המשא ומתן המדומה בין ממשלת נתניהו לאש״ף היה מצג־שווא אחד גדול, לבסוף הוא קרס עוד לפני תום תשעת החודשים שהוקצבו לו. נתניהו התלונן על "צעדים חד־צדדיים" של הנהגת הרשות הפלסטינית, אך כפי שתיאר מזכיר המדינה האמריקאי ג׳ון קרי בשימוע בפני ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי: "האסירים לא שוחררו בשבת שבה היו אמורים להיות משוחררים. ואז עבר יום, עברו יומיים, עברו שלושה ימים, ואז אחר־הצהריים, כשהם אולי עמדו כבר להגיע להסכמה, הוכרז על בנייתן של 700 יחידות התנחלות ב[מזרח] ירושלים — ופוף...".

ביום בו היה אמור להסתיים המשא ומתן, 29 באפריל, איבטחו מאות חיילים ישראלים דחפורים שהרסו לפחות שמונה מבנים ובהם מסגד פעיל בכפר הפלסטיני ח׳ירבת אל־טוויל הסמוך לשכם. ממשלת נתניהו הרסה למעלה מ־500 מבנים פלסטיניים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים בתקופת המשא ומתן. קרוב ל־4,000 תושבים פלסטינים נעצרו במהלך פשיטות צבאיות בתקופה זו, שבמהלכה נהרגו מאש כוחות הביטחון הישראליים בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה 61 תושבים פלסטינים וכ־1,100 נפצעו. במקביל גאה טרור המתנחלים עם מאות תקיפות של תושבים פלסטינים ושל רכוש פלסטיני, כמעט ללא מעצרים של מתנחלים חשודים.

המפלגות השותפות בקואליציה של נתניהו ראו במשא ומתן קודם כול כלי להדיפת ולהחלשת הלחץ הבינלאומי על ישראל בעניין המשך הכיבוש והבנייה בהתנחלויות. למרות הוויכוחים ביניהן לגבי המינונים ועיתויי ההכרזה, המשא ומתן שימש את ממשלת נתניהו בעיקר ככיסוי לתנופת שיא בבנייה החד־צדדית בהתנחלויות. בשנה שעברה מספר התחלות הבנייה בהתנחלויות יותר מהוכפל. במהלך חודשי המשא ומתן קידמה הממשלה באופן פרובוקטיבי את בנייתן של 13,851 דירות בהתנחלויות, כשליש מהן בהתנחלויות מבודדות.

ממשלת נתניהו סירבה מלכתחילה לעצור את הבנייה בהתנחלויות בתקופת המשא ומתן ולכן הסכימה תחת זאת לאפשר את שחרורם הסמלי של 78 אסירי סכסוך פלסטינים ותיקים בפעימות קטנות אחת לחודשיים. כפי שהסברנו ערב המשא ומתן, "באופן זה תישאר לממשלת נתניהו ההזדמנות גם לסגת בעניין וגם למרוח את המשא ומתן" ("ממשלת התנחלויות והון היא לא פרטנר לשלום", 24 ביולי 2013). ואכן, כשתקופת המשא ומתן התקרבה לסיומה עיכבו נציגי הקואליציה של נתניהו את הפעימה האחרונה במטרה לסחוט הסכמה להארכת המשא ומתן המדומה עד לסוף השנה.

"חלפה סכנת השלום"

ברשות דרשו "הצהרת כוונות" בדמות הקפאת בנייה בהתנחלויות ושחרור של אסירים נוספים, ובמקביל מימשו את זכותם להצטרף ל־15 אמנות בינלאומיות כגון אמנת ז׳נבה, אמנה נגד אפליית נשים, אמנה נגד גזענות, אמנה לזכויות הילד ועוד. בתגובה, לפי העיתונאי בן כספית, אחד משמונת שרי הליכוד סימס למקורביו כי "חלפה סכנת השלום". המהלך נענה בסנקציות כלכליות.

אף שהמשלחת הישראלית הבהירה במהלך המשא ומתן שעיסקה בינה לבין אש״ף מוכרחה לכלול גם את רצועת עזה, "הסכם הפיוס" האחרון בין תנועות פת״ח וחמאס שנחתם בעזה ב־23 באפריל תחת לחץ ציבורי פלסטיני, ועל רקע קשיים כלכליים ואחרים של ממשלת חמאס ברצועה, נהפך לעילה העיקרית ששימשה את ממשלת נתניהו להצדקת פרישה מהמשא ומתן. כאילו שממשלת נתניהו הקודמת לא ניהלה כבר משא ומתן עקיף עם החמאס על הסדר הפסקת האש ב־2012 ועל "עיסקת שליט".

אם אכן ייצא הסכם הפיוס לפועל, סביר להניח שהמשא ומתן בין ממשלת נתניהו לרשות לא יתחדש לפחות עד לבחירות ברשות הפלסטינית, אם הן יתקיימו כמתוכנן סביב תחילת השנה הבאה. אלא שלא ברור אם קואליציית ההון־התנחלויות של "הליכוד־ביתנו", "יש עתיד", "הבית היהודי" ו"התנועה" תשרוד עד אז. ייתכן שגם הקפאת בנייה "שקטה" בהתנחלויות תוביל למשבר קואליציוני. במקביל, אף שלפיד, שטען בעבר כי "אין לנו שום סיבה לשבת בממשלה שלא מנהלת מו״מ", ולבני, שנכנסה לממשלה רק לשם המשא ומתן לכאורה, לא ממהרים להיפרד מהכסא ובוודאי לא ששים לבחירות, הם בהחלט עשויים להידחף לפירוק הקואליציה.

מה שבטוח הוא שכל עוד הקואליציה הממשלתית שורדת היא לא תציע כל מהלך של פינוי התנחלויות משמעותי, ולכן אין לה מה להציע פרט לשיחות סרק נוספות גם בתגובה לקריאתו של עבאס למשא ומתן ממוקד בסוגיית הגבולות.

בנט מציע: מדינת אפרטהייד אחת

"הבית היהודי" ואגף "ארץ ישראל השלמה" בליכוד, נציגי לובי ההתנחלויות, חגגו את סיום המשא ומתן במאמץ מוגבר לשיווק תוכנית הימין לסיפוח בכפייה של שטחי C (כ־61%) מהגדה המערבית לישראל, כחלק מתוכנית לטרפוד האפשרות להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולקידום "מדינה אחת יהודית", כשהכוונה היא לסוג של מדינת אפרטהייד. מדובר בין השאר באיום להחמרה נוספת במצבם של תושבי הגדה הפלסטינים, שחיים כבר כיום במובלעות מבותרות ותחומות תחת דיקטטורה של כיבוש צבאי קולוניאלי והפרדה לאומנית־גזענית.

מזכיר המדינה האמריקאי הצטרף באחרונה לשורה של פוליטיקאים ישראלים וגורמים בממסד הישראלי שהביעו חשש מצדם כי תרחיש כזה יוביל לא רק להחרפת הלחץ הבינלאומי על ישראל, שתוקע כמדינת אפרטהייד, אלא גם למעשה לתפנית במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי, שעשוי לזנוח את הדרישה למדינה עצמאית לצד ישראל ולאמץ תחתיה דרישה דמוקרטית לשוויון זכויות במדינה אחת דו־לאומית.

תרחיש כזה אפשרי, אף שבשלב הנוכחי מרבית הפלסטינים, כמו מרבית הישראלים, אינם תומכים בתוכנית של מדינה דו־לאומית מתוך חוסר אמון עמוק ביכולת של מסגרת כזו להבטיח עבורם באופן מעשי שוויון לאומי מלא וביטחון. מבחינת האליטה הישראלית, אף שהיסטורית היו זרמים מסוימים בתנועה הציונית שאימצו בעבר תוכנית של מדינה דו־לאומית, היא רואה בכך כיום איום אסטרטגי על מעמדה, ולכן לא ממהרת לאמץ בחום את הצעותיו של בנט. דווקא החשש מהתקוממות פלסטינית מחודשת ומלחץ גובר ליצירת מדינה דו־לאומית הוא שגרם לגורמים רבים באליטה השלטת ובממסד הפוליטי בישראל, לרבות נתניהו, לזנוח את תוכנית "ארץ ישראל השלמה".

חששות אלה, לצד הדאגה של בעלי ההון הישראלים מהשפעה גוברת של סנקציות בינלאומיות על רווחיהם בשנים הקרובות (מה שהתבטא למשל בקמפיין "שוברים את הקיפאון" שהשיקו עשרות בעלי הון ביולי 2013), עשויים לדחוף לחידוש המשא ומתן בהמשך, אולי במסגרת הממשלה הבאה.

מאבק לשלום ונגד הכיבוש

השאיפות לשלום ולצדק חברתי בציבור הישראלי לא יקבלו מענה מממשלה המייצגת ברית, שצמחה בנסיבות הפוליטיות הקיימות, בין האינטרסים הכלליים של בעלי ההון לאינטרסים של הלובי הפוליטי של המתנחלים.

בעוד שתחת דיקטטורה של כיבוש קולוניאלי, אין לפלסטינים ברירה אלא לפנות לנתיב של מחאה ומאבק רחב בשטח להפלת הדיקטטורה, האינטרס של ציבור העובדים הישראלי, ששואף להיפטר משלטון ההון בישראל, הוא לבנות את המאבק לשלום בחברה הישראלית, ולכן גם להיאבק נגד הכיבוש וההתנחלויות.

שלום אזורי יוכל לצמוח רק בהקשר של הצלחת המאבקים של האנשים העובדים והעניים ושל הצעירים ברחבי האזור כולו להשגת שינוי עמוק במציאות החיים. לשם כך חשוב לקדם את המאבק לשתי מדינות סוציאליסטיות ודמוקרטיות, שוות־זכויות, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי ולשלום ברחבי המזרח התיכון.