדים לשלם על המשבר הקפיטליסטי ו"להדק את החגורה" במקום לדרוש זאת מבעלי־ההון. התארגנות רחבה כזאת תוכל לקדם בהמשך את המערכה החשובה לשינוי ההסתדרות הכללית ולהחלפת הנהגתה, ותוכל לשמש צעד בדרך להקמה של מפלגה עצמאית של האנשים העובדים.