במהלך ההפגנה הארצית מול משרדי התמ״ת בת״א הצהירו נציגות המטפלות כי לא יפתחו את שנת הפעילות הבאה בספטמבר עד שיועלה שכרן והן תקבלנה זכויות סוציאליות בסיסיות. מאות המטפלות הגיבו בקריאות בעברית ובערבית, כגון: "מטפלות מאוגדות לא יהיו מנוצלות" ו"פואד, פואד, תתעורר — החינוך שווה יותר". בעקבות הלחץ שיצרה סדרת ההפגנות ברחבי הארץ, שגם זכו להד תקשורתי מרשים ותמיכה ציבורית נרחבת, נאלץ שר התמ״ת, פואד בן אליעזר, להפסיק להתעלם מהמטפלות ולהיפגש עם נציגותיהן. במהלך הפגישה הבהירה הנציגות כי הן סובלות מבעיות רבות, אבל בשלב הזה הן מבקשות להתמקד בבעיה הבוערת ביותר: שכרן הנמוך.

בתגובה טען פואד שימליץ לוועדת התעריפים להשוות את שכרן לשכר המטפלות במעונות היום, שלא על חשבון ההורים. אבל בינתיים עדיין לא ברור אם זוהי עוד הבטחה ריקה. אלפי המטפלות מקוות כי ועדת התעריפים שתתכנס באמצע אוגוסט אכן תחליט להעלות את שכרן, אך הן גם יודעות כי בכול מקרה מאבקן לשיפור תנאי העבודה עוד רחוק מסיומו.

פחות משכר מינימום

2400 מטפלות המשפחתונים שבפיקוח משרד התמ״ת, משתכרות בפועל מתחת לשכר מינימום ונמנעות מהן זכויות בסיסיות כמו פנסיה, זכאות לדמי־אבטלה, דמי־מחלה, ימי חופשה, ימי אבל וכדומה.

מטפלות משפחתוני התמ״ת רשומות כעצמאיות בעלות עסק זעיר, כאשר משרד התמ״ת מוגדר רק כגורם "מפקח ומתקצב" — מכבסת מילים לטישטוש תפקיד המשרד כמעביד ומנהל בפועל, לצד הרשות המקומית. התמ״ת מכתיב למטפלות לפרטי פרטים כמה כסף לגבות מההורים, איזה ציוד לרכוש, כיצד לנהל את המשפחתון וכו'. לכן הן טוענות ובצדק כי הן אינן עצמאיות, אלא שכירות דה־פקטו. בתמ״ת מתנערים מקיומם של יחסי עובד־מעביד וכך מצליחים למנוע את ההגדלה העצומה הנחוצה בתיקצוב, הן עבור הוצאות המשפחתונים והן עבור הזכויות הסוציאליות המקובלות במגזר הציבורי ושכיום אינן ניתנות למטפלות כלל.

בנוסף, מטפלות רבות סובלות מהלנות שכר ארוכות כתוצאה מהגירעונות התקציביים ברשויות המקומיות (תוצר מדיניות הקיצוצים הדראקונית שביצעו הממשלות האחרונות במענקי־האיזון). ה"פיתרון" של משרד התמ״ת הוא הפרטה — העברת האחריות על השכר, הפיקוח וההכשרה מהרשויות המקומיות לגופים פרטיים.

המטפלות מקבלות מהתמ״ת בממוצע כ־7000 שקל לחודש. סכום זה אמור להספיק גם לכיסוי הוצאות המשפחתון: חשמל, מים, אוכל, משחקים, חומרי ניקיון, אמצעי בטיחות וציוד אחר. אלא שלמרות שהוצאות אלה עלו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, התשלום למטפלות לא עודכן כבר שמונה שנים. אפילו תחשיב הוצאות צנוע, שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת ופורסם בספטמבר 2008, מצא כי לאחר ניכוי הוצאות, המטפלות נותרות עם פחות משכר מינימום לשעת עבודה, ועם שכר הנמוך ב־22% ממטפלות מעונות היום.

במשרד התמ״ת מתגאים בהפקרות

האחראית על אגף מעונות היום והמשפחתונים בתמ״ת, תמר אלמוג, סירבה לקיים מו״מ עם נציגות המטפלות ובריאיון ל"ידיעות אחרונות" אף הצהירה בהתנשאות כי מי שלא מעוניינת לעבוד בתנאים של משרד התמ״ת מוזמנת לפתוח משפחתון פרטי ולגבות תעריפים גבוהים יותר מההורים — כאילו הממשלה עושה טובה בכך שהיא מסבסדת את המשפחתונים, כחלופה מעוותת להיעדר רשת מעונות יום כלל־ארצית ציבורית איכותית בחינם.

סגירת משפחתונים מסובסדים והחלפתם במשפחתונים פרטיים לחלוטין, תייקר משמעותית את ההוצאות עבור הורים רבים, ועבור אחרים שלא יוכלו לעמוד בנטל היא תוביל לפליטת ילדיהם מהמסגרת ולתלות קשה של משפחות עובדות במכרים ובמשפחה לצורך שמירה על הילדים. בפועל אין באפשרותן של משפחות רבות לשלם אפילו את הסכום המסובסד ומטפלות רבות, בעיקר ביישובים ערביים, נאלצות לוותר על גבייה ולספוג על חשבונן, תשלומי הורים המצויים במצב כלכלי קשה.

המטפלות לא נרתעו מהדמגוגיה של אלמוג והודיעו בתגובה כי במקום לעזוב הן יאבקו על תנאי עבודתן.

ממשלות ההון "מעודדות תעסוקת נשים"

אחד המיתוסים שביבי ושאר נציגי הניאו־ליבראליזם ניסו לקדם בשנים האחרונות היו שהממשלה פועלת לעידוד תעסוקה בקרב אוכלוסיות הסובלות מאחוזי אבטלה גבוהים ובמיוחד נשים חרדיות וערביות ביישובי פריפריה. ההבטחה ל"עידוד תעסוקה" הייתה תירוץ ציני לקיצוץ האנוש בקיצבאות הביטוח הלאומי, בשעה שכתוצאה מהמדיניות הניאו־ליבראלית, המצב הכללי בשוק העבודה ורמת השירותים החברתיים הזמינים להורים עובדים הידרדרו דראסטית.

כשמחירי הרשמה לגנים פרטיים נעים בין 1200 ל־2500 שקל לחודש לילד, יציאה לעבודה הופכת לעיתים לבלתי־משתלמת ומאלצת אימהות רבות להישאר בבית כדי לטפל בילדים בעצמן או להסתפק בהכנסה נמוכה ממשרות חלקיות.

בשנות ה־1970 הוקמו בארץ מעונות יום בסיבסוד המדינה כדי להקל על אימהות עובדות ומשפחות עניות שתלויות בקיצבאות. אבל עד היום פועלים רק כ־1600 מעונות יום, וכמעט אף אחד מהם לא נמצא ביישוב ערבי. במהלך שנות ה־1990 הואצה הקמת ה"משפחתונים", שהם למעשה גני ילדים לגיל הרך המתנהלים בחדר בביתה של המטפלת, שבכול אחד מהם כחמישה ילדים, המקבלים במהלך היום שלוש ארוחות, בנוסף לפעילויות יצירה, משחקים, העשרה וטיולים. כיום פרוסים כ־2400 משפחתונים, בעיקר ביישובי הפריפריה.

כיום רק 16% מהילדים בגיל הרך נהנים מחינוך ציבורי מסובסד. בשל מספר המקומות המזערי, הקבלה למעון יום או משפחתון מצריכה מההורים לעבור מסכת בירוקרטית של קבלת אישורי זכאות. בשל כך נמנעת יציאה לעבודה של נשים רבות, הנאלצות להיות תלויות כלכלית בשאר בני המשפחה ובקיצבאות.

"המטפלות מאוחדות נאבקות על הזכויות"

מעבר לדרישותיהן המיידיות של מטפלות המשפחתונים להעלאת שכרן, הסדרת אוגדן הנהלים והפסקת ההפרטה והלנות השכר, הן דורשות גם להכיר בהן כשכירות מן המניין במגזר הציבורי. יישום דרישה זו ישיג למטפלות שיפור ניכר בזכויות הסוציאליות ועשוי לשפר את היכולת לספק שירות איכותי יותר לילדים ולהורים.

ההתארגנות במסגרת אירגון כוח לעובדים, ההפגנות הסוערות, הסולידריות המרשימה בין נשים עובדות שהתעלתה מעל הפרדות לאומיות, דתיות ואתניות, סייעו למטפלות להשיג את ההישג הראשון שלהן ויסייעו להן לקצור הישגים נוספים בהמשך הדרך. מאבק זה יספק השראה גם לקבוצות נוספות, במיוחד של נשים עובדות, להיאבק על זכויותיהן.