סבב המלחמה השלישי בעזה בתוך פחות משש שנים היה הממושך והמדמם ביותר עד היום. ב־26 באוגוסט הוכרזה הפסקת האש שחתמה את 50 הימים הנוראים של המלחמה, שפרצה לאחר שלושה שבועות של הסלמה חריפה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. המלחמה המיטה אסון כבד, אך לא פתרה דבר.

ברצועת עזה, המאכלסת קרוב לשני מיליון בני־אדם בשטח הקטן מרבע משטחו של גוש דן, היה זה מרחץ הדמים הקשה ביותר בתולדותיה. במהלך המלחמה הוטלו לתוכה 20,000 טון של חומר נפץ מהאוויר, מהים ומהיבשה — השקולים במצטבר לעוצמת פצצת האטום שהוטלה על נגסאקי ב־1945. כ־2,200 תושבים, ובהם כ־500 תינוקות, ילדים ובני־נוער, נספו בתופת. 12,000 תושבים נפצעו, רבבות סבלו מפגיעות חרדה ומעל 100,000 תושבים איבדו את בתיהם.

מספר ההרוגים הישראלים במלחמה גבוה יותר מסך כל ההרוגים מפגיעות של רקטות ופצצות־מרגמה שנורו משטח הרצועה מאז תחילת העשור הקודם. 6 אזרחים, בהם ילד אחד, נהרגו כתוצאה מפגיעת פצצות־מרגמה ורקטה אחת. 260 אזרחים נפצעו ומאות לקו בחרדה. חיילים ישראלים נשלחו לשמש בשר־תותחים ו־67 מהם נהרגו בלחימה. כ־1,600 נפצעו.

חוסר אמון בהבטחות הממסד

הפחד בציבור הישראלי מפני הרקטות, פצצות־המרגמה ומנהרות הלחימה נוצל באופן מניפולטיבי וציני על־ידי ממשלת נתניהו והאליטה הישראלית כדי לגייס תמיכה ציבורית למלחמה בתואנה השקרית שמדובר במלחמה בלתי נמנעת שתשפר את ביטחונם האישי של ישראלים.

רק מיעוט בציבור הישראלי, ובפרט בקרב תושבי הדרום, מאמין שהמלחמה תרמה לשיפור ממשי במצבו הביטחוני. התמיכה הציבורית בנתניהו צנחה מ־82% בתחילת המלחמה לכ־40% בסופה לפי סקרים שונים. "אח שלי הלך סתם, וכולם הלכו סתם", אמרה ל־ynet בתגובה להפסקת האש אחותו של אחד החיילים הישראלים שנהרגו.

למרות התסכול מהמצב, התערערות האמון בהבטחות של האליטה הפוליטית לפתור בעיות של ביטחון אישי, לא תורגמה להתנגדות למלחמה. על רקע הייאוש מהיעדר הפתרון לבעיות הסכסוך הלאומי, תעמולת המלחמה של האליטה הישראלית מצליחה לזרוע אשליות ב"פתרונות צבאיים". גם הפעם, בדומה לסבב המלחמה ב־2012, רוב הציבור הישראלי התנגד להפסקת האש, וביתר־שאת.

אולם בניגוד להבטחות של פוליטיקאים מהימין המתנחלי והקפיטליסטי, כל תפיסה המבקשת באופן עיוור לפתור לכאורה את בעיות הביטחון של הציבור הישראלי דרך פגיעה קשה בביטחונם ובחייהם של פלסטינים תשוב ותתנפץ על סלע המציאות. ההרג ההמוני והזוועות שהתחוללו ברצועת עזה העמיקו את תהום הסכסוך ואף הגדילו את הסיכויים גם לפיגועי נקם נגד אזרחים ישראלים בתקופה הבאה.

מלחמת הגנה?

סוציאליסטים מתנגדים לירי חסר ההבחנה של הרקטות והפצמ״רים לעבר אזרחים, אך אי־אפשר לדבר על פתרון מבלי לדבר על ההקשר האמיתי של הבעיה.

על מה ניהלה ממשלת נתניהו את המלחמה האחרונה? על הפסקת ירי הרקטות ועל חסימת מנהרות לחימה?

מאז הירי הראשון של רקטות קסאם מרצועת עזה לעבר שדרות בשנת 2001, הרבה לפני שחמאס היה בעמדת שליטה ברצועה, תקיפות צבאיות שגבו אלפי הרוגים, וצורות שונות של מדיניות סגר שפגעה אנושות באוכלוסייה הפלסטינית תורצו על־ידי מפלגות הממסד כצעדים חיוניים להגנת הציבור הישראלי מפני ירי.

אלא שהצגה חד־צדדית כזו של הירי מוחקת לחלוטין את היקף ההתקפות על תושבי הרצועה ועל הפלסטינים בכלל עשורים רבים לפני שנורתה הרקטה הראשונה.

פליטים מהמלחמה ב־1948 נכלאו ברצועה ללא אפשרות לחזור לבתיהם ואוכלוסיית הרצועה הלכה ונהפכה לאחת הצפופות בעולם. לאחר ש"החליפו ידיים" תחת כיבוש מצרי וישראלי, הכיבוש ב־1967 הביא איתו שלטון צבאי ושנות התנחלות שהטילו אימה על התושבים. בתגובה לאינתיפאדה הראשונה נגד הכיבוש, ההתקוממות ההמונית ההיסטורית של הפלסטינים, החל תהליך של החמרה בבידוד של הרצועה. שנות אוסלו התגלו כהונאה שעה שהכיבוש וההתנחלויות המשיכו לפרוח, עד להתפרצות האינתיפאדה השנייה.

ה"התנתקות" של 2005 הותירה את התושבים בכלא הגדול בעולם תחת שליטה ישראלית בים באוויר, בכלכלה, בשיתוף־פעולה מצרי. המצור הרשמי מאז שנת 2007, כענישה קולקטיבית על הבחירה הדמוקרטית בחמאס, שהבטיח "שינוי ורפורמה", החמיר בצורה דרמטית את המצב בשטח. מדיניות המצור הגיעה לכדי איסורים גרוטסקיים על הכנסת שוקולד וכוסברה לרצועה, וניסיונות להקצות קלוריות כדי לשמור את האוכלוסייה על סף רעב.

המיאוס האדיר והייאוש משנים של התקפות בלתי פוסקות על חיי התושבים, ללא אופק למדינה עצמאית, בת־קיימא ושוות־זכויות, הלכו והצמיחו גם תמיכה בפעולות נואשות, ולפעמים הרסניות. על הרקע הזה נבנתה התמיכה בהתארגנויות חמושות שמציעות צעדים צבאים כנגד ההתקפות על התושבים.

הסיסמה "שקט ייענה בשקט", שאותה אימצו גם ראשי מרצ כדי להצדיק את תמיכתם בהפצצות, מוליכה שולל. במהלך המלחמה ממשלת נתניהו דרשה בפועל ש"שקט ייענה בהמשך המצור".

מלחמה בלתי נמנעת?

ללא קשר לביקורת הסוציאליסטית על האידיאולוגיה הימנית והפרו־קפיטליסטית של חמאס, הדרישות העיקריות שהציגו הארגונים הפלסטיניים במלחמה האחרונה היו דרישות בסיסיות, אפילו לא לסיום כולל של הכיבוש ולהכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים אלא להקלות במצור ובהתקפות על האוכלוסייה הפלסטינית, ובכלל זה דרישות לאפשר להם לשקם את שדה התעופה ברצועה ולבנות נמל ימי חדש.

מנגד, ממשלת נתניהו סירבה לכל הדרישות המהותיות ותבעה שהמיליציות הפלסטיניות יתפרקו באופן חד־צדדי מנשקן.

כל ההיגיון של המלחמה האחרונה מהצד של ממשלת ישראל היה לנסות להגן על המשך השליטה העקיפה של ישראל על הרצועה, כחלק מהשליטה בשטחים הפלסטיניים. זו היתה בשורה התחתונה מלחמה בין משטר שכובש ומטיל מצור, והצבא שלו, לבין אוכלוסייה נכבשת ונצורה, וההתארגנויות החמושות הצומחות בקרבה. לכן לא מדובר היה ב"מלחמת הגנה" או "מלחמת אין ברירה". מאזן הכוחות והקורבנות מדגיש זאת.

ממשלת נתניהו הכריזה מלחמה על חמאס, אבל גם ייחדה לארגון תפקיד ביישום המדיניות האסטרטגית שלה. נתניהו, שהבטיח ערב בחירות 2009 למוטט צבאית את חמאס, לכאורה כפתרון עבור הציבור הישראלי לירי הרקטות, מנסה כיום לשכנע נגד תוכנית כזו, בדיוק מכיוון שהוא עצמו לא מאמין להשוואה הדמגוגית בין חמאס לארגון "המדינה האסלאמית" (דאע״ש), וחושש מהתחזקות של כוחות פחות "פרגמטיים" ברצועה, שלא יתמכו כלל בהפסקות־אש עם ישראל.

התפקיד של חמאס מבחינת שלטון נתניהו היה לסייע בשימור הסטטוס־קוו דרך המשך שליטה מעמדה מוחלשת ברצועה. זו אפילו נקבעה כמטרת המלחמה האחרונה בקבינט הביטחוני.

מלחמה היא המשך של המדיניות באמצעים קטלניים יותר. במהלך חודשי המשא־ומתן בין ישראל לאש״ף התגברו ההתקפות על הפלסטינים בשטחים, הן דרך מהלך מתואם עם המשטר המצרי להידוק המצור ברצועה, והן דרך הרג עשרות פלסטינים, הרס מאות בתים והרחבת הבנייה בהתנחלויות בקצב שיא שלא נראה מאז ערב האינתיפאדה השנייה.

בעקבות לחצים כלכליים בשל המצור, חמאס הסכים לממש את "הסכם הפיוס" עם הרשות הפלסטינית, ובתגובה ממשלת נתניהו ניסתה להחזירו ל"מקומו", תחילה בתעמולה ובחידוש ההתנקשויות באנשי חמאס ברצועה, ובהמשך במתקפה צבאית בשטחי הגדה המערבית, מבצע "שובו אחים".

לטענת שב״כ, החטיפה והרצח הקשים של שלושת הנערים הישראלים בוצעו על־ידי חוליית טרוריסטים המזוהים עם חמאס, אך ללא הכוונה מהזרוע הצבאית של הארגון. זה הספיק עבור ממשלת נתניהו כתירוץ למתקפה צבאית ולליבוי של הסתה לאומנית־גזענית, בסיוע שופרות שלטוניים בתקשורת הממסדית, כדי לגייס את הציבור הישראלי למלחמה בפלסטינים — הסתה שליבתה פרעות גזעניות ושרפה למוות את הנער מוחמד אבו־ח׳דיר.

ההערכות בממשלת הימין בישראל היו שחמאס לא יעז להגיב להתקפות עליו ועל הפלסטינים. המציאות היתה הפוכה.

מגבלות הכוח

ישראל מחזיקה בצבא הנחשב לחזק במזרח התיכון ולאחד החזקים בעולם, אך המלחמה האחרונה חשפה שוב את מגבלות הכוח הצבאי הזה. ממשלת נתניהו אולי קיוותה שהמטרת אש וגופרית על הרצועה תשגר בין השאר מסר אזהרה לכל יריב פוטנציאלי של השלטון בישראל ברמה האזורית, אלא שלאחר שישראל ספגה למעשה מפלה פוליטית במלחמת לבנון השנייה מול חיזבאללה, במלחמה האחרונה היא לא הצליחה בפרק זמן ארוך יותר להכריע מיליציה חלשה עוד יותר.

לאורך המלחמה הממשלה וצמרת צה״ל נתפסו מופתעים מחלק מהמהלכים הצבאיים של חמאס וגילו חוסר בהבנה בסיסית של הדינמיקה של האירועים, החל מההערכה שחמאס לא יגיב ועד ל"נאום הכלניות" של הרמטכ״ל בתחילת אוגוסט, שקרא לתושבי הדרום לחזור לבתיהם.

גם ביום ה־50 למלחמה, אחרי שנשפכו נהרות של דם, צה״ל לא הצליח למנוע מחמאס לשגר רקטות, בפרט לאזור גוש דן. טיסות בינלאומיות שובשו משמעותית למספר ימים. אזרחים ישראלים נהרגו. עשרות חיילים ישראלים נהרגו בלחימה קרקעית, כולל בעקבות הסתערות של לוחמים של חמאס באמצעות מנהרות תקיפה, ושרידי גופותיהם של שניים מהחיילים עדיין לא הוחזרו לישראל. מדובר ביכולות הצבאיות המפותחות ביותר של ארגון פלסטיני כלשהו עד היום.

"אם טווח הרקטות במבצע [עופרת יצוקה] היה 15 ק״מ, לכיוון שדרות, ב'עמוד ענן' הם כבר הגיעו לפאתי תל אביב וראשון לציון. עכשיו הטילים עברו כבר את חדרה. יש יותר חומר נפץ בטילים", אמר שר החוץ ליברמן, כנראה ללא תשומת־לב למידת האירוניה שבהודאה בכישלון סבבי המלחמה בהם תמך. הוא הדגיש כי "כל מערכה כזאת מחזקת את [חמאס] פוליטית".

כבר לפני עשור, מבצע "ימי תשובה" באוקטובר 2004 היה הפעם הראשונה שירי הרקטות שימש כעילה המרכזית למתקפה צבאית נרחבת על הרצועה. שרון הכריז כי המתקפה תימשך "כל עוד לא ייפסק ירי הקסאם". מאז הירי המשיך להשתכלל וסבבי המלחמה נעשו תכופים יותר.

בנובמבר האחרון, שנה לאחר סבב המלחמה הקודם, ועל רקע מאמצים מתואמים עם המשטר המצרי להידוק המצור על תושבי הרצועה, נתניהו התרברב ש"אין ספק שהושגה הרתעה משמעותית". כבר בחודש מרץ פרץ סבב הסלמה קצר, ובתום ארבעה חודשים נוספים החלה המלחמה של הקיץ האחרון. היא כללה את ירי הרקטות הנרחב והממושך ביותר לשטח ישראל עד היום, כולל רקטות בודדות ששיגרו מיליציות פלסטיניות מלבנון ומסוריה.

בין סבבי המלחמה בשנים האחרונות, ה"עורף" הישראלי נדרש להתחפר יותר ויותר מאחורי ביצורים, חומות וטכנולוגיות התרעה ויירוט נגד רקטות וטילים, וכעת מובטחת גם השקעה ממשלתית מוגברת במאמצים ליירוט מנהרות לחימה.

אולם הסיבה היסודית שבגללה גם הכוח הצבאי החזק ביותר במזרח התיכון לא מצליח לאורך זמן להכריע את המיליציות הפלסטיניות היא בדיוק העובדה שההתנגדות למצור ולכיבוש היא של כלל האוכלוסייה הפלסטינית ולא רק של ארגון חמאס או ארגונים אחרים.

המלחמה חיזקה את חמאס

כשבועיים לפני סוף המלחמה כתבנו כי ייתכן "שחוסר היכולת של ממשלת נתניהו להציג 'תמונת ניצחון' מול חמאס תוביל אותה למימוש איומה להתנקשות בחייהם של מנהיגים פלסטינים" (11 באוגוסט, "מלחמת שולל ומרחץ דמים"). הפצצת רבי־הקומות וההתנקשויות בבכירי חמאס, כולל הניסיון החמישי להרוג את מוחמד דיף, ראש הזרוע הצבאית, חיפשו להציג "תמונת ניצחון".

אולם התעמולה של נתניהו ושות׳ לגבי "פגיעה חסרת תקדים" בחמאס לא מחזיקה מים. סדרה של התנקשויות במנהיגים פוליטיים וצבאיים של חמאס, כולל במייסדי חמאס יאסין ורנטיסי לפני עשור, ושורה של סבבי מלחמה ואינסוף מעצרים לא הובילו להתרסקות הארגון. בתוך פחות משנתיים אחרי ההתנקשות ביאסין ורנטיסי חמאס כבר ניצח בבחירות ברשות הפלסטינית. גם המלחמה וההתנקשויות האחרונות אמנם פגעו בחמאס צבאית לטווח הקרוב, אבל תרמו להתחזקותו הפוליטית. על הרקע הזה, בינתיים, הניסיון של ממשלת נתניהו לחסל את "הסכם הפיוס" כשל גם כן.

עם זאת, חמאס היה במהלך המלחמה הזאת בעמדה הרבה יותר מבודדת ברמה האזורית משהיה בסבב המלחמה של 2012, בתקופת שלטון האחים המוסלמים במצרים. הנשיא דאז מורסי אמנם התייצב במידה רבה לצדה של ממשלת נתניהו הקודמת, ועל כך הודה לו גם ליברמן, אבל החשש באליטה הישראלית מתסיסה אזורית ופלסטינית ברוח "האביב הערבי", ומקריסה של הסכם השלום בין ישראל למצרים, הביאו לסיום המלחמה בתוך כשבוע. הפעם נעדרו מהמערכת האזורית בלמים חזקים מספיק כדי לרסן שפיכות דמים ברצועה, וגם ממשל חמאס לא זכה לאותה רמה של גיבוי פורמלי מצד משטרים באזור ונותר בעיקר עם התמיכה הרטורית של שליטי קטאר וטורקיה, שרכבו על מצוקת הפלסטינים. בתום המלחמה, חמאס מצדו לא השיג כל ויתורים משמעותיים מישראל.

בתקופה שקדמה למלחמה, חוסר המוצא מהמצור ומהעוני, וגם דיכוי פוליטי וכפייה דתית, הובילו להתגברות הביקורת על חמאס ברצועה, לרבות הסתייגויות מהטקטיקה של ירי הרקטות. אלא שבאופן אירוני דווקא ממשלת נתניהו זרקה לחמאס "חבל הצלה" פוליטי. במלחמה, חמאס, שמחזיק במיליציה הפלסטינית החזקה ביותר כיום, נתפס ככוח הגנה מינימלי מול התופת שהומטרה על תושבי הרצועה, מול הטרור המדינתי שהופנה נגדם.

סקר מקיף שנערך מיד לאחר המלחמה הצביע על שיא של שמונה שנים בתמיכה בחמאס, שעשוי לנצח שוב בבחירות לרשות הפלסטינית, אם הן יתקיימו כמתוכנן בחודשים הקרובים. הפת״ח, אש״ף, הרשות הפלסטינית ונשיא הרשות מחמוד עבאס (אבו־מאזן) איבדו תמיכה, שכן הם נתפסים במידה רבה כמי שאינם מציעים להמונים הפלסטינים כל דרך מעשית להגן על ביטחונם ולשפר את מצבם.

התמיכה בחמאס לא מייצגת הזדהות רחבה עם האידיאולוגיה הימנית־דתית של חמאס, כפי שהתמיכה בליכוד לא מבוססת על הזדהות עם המדיניות הניאו־ליברלית של המפלגה. במקרה של חמאס, הוא ממלא זמנית כ"ברירת מחדל" את החלל הפוליטי שנוצר על רקע השאיפה לשחרור מהמצור והדיכוי הלאומי, ולהשגת ביטחון אישי ורווחה.

"צריך לעשות כל דבר"

הייאוש שזרעה המלחמה ושזורעים החיים תחת מצור וכיבוש מתורגם לתפיסה רווחת ש"צריך לעשות כל דבר" כדי לשנות את המצב, בין אם מדובר בהפגנות עממיות גדולות בגדה נגד הכיבוש, או בהתקוממות חמושה, או בירי רקטות לעבר ישראל כל עוד המצור נותר על כנו. בעבר נרשמו כבר מספר ניסיונות בודדים לשיגורי רקטות בתחומי הגדה המערבית, וההתעקשות של שלטון הימין בישראל להמשיך להעמיק את הכיבוש, בין השאר דרך הרחבת ההתנחלויות, מגבירה את המוטיבציה לניסיונות בכיוון הזה בשנים הקרובות.

המלחמה חיזקה בקרב הפלסטינים בשטחים חוסר אמון בעצם היכולת להגיע לפתרון של הסכסוך הלאומי, כך ש־62% מאמינים ש"פתרון של שתי מדינות" כלל אינו ישים בגלל ההתנחלויות, ו־75% מתנגדים גם ל"פתרון של מדינה אחת".

במלחמה נחשף שוב הפער הגדול בין השאיפות של ההמונים הפלסטינים לבין האסטרטגיה חסרת־התוחלת של אש״ף, אך גם ביקורת על המבוי־הסתום שמציעה הדרך הפוליטית של חמאס תתגבר נוכח המשך המצור והכיבוש, כפי שמשתקף מהתמיכה המרוסנת יותר שלה זוכה חמאס ברצועת עזה עצמה. הדיון הפנים־פלסטיני על האסטרטגיה הנחוצה למאבק לשחרור לאומי ישוב ויתעורר, וייפתח פתח גם לצמיחת כוחות שמאליים וסוציאליסטיים חדשים שיוכלו להתחיל להציע מוצא, בין השאר על בסיס אסטרטגיה של חזרה לנתיב של מאבק המוני ברוח האינתיפאדה הראשונה.

למרות מגמות של ייאוש, הולכת ומרימה ראש מחדש ההכרה בקרב שכבות רחבות של פלסטינים כי אין להם ברירה אלא לחזור לנתיב של מאבק פעיל ונרחב כדי להצליח לשפר את מצבם, כפי שמעידה למשל תמיכה של 61% בהפגנות המונים נגד הכיבוש. הפגנת הרבבות במחסום קלנדיה בשיאה של המלחמה אותתה לפוטנציאל לשלב חדש במאבק.

המשך ההפגנות הפלסטיניות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, גם תחת דיכוי קטלני, ממחיש את חוסר הנכונות של חלק מהתושבים במחנות הפליטים ותחת הדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות "לחזור לשגרה" של ערב ההסלמה בסכסוך. ההפגנות האלו עשויות לשוב ולהתחבר למחאה של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל. הן צריכות לזכות לתמיכה רחבה גם מצד עובדים וצעירים בציבור היהודי ששואפים לעתיד של שלום — עתיד שלא יתאפשר ללא סיום הכיבוש.

הפסקת האש

שתיקת צופרי האזעקה בישראל עלולה להטעות: ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו ממשיכה לדחוף במלוא המרץ את הסכסוך היישר לעבר תהום הדמים הבאה.

לפי הדיווחים בתקשורת, כל מה שהוסכם עליו עד לשלב הזה כבסיס להפסקת האש בין ישראל לחמאס הוא הקלות מסוימות מצד ישראל בפתיחת מעברי הגבול והקלת המצור הימי באמצעות הכפלת שטח הדיג מול חופי הרצועה ל־6 מייל־ימי — מדובר בהתחייבות שניתנה כבר במסגרת הפסקת־האש של 2012 ("הבנות עמוד ענן"), ולא מומשה. בהסכמי אוסלו ההתחייבות הישראלית היתה על 20 מייל־ימי.

המשא־ומתן העקיף אמור להתחדש בקהיר כבר עד סוף ספטמבר לצורך הסדרת הפסקת האש, אבל נתניהו כבר פיזר רמזים שלא בטוח שמשלחת ישראלית בכלל תגיע לקהיר, מכיוון שכל ויתור רשמי שממשלת נתניהו תיתן במשא ומתן כזה ייחשב להישג נוסף עבור חמאס. בד־בבד, סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" דיווחה על תקריות שונות בהן ירה חיל הים הישראלי לעבר דייגים פלסטינים מול חופי הרצועה, החרים סירה ועצר שני דייגים. בנוסף דווח על חדירה של כוח צה״ל לשטח הרצועה בקרבת רפיח.

המצב הפכפך. אם ישראל הרשמית לא תציע אף הקלה משמעותית במדיניות המצור על הרצועה, סביר להניח שהירי מהרצועה יתחדש, אולי כבר בחודשים הקרובים. פחות סביר שהמיליציות הגדולות יותר, של חמאס והג׳יהאד האיסלאמי, יהיו מעוניינות בחזרה לעימות צבאי רחב ללא תקופה של היערכות מחודשת, אבל הירי עשוי להתחדש בהיקף מצומצם. הדרך תשוב ותיסלל לקראת סבב המלחמה הבא, שעשוי להיות ברוטלי אף יותר.

הניגודים ששוב הרימו ראש בסבב הדמים האחרון — בין משטר כובש לאוכלוסייה נכבשת, בין משטר של אפליה לאומית לאוכלוסייה מופלית לאומית, אבל גם בין רטוריקה ביטחונית לבין תחושת חוסר־ביטחון גוברת של רוב הישראלים — אלה לא ייפתרו בשקט בהפסקת־האש.

בידוד בינלאומי

הטלטלה של מלחמות האזרחים בסוריה ובעיראק, עם צמיחת ארגון "המדינה האסלאמית", מסיטה בינתיים את המיקוד הבינלאומי ואת הלחץ מישראל בסוגייה הפלסטינית. ממשלת נתניהו מצביעה גם על הנוכחות של כוחות חזית א־נוס׳רה/אל־קאעדה על גבול רמת־הגולן בניסיון לגייס לגיטימציה בינלאומית באמצעות קידום הרעיון שהיא משמשת כביכול מוצב קדמי של העולם במאבק מול ארגונים ג׳יהדיסטיים פנאטיים.

למרות זאת, היחסים הבינלאומיים של ישראל, בפרט עם וושינגטון, הולכים ומתערערים. ממשלת נתניהו קיבלה לצורך ניהול המלחמה "אשראי בינלאומי" של סולידריות מהמעצמות הקפיטליסטיות, אבל צעדי מחאה והפגנות ברחבי העולם מפעילים לחץ על ממשלות להפסיק לשתף פעולה עם דיכוי הפלסטינים. בנוסף, חוסר הנכונות המוחלט של השלטון בישראל לספק אפילו ויתורים חלקיים במפעל ההתנחלויות ובהתקפות על הפלסטינים נתפס מבחינת רוב הממסד האמריקאי והממשלות המרכזיות באיחוד האירופי, כמו גם מבחינת האו״ם והמשטרים באזור, כגורם נוסף המערער את היציבות במזרח התיכון.

היסטורית, מעצמות המערב הקפיטליסטיות, ובעיקר ארה״ב, רואות במדינת ישראל כלי־שרת פוליטי לקידום המדיניות האימפריאליסטית שלהן במזרח התיכון, ולכן למשל ארה״ב מסבסדת בהיקף משמעותי חלק מההוצאה הצבאית של ישראל. מדיניות זו לא צפויה להסתיים עדיין בשנים הקרובות, אבל היא בהחלט משמשת להפעלת לחצים להכרעת ויכוחים. כך, במהלך המלחמה הבית הלבן עיכב באופן סמלי משלוח חימוש למסוקים לישראל. באירופה, ממשלת ספרד הקפיאה יצוא נשק לישראל וממשלת בריטניה איימה, על רקע הפגנות ענק, במהלך דומה. גם בגרמניה, שבדיוק העבירה לישראל עוד צוללת מסובסדת, נשמעו קולות מהקואליציה של מרקל בעד שינוי מדיניות.

המתיחות ביחסי ישראל־ארה״ב מובילה בתקופה האחרונה את ממשלת נתניהו, שחוששת בין השאר שממשל אובמה יקל את הלחצים על איראן בסוגיית הגרעין, לנסות לחזק את קשרי ישראל עם רוסיה, שנמצאת כעת בעימות עם מעצמות המערב סביב המשבר באוקראינה. אלא שלמשטר פוטין יש אינטרס בחיזוק קשרים עם איראן והוא לא יוכל לשנות את מצבו הבינלאומי של השלטון בישראל.

על רקע התהליכים האזוריים של התערערות המשטרים המרכזיים והירידה בכוחה של ארה״ב, הפוטנציאל של המשטר הישראלי לכרות בריתות חזקות חדשות עם משטרים באזור נחלש משמעותית. אפילו את הברית האסטרטגית שלו עם המשטר הטורקי הוא לא מצליח לשקם.

אופק מדיני?

העימות עם חמאס הוביל משלב מוקדם מאוד למשבר חסר־תקדים בממשלה לשעת מלחמה, כשמכל אחת מחמש המפלגות שבשלטון, כולל מחלקים בליכוד עצמו, נעשו ניסיונות להתנער מהקו של הממשלה שהם עצמם שותפים בה. נתניהו נאלץ לפטר את שותפו לליכוד מתפקיד סגן שר־הביטחון, והמשבר הגיע לשיאו כשהוא לא יכול היה לבסוף אפילו לשכנע עוד ארבעה שרים בקבינט הביטחוני כדי להעביר החלטה על סיום המלחמה.

באליטה הישראלית ניטש ויכוח על האסטרטגיה המועדפת מבחינתם להתמודדות עם הסכסוך הלאומי על רקע המשבר המתפתח ביחסים הבינלאומיים של ישראל, אי־היציבות באזור, התסיסה בקרב פלסטינים והשינויים במאזן הדמוגרפי, וגם המיאוס הגובר בחברה הישראלית מהמשך המצב הקיים. המלחמה החריפה מגמות של מיתון במשק הישראלי, מה שמחדד גם את שאלת העלויות הכלכליות הגבוהות של המשך אכיפת הסטטוס־קוו בשטחים הפלסטיניים, כמו גם של עימותים צבאיים אפשריים בעתיד, בהקשר של מאבקי השליטה האזוריים, מול ארגונים ג׳יהדיסטיים בשטחי סוריה וסיני, או בסדרי־גודל אחרים לגמרי עם חיזבאללה או איראן.

חלקים בממסד הישראלי, בתמיכת ארגוני המתנחלים, מקדמים מדיניות של המשך "ניהול הסכסוך" בדרך של הקצנת ההתקפות על הפלסטינים ברצועה, בגדה ובישראל, קידום "הפרד ומשול" בקרב ההמונים הפלסטינים, קידום הגירה שלילית של פלסטינים, ושימוש בסבבי מלחמה תקופתיים, "כיסוח דשא", לצורך החזרת "שיווי משקל" לסכסוך.

ללא שינוי מהותי בסטטוס־קוו, בהחלט ייתכן שסבב המלחמה הבא בין ישראל לחמאס ברצועת עזה יכלול ניסיון עקוב־מדם לכיבוש מחדש של הרצועה כדי "להשליט סדר". תרחיש כזה, שבו המשטר הישראלי ינסה לחסל פיזית את הזרוע הצבאית של חמאס כפי שהמשטר בסרי־לנקה חיסל, לבינתיים, את "הנמרים הטמיליים", עשוי לקחת מספר שנים ולכלול אלפי הרוגים להערכת גורמים בצה״ל. אלא שלאליטה הישראלית אין עניין אמיתי לחזור לכיבוש ישיר ברצועה, מכיוון שכפי שנתניהו אמר בעצמו, מהלך כזה יעלה את השאלה איך השלטון בישראל יוכל לשלוט על כשני מיליון התושבים שם.

בינתיים, בממשלה ובצמרת הליכוד נשמעים קולות מפורשים נגד עצם הרעיון של מדינה פלסטינית, ונתניהו ממשיך להבהיר כי הוא מתנגד לכל פירוק של התנחלויות. פחות משבוע אחרי ההכרזה על הפסקת האש הודיע מתאם פעולות הממשלה בשטחים על הפקעת ענק — הגדולה ביותר מזה שלושה עשורים — של 3,799 דונם של קרקעות פלסטיניות בגדה המערבית לטובת התנחלויות גוש עציון, כחלק מענישה קולקטיבית, "תג מחיר" ממשלתי, על רצח שלושת הנערים הישראלים. ימים ספורים אחר־כך פירסמה ממשלת נתניהו מכרזים להתחלות בנייה של 283 יחידות־דיור בהתנחלות אלקנה.

מנגד, המחנה של לפיד, לבני והרצוג, מחנה שקרוב יותר לממשל אובמה, מתוסכל מכך ש"הממשלה הביאה לכשל מתמשך במדיניות החוץ של ישראל, ליחסים רעועים עם הממשל האמריקני ולתהום עמוקה ביחסים עם אירופה", כדברי הרצוג. הם מעדיפים לכאורה "יוזמה מדינית חדשה", תוכנית ייצוב מדינית, שבצורה כזו או אחרת תכלול הסכמה לפינוי חלקי של התנחלויות בגדה המערבית והכרה על הנייר במדינה פלסטינית בשליטת פת״ח. המחלוקת הזאת ברקע, לצד הוויכוחים על תקציב המדינה הקרוב, עשויה לפרק את ממשלת הקואליציה כבר בחודשים הקרובים (גם אם לרוב מפלגות הקואליציה אין עדיין אינטרס מיידי כזה).

מאבק לפתרון

לרוב הציבור הישראלי נמאס לחיות בספרטה מודרנית בתנאי מצוקה כלכלית, ומיעוט גדול — כשליש לפי סקר שנערך לאחר המלחמה — מודה שאם היתה לו הזדמנות מעשית הוא היה מעדיף להגר ולמצוא מקלט במדינה אחרת. רוב הציבור הישראלי נוטה לתמוך באופן כללי כבר שנים ברעיון של פתרון של "שתי מדינות". המיאוס מהברוטליות של הכיבוש ממשיך ומתפתח גם בקרב חיילים שנחשפים לאורך זמן למציאות בשטח, כפי שמעידות העדויות המצטברות אצל "שוברים שתיקה" או פרשת הסרבנות החדשה ביחידת המודיעין 8200.

מי שטומנים את תקוותיהם לשינוי בעלייתה של ממשלת "מרכז־שמאל", צריכים רק להיזכר בשתי המלחמות הקשות שהביאה ממשלת "קדימה" ו"העבודה" ב־2006 וב־2008. גם אם תורכב ממשלה שתקדם מספר ויתורים ממשיים בשטח, היא לא תציע יותר מהמינימום שייראה לה הכרחי כדי להרגיע את השטח, ובכל מקרה היא אף תדרוש להמשיך בשליטה עקיפה, לכל הפחות, על הנעשה בשטחים הפלסטיניים. הסכסוך בין ישראל לפלסטינים יימשך.

כל עוד נמשכים הכיבוש ההתנחלותי והמצור, לא יכול להיות בסיס למשא־ומתן רציני על הסדר מדיני לפתרון הסכסוך, שכן התחלה של פתרון תוכל להתאפשר רק בין צדדים שווים, בנקודה שבה מסתיימת כל צורה של דיכוי לאומי. הדרך לעקור את איום הרקטות על החברה הישראלית עוברת בבניית מאבק לשלום ונגד הכיבוש והמצור, מאבק לפתרון הסכסוך, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה.

ללא הפלת הדיקטטורה של הכיבוש והמצור בשטחים הפלסטיניים לא יהיה שלום, ולכן גם לא ביטחון בר־קיימא, לציבור הישראלי. לעומת זאת, השמעת קול ברור של עובדים וצעירים ישראלים בעד שלום ונגד הכיבוש והמצור, בד־בבד עם המאבקים לצדק חברתי, תוכל להתחיל למצוא מאסה של פרטנרים אמיתיים לשלום בשטחים הפלסטיניים וברחבי המזרח התיכון.

כאמור, נסיגת המאבקים לדמוקרטיה ולצדק חברתי ברחבי המזרח התיכון היתה גורם משמעותי שאיפשר את סבב הדמים האחרון — התקדמות המאבקים האלו בכיוון של מהפכה חברתית היא המפתח לפתרון. בניית כוחות סוציאליסטיים בישראל ובשטחים הפלסטיניים, שיקדמו מאבק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית של ממש, שוות־זכויות, דמוקרטית וסוציאליסטית, לצד ישראל דמוקרטית וסוציאליסטית, עם שוויון זכויות מלא למיעוטים, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי באזור, תוכל להתחיל להציב על סדר־היום את הדרך לפתרון ממשי של הסכסוך ולהשגת שלום בר־קיימא.