תנועת ה־CWI ותומכיה בתוניסיה מגנים בתוקף את הרצח האכזרי של מנהיג האופוזיציה השמאלי שוקרי בלעיד. שוקרי היה מנהיג מפלגת "הפטריוטים הדמוקרטיים" השמאלית, היתה לו השפעה רבה בפדרציית איגודי העובדים UGTT, והוא היה הדובר ואחד ממנהיגי קואליציית "החזית העממית" השמאלית. הוא היה מתנגד ידוע וותיק לדיקטטורת בן־עלי, כמו גם עורך־דין עם רקורד רב־שנים של הגנה על מי שנפלו קורבנות לדיכוי פוליטי תחת המשטר הישן, וגם תחת החדש. הוא נכלא על־ידי המשטרים הדיקטטוריים הן של חביב בורגיבה והן של בן־עלי.

בבוקר יום רביעי ה־6 בפברואר, שוקרי נורה בדם קר וארבעה קליעים פגעו בראשו, בצווארו ובחזהו שעה שיצא מביתו. הוא מת מאוחר יותר מפצעיו בבית־החולים.

המעשה הזה אינו בגדר תקרית מבודדת. בהתבסס על כל הראיות שהצטברו עד כה, ברור שמדובר בהתנקשות פוליטית שאורגנה באופן מקצועי וכוונה לדמות סמלית של השמאל. הדבר מתרחש על רקע מתיחות גוברת בתוניסיה ואלימות פוליטית מצד כוחות המדינה, הכנופיות הסלפיסטיות הפונדמנטליסטיות, כמו גם מיליציות בשירות מפלגת השלטון א־נהדה ("התחיה").

בהצהרות ברדיו ערב ההתנקשות סיפר שוקרי בלעיד על איומי רצח שקיבל באחרונה על רקע עמדותיו הפוליטיות. כך גם בשבת שעברה, 2 בפברואר, הוא האשים שכירי־חרב מטעם א־נהדה בתקיפה של פגישת פעילי הפטריוטים הדמוקרטיים בעיר אל־כף שבצפון תוניסיה, שהותירה 11 פצועים. הממשלה, בהובלת א־נהדה, החשיבה את בלעיד כאחד האחראים לתסיסה החברתית ברחבי הארץ. הניסיון להשתיק את קולו הוא ניסיון לירות במהפכה ובכלל בהתנגדות בקרב מעמד העובדים והצעירים.

ה־CWI מעולם לא הסתירה את המחלוקות שלה עם האוריינטציה הפוליטית של שוקרי בלעיד ושל מפלגת הפטריוטים הדמוקרטיים. למרות זאת אנחנו מעוניינים להביע את מלוא אהדתנו לכלל הפעילים והפעילות של ארגון זה, כמו גם לשמאל באופן כללי ולציבור המהפכני בתוניסיה, ולהדגיש את תחושת הסלידה העמוקה מההתנקשות הזאת שבוצעה בדם קר. בכך נוסף חלל לרשימה הארוכה־מדי־ממילא של החללים התוניסאים שאיבדו את חייהם כשנאבקו באי־צדק ובדיכוי, ולמען חברה טובה יותר.

הרוב המוחלט של הציבור בתוניסיה דוחה את מעשה האלימות הזה. מיד לאחר מותו של בלעיד, גל מחאה נרחב שוטף את הארץ. רבבות בני־אדם הפגינו בתוך זמן קצר בתוניס, באל־כף, בגפסה, במחוז סוס, בספקס, בסידי־בוזיד ובערים נוספות, בדרישה לצדק, להפלת הממשלה ול"מהפכה חדשה".

מעשי אלימות, מהומות, והצתות של משרדי א־נהדה דווחו גם כן בכמה מוקדים. בעוד שאנחנו בהחלט מבינים את הזעם ששורר כרגע, אנחנו גם סבורים לגמרי שהדרך היעילה ביותר לבטא את הזעם הזה נשארת בנתיב של התגייסות המונית מאורגנת, של פעולה חזקה ואפקטיבית מצד מעמד העובדים ומצד מוקד הכוח העוצמתי של העבודה המאורגנת שלהם, ה־UGTT.

הקמת גופי הגנה ושמירה קולקטיביים, שיאורגנו באופן דמוקרטי על־ידי הציבור בשכונות, תוכל להימנע מפעולות לא מחושבות מצד מי שלוקחים חלק במהומות, כמו גם לסייע להתמודד עם דיכוי משטרתי ועם האלימות הצפויה של חלק מהמיליציות. במסגרת זו ניתן להקים צוותים קהילתיים לשמירה על שלום הציבור, שיפעלו בשיתוף־פעולה עם ה־UGTT, עם איגוד המובטלים (UDC) ועם ארגונים עממיים אחרים.

להיערך לשביתה כללית! להפיל את הממשלה!

הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרו של שוקרי בלעיד היא להמשיך במהפכה, במלוא העוצמה והנחישות לשים קץ לכל צורות הדיכוי. בסופו של דבר, רק התגייסותם ההמונית של העובדים והעובדות תוכל לעצור את מעגל האלימות המידרדר על־ידי אכיפתו של פתרון שישרת את רוב הציבור.

הכרזתו של ראש־הממשלה מטעם א־נהדה, חמאדי ג׳באלי, על הקמת ממשלה שתורכב לכאורה מ"טכנוקרטים א־פוליטיים" לא צריכה להוליך שולל אף אחד. מדובר בעוד ניסיון למנוע מההמונים את האפשרות להביא להרכבת ממשלה שתשקף את רצונם. במקום זאת מוצעים טכנוקרטים שנבררו בקפידה על־פי מידת כפיפותם לשיטה הקיימת. והעובדה שהצעה זו נדחתה על־ידי מפלגתו של ג׳באלי מעידה שהמשבר הפוליטי בצמרת המדינה הגיע לשיא חדש. הגיע הזמן לשים סוף אחת־ולתמיד לממשלה המתפוררת הזאת, שכל מה שיש לה להציע הוא אלימות, אבטלה ומצוקה!

ה־UGTT הכריז שיקיים שביתה כללית ביום שישי, 8 בפברואר, ואימץ בכך את קריאתם של מספר כוחות אופוזיציה מיד לאחר הרצח, כולל "החזית העממית", המפלגה הרפובליקנית, תנועת אל־מסאר ("הנתיב"), נידא־תוניס ("קריאת תוניס"), שגם הודיעו על השעיית השתתפותם באסיפה המכוננת. הלווייתו של בלעיד אמורה להתקיים ביום השביתה.

העובדה שסוגיית השביתה הכללית חזרה לסדר־היום בפעם השנייה בתוך פחות מחודשיים, בעוד שהאחרונה התרחשה ב־1978, משקפת בעצמה את המשבר היסודי שניצב בפני תוניסיה, ואת הזעם החברתי העצום שמבעבע במשך חודשים ברציפות. אולם ישנן שתי הערות חשובות בהקשר זה.

הראשונה היא שפעילי ה־UGTT והעובדים והעובדות המאורגנים בשורותיו אינם יכולים להסתמך בלעדית על ההכרזות ההיפותטיות ולעתים המאוחרות במיוחד שמשמיעים מנהיגי האיגודים כדי להחליט בהתאם אילו צעדים דרושים כדי לקדם את המאבק בימים הקרובים. הניסיון מדצמבר שעבר, כאשר ההנהגה הארצית של ה־UGTT הורתה באופן שרירותי על ביטול השביתה הכללית לילה לפני, עדיין טרי בזיכרון של כולם.

כך לדוגמה, איגודי עורכי־הדין והשופטים כבר פירסמו הצהרה בה הם מודיעים שישבתו במשך שלושה ימים, המרצים באוניברסיטת מנובה כבר פתחו בשביתה, ואגודת הסטודנטים, ה־UGET, פתחה היום (חמישי) בשביתה כללית. הסניף המחוזי של ה־UGTT בג׳נדובה החליט בינתיים לקרוא לשביתה כללית במחוז ב־11 בפברואר.

ללא המתנה נוספת יש צורך בכינוס אסיפות כלליות בכל מקום אפשרי: במקומות העבודה, אך גם בבתי־הספר, באוניברסיטאות, בשכונות וכו׳. באסיפות הללו יהיה צורך בבחירת ועדי פעולה מטעמן שייקחו את המאבק לידיים בכל הרמות, כך שהתנועה תיבנה סביב ובהתאם לרצון של ההמונים המעורבים במאבק.

את הדיון ביוזמות שעל הפרק ואת המעקב אחר צעדי השביתה יש לארגן באופן דמוקרטי ברמת השטח. כך ניתן למנוע מקומץ של מנהיגי איגודים לסגור איזה דיל מאחורי הקלעים ללא תמיכה עממית, כפי שקרה כבר פעמים רבות מדי.

אם לאחר השביתה הכללית ב־8 בפברואר הממשלה עדיין לא תבין שהיא חייבת לעזוב את הזירה, יהיה צורך בהרחבת צעדי השביתה לאורך הימים הבאים, בשילוב עם הפגנות המונים, במטרה להגיע לתוצאה מספקת.

מצד שני, התמיכה של מפלגות כמו נידא־תוניס בשביתה הכללית מעוררת, לכל הפחות, שאלות רציניות. המחנה של מנהיג המפלגה, ראש־הממשלה לשעבר קאיד א־סבסי (שכיהן לאורך רוב שנת 2011), מלא באנשים שעל ידיהם דם של פעילי שמאל, ושהיו למעשה משת״פים של הדיקטטורה שנגדה שוקרי בלעיד עצמו נלחם במשך שנים רבות.

תנועת העובדים, ה־UGTT והשמאל מוכרחים להימנע בכל מחיר מליפול למלכודת של הדיכוטומיה המבוססת על מחנה "חילוני" כנגד מחנה "איסלאמיסטי", תזה היקרה למפלגות חילוניות אך קפיטליסטיות, כמו נידא־תוניס. מטרתן של מפלגות אלו היא לא להגן על העובדים והשכבות העממיות אלא לשרת טוב יותר את האינטרסים של שלטון ההון, הבנקאים והמעצמות האימפריאליסטיות, אף שהן עושות זאת כיום ב"עטיפה" שונה מזו של א־נהדה.

צדקה אחותו של בלעיד שהדגישה שהוא היה בין אלה ש"בצד של העניים, המודרים, המדוכאים..." והנגידה את דמותו לאותם גורמים בממסד הפוליטי שמנסים כעת לנצל צינית את מותו, ואשר מרדדים את דמותו ל"אויב האיסלאמיסטים", ומתעלמים מהעובדה שבלעיד היה גם חלק מהשמאל הרדיקלי.

במובן הזה, ההמונים בתוניסיה עשויים אפילו שלא לרצות להפיל את הממשלה, רק כדי שאותם פוליטיקאים שסולקו דרך הדלת לפני שנתיים יחזרו כעת במהירות דרך החלון, ועוד ישתמשו במהפכה ובכוח של מעמד העובדים כסוס טרויאני. במובן הזה, אנחנו אומרים: לא לדֶבֶר ולא לכולירה — לא לראש־הממשלה ג׳באלי ולא לראש־הממשלה לשעבר א־סבסי! כן למאבק המוני ממושך עד להקמתה של ממשלה מהפכנית של העובדים והצעירים, בתמיכת העבודה המאורגנת, השמאל והארגונים העממיים!

במצב הנוכחי, "החזית העממית" ופעיליה הרבים ברחבי תוניסיה עשויה לשמש כעמוד שידרה לקמפיין המוני שחזונו האסטרטגי יהיה הקמת ממשלה כזו, שתהיה עצמאית ובלתי־תלויה במעמד בעלי ההון, במפלגותיו ובכביכול־"טכנוקרטים" מטעמו, ושתנקוט צעדים מכריעים כדי להעביר את מגזרי המפתח במשק התוניסאי לניהול ולפיקוח דמוקרטיים בידי החברה.

אנחנו דורשים:

■ המשך המהפכה עד לניצחון! שביתה כללית עד להפלת הממשלה!

■ לא ל"עיצוב מחדש" של הממשלה מאחורי גב הציבור! כן לבחירות דמוקרטיות אמיתיות ולהקמת ממשלה שתורכב מנציגיהם ונציגותיהן של הציבור שהוציא לפועל את המהפכה!

■ הקמת ממשלה מהפכנית של העובדים והצעירים! להפיל את בעלי ההון ואת הפוליטיקאים שמשרתים אותם!

■ קפיטליזם החוצה! כן לכלכלה סוציאליסטית מתוכננת, שתפעל בשירות הצרכים החברתיים ותתנהל באופן דמוקרטי על־ידי העם!