במוצ״ש האחרון (16.8) השתתפו כעשרת אלפים בני־אדם בעצרת מחאה, שנערכה בכיכר רבין בתל אביב, נגד המלחמה, הכיבוש והמצור, ובעד פתרון מדיני לסכסוך הישראלי־פלסטיני. פעילי מאבק סוציאליסטי לקחו חלק באירוע, שהיה אחת ההפגנות הגדולות ביותר נגד המלחמה בסבב הנוכחי, בסדר־גודל דומה להפגנה שנערכה בעיר טמרה שבגליל המערבי שבועיים קודם.

הכותרת של ההפגנה, שאורגנה על־ידי מרצ, חד״ש ומספר ארגונים נוספים היתה "משנים כיוון לשלום". הסופר דוד גרוסמן גרף מחיאות כפיים כשאמר למעשה שללא ביטחון לפלסטינים לא יהיה ביטחון לישראלים. נעמי ציון, תושבת שדרות מקבוצת "קול אחר", הפריכה את השקר שבסיסמה "שקט ייענה בשקט" ותיארה את השלכות האלימות המאורגנת היומיומית של המצור על תושבי רצועת עזה.

יו״ר חד״ש, ח״כ מוחמד ברכה, ודוברים נוספים בעצרת דיברו גם על הדיכוי המשטרתי של הפגנות נגד המלחמה ועל המעצרים ההמוניים של מפגינים פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים. הם התייחסו גם להסתה הגזענית שהרימה ראש ושהתבטאה בתקיפות פיזיות נגד ערבים ונגד מפגיני שמאל יהודים וערבים בזמן המלחמה. כפי שצעקו חלק מהמפגינים, "ההסתה מתחילה בשולחן הממשלה!", אם כי המסר הזה לא הודגש מספיק בנאומים.

בין האלפים שהגיעו לכיכר היו רבים שמעוניינים בהצבה של אלטרנטיבה ברורה למדיניות ה"אנטי־שלום" של ממשלת נתניהו ומפלגות הימין. עם זאת, למרות ההתגייסות החשובה של אלפים להפגנה, הנאומים באירוע התקשו לתת מענה מספק לשאיפה הזאת ולתחושות ייאוש מסוימות אצל חלקים בקהל, ולהציע דרך לרתום שכבות רחבות יותר של יהודים וערבים למאבק רציני לשלום ולשינוי חברתי.

יו״ר מרצ, ח״כ זהבה גלאון, שהיתה הדוברת הראשונה, פתחה באמירה כי "'צוק איתן', לו התנגדנו מהיום הראשון, היה כרוניקה של כישלון ידוע מראש". אלא שמרצ התנגדה לפלישה הקרקעית, לא למלחמה. ביום הראשון ל"צוק איתן", גלאון לא תקפה את נתניהו אלא שיבחה אותו על "איפוק" וגלגלה את עיקר האחריות לחמאס בעזה. ח״כ אילן גילאון ממרצ הביע תמיכה מפורשת במבצע הצבאי. אף שבאופן חיובי היו תומכים של מרצ שלקחו חלק בהפגנות קודמות נגד המלחמה, מרצ הרשמית התנערה מההפגנות וגלאון אף הסיתה נגד מפגינים שמאליים בטענה שהם "תומכי חמאס". למרות זאת, טוב שתומכים ופעילים של מרצ הגיעו לעצרת המחאה. אבל הם יצטרכו גם להתמודד עם השאלה האם מפלגה שתמכה במלחמות הנוראיות ביותר בשנים האחרונות יכולה באמת לקדם מאבק לשלום.

אולם הדבר שלמרבה הצער נעדר לחלוטין מהנאומים היה חיבור ברור לנושאים חברתיים ומעמדיים, למאבק בשלטון ההון. לא דובר על גל ההפרטות העצום, הפיטורים וההתקפות על העובדים שנעשו בחסות המלחמה; לא הוזכר המחיר הכלכלי של המלחמה, שהממשלה והמעבידים הפרטיים ינסו לגלגל על ציבור העובדים דרך פיטורים, הורדות שכר וגזירות חדשות בתקציב 2015 ואפילו לפני זה.

מדובר בפספוס מכיוון שהפגנה כזו יכולה וצריכה לפנות לשכבות שהזדהו עם המחאה החברתית של 2011 ולעובדים שיצאו למאבקי התאגדות ומאבקים אחרים בשנים האחרונות, כדי להבהיר שגם בנושאים ביטחוניים אסור לסמוך על ממשלת ההון, ושמאבק רציני לשלום לא יכול להיות מאבק של האליטה. אותה הממשלה ואותה האליטה שהוליכו שולל חלקים גדולים בציבור הישראלי במלחמה האחרונה, גם אחראיות לעוני ולמצוקות הכלכליות. בנייה של אלטרנטיבה ברורה לימין חייבת לכלול גם פנייה לשכבות רחבות של עובדים, כולל כאלה שאינם מגדירים עצמם כרגע כ"שמאל" ושמפלגות הימין הקפיטליסטיות מנצלות את מצבם.

כל ההצעות הרשמיות של ממשלות ישראל עד היום לפתרון הסכסוך מעולם לא כללו הכרה בזכות של הפלסטינים למדינה עצמאית ושוות זכויות לחלוטין לצד ישראל. ממשלת הימין של נתניהו, והמעמד השליט בישראל בכלל, לא יאפשרו הסרה מלאה של המצור, את סיום הכיבוש ושלום וביטחון שוויוניים לישראלים ולפלסטינים. אבל כל זה הכרחי לפתרון אמיתי של הסכסוך. פתרון כזה יושג רק כתוצאה ממאבק רחב של יהודים וערבים למען שלום וצדק חברתי, ומהמאבק של הפלסטינים עצמם לשחרור לאומי, כחלק מהמאבק לשינוי יסודי, סוציאליסטי, של מציאות החיים במזרח התיכון.

עצרת המחאה נגד המלחמה, המצור, הכיבוש והגזענות, ולמען שלום צודק ושוויוני היתה חשובה בפני עצמה. היא צריכה להיות חלק ממאמץ לבנייה של תנועת מחאה בולטת בשטח.