יום האישה מצויין השנה על רקע תסיסה חברתית גוברת בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים והתחדשות מאבקים פמיניסטיים המוניים ברחבי העולם.

בישראל, בשנה החולפת התגברו הפערים הכלכליים בין נשים לגברים, וזאת למרות המגמה המתמשכת של גידול בהשכלת נשים. הגזירות, הקיצוצים, והקפאת השכר במגזר הציבורי הצפויים בתקציב המדינה עומדים להשפיע יותר מכל על מקצועות בעלי רוב נשי כמו מורות, אחיות עובדות סוציאליות ועוד. אין פלא אם כן, שזמן קצר לפני הבחירות האחיות יצאו לשביתה בדרישה לתוספת שכר ותקנים. יו״ר ארגון המורות, רן ארז, איים ביציאה למאבק למניעת הפגיעה המתוכננת בשכר המורות וגם התאחדות הסטודנטים הודיעה על היערכות לקראת מאבק בקיצוץ תקציב ההשכלה הגבוהה, כשגם במקרה זה הסטודנטיות הן הרוב מבין מי שלומד/ת בקמפוסים.

גם בשטחים הפלסטינים הכבושים נשים נאלצות להתמודד עם היעדר פרנסה, שכר נמוך ותנאי מחייה מדרדרים ודיכוי מוגבר על רקע ההשלכות הקטסטרופאליות של הכיבוש הצבאי והמצור. מורות ועובדות מהמגזר הציבורי בגדה המערבית הפגינו ושבתו בשבועות האחרונים בדרישה לקבל את שכרם, שלא משולם בזמן, בגלל החלטת ממשלת נתניהו היוצאת שלא להעביר את כספי המיסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינים כצעד של ענישה קולקטיבית. נשים פלסטיניות לוקחת חלק גם במחאה המתגברת נגד ההתעמרות באסירות ובאסירים הפוליטיים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל.

הממשלה הבאה, בדומה לממשלה היוצאת, תמשיך להישען על גורמי ימין קיצוני בדמות בנט ושותפיו ל"בית היהודי" הצפויה להצטרף לקואליציה, הרואים בגוף האישה כלי ב"מאבק הדמוגרפי". אבל תפיסה זו אינה מוגבלת רק לימין הקיצוני כפי שאפשר לראות בבחירה להעניק את פרס ירושלים השנה ל"אגודת אפרת — לעידוד הילודה בעם היהודי". במקביל משרד החינוך ממשיך להנציח דעות קדומות על ידי קידום שיעורים למניעת גירושים בבית הספר המועברים על ידי יועצי נישואין רבניים, במקום למשל שיעורים על אלימות מינית.

נשים עושות מהפכות

חזרתן של תנועות מחאה ומהפכות אל במת ההיסטוריה, כבר נותנות רוח גבית להתפתחות של מאבקים על זכויות נשים. בין היתר: צעדות ה"סלאטווקס" שהתחילו בקנדה והתפשטו ברחבי העולם, היוצאות נגד התפיסה לפיה נשים אשמות בהטרדה ובתקיפה של עצמן, המחאה נגד המעצר של ה"פוסי ריוטס", הפגנות למען זכות ההפלה באירלנד, והמחאה ההמונית נגד האונס הקבוצתי בהודו. על רקע ה"אביב הערבי" ראינו שורה של הפגנות פמיניסטיות במזרח התיכון כמו ההפגנות נגד האשמת קורבן אונס בטוניסיה ונגד חוק החונן אנסים במרוקו.

בבחירות האחרונות בישראל נבחרו מספר שיא של 27 חברות כנסת. זאת גם תוצאה של התגברות המאבקים על רקע מגדרי והרצון לראות פנים חדשות ונקיות מהשחיתות של "הפוליטיקה הישנה". אבל המציאות של השנים האחרונות, מלמדת אותנו דווקא שאסור לנו לסמוך על כך שמספר מצומצם של נשים שמצליחות להיכנס לפוליטיקה הממסדית יצליח לשפר את מצבן של כלל הנשים.

בשעה שהטרדות מיניות ואלימות כלפי נשים הן עדיין דבר שבשיגרה, ההתקפות החוזרות ונשנות על תנאי החיים של הנשים העובדות כמו העלאת גיל הפרישה למשל — מאיימות לקחת בחזרה את ההישגים שהצליחו להשיג התנועות הפמיניסטיות בעבר. התארגנות פוליטית עצמאית של נשים עובדות וגברים עובדים, שתהיה מנותקת מהאינטרסים והצרכים של ההון והממסד, היא הכרחית.

מתארגנות להמשך המאבק

המאבק על הזכות של נשים לעצמאות כלכלית לא יכול להיות מנותק מהמאבק נגד הפרטה ולבלימת ההתקפות על העבודה המאורגנת. המאבק על הביטחון האישי והחופש המיני של נשים לא יכול להיות מוגבל לקהילות שהממסד מסמן כאויב (חרדים, ערבים, מהגרים) כאשר 89% מהתקיפות המיניות מתרחשות ע״י אדם קרוב. מאבק זה חייב לכלול נשים יהודיות ערביות ומהגרות, כדי לשמוט את הבסיס ל"הפרד ומשול" בין אלו שצריכות לשלב כוחות נגד אותו ממסד דכאני.

היסטורית, גלים של מאבקים פמיניסטים המוניים התחילו תמיד על רקע מהפכות חברתיות, והיו קשורים בטבורם לתנועת העובדים, לשמאל הסוציאליסטי, לתנועות לשחרור לאומי ונגד גזענות ורדיפת להט״ב. המאבק המתמשך נגד דיכוי נשים חייב גם לשבור את המסגרות של השיטה הקפיטליסטית שמנציחה דעות קדומות, סקסיזם, גזענות, עוני ואבטלה ולהתחבר למערכה למען צדק חברתי, שלום וסוציאליזם. רק כך נוכל להבטיח שאת ההישגים של המאבקים הנוכחיים איש לא יוכל לקחת בחזרה.