גילוי דעת מלחמת שולל ומרחץ דמים פרשנות וניתוח סוציאליסטיים של סבב המלחמה האחרון ברצועת עזה 3,257
המסמך נידון ואומץ בישיבת הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי שנערכה ב־8–9 באוגוסט. סבב ההסלמה האחרון בסכסוך הישראלי־פלסטיני הביא עימו זוועות חדשות ובהיקפים גדולים יותר עבור תושבי רצועת עזה, שכ־2,000 מהם נספו בתופת, ולצד זאת גם חרדות וכאב קשה של שכול לעשרות משפחות בישראל. המתקפה הצבאית הקטלנית ביותר אי־פעם של ישראל על רצועת עזה מחקה משפחות ושרפה ילדים בשנתם. הבהלה בציבור הישראלי מהרקטות ומהאפשרות שמנהרה משטח הרצועה תשמש לתקיפת אזרחים ישראלים נוצלה היטב על־ידי ממשלת נתניהו, בסיוע עיתונות מגויסת ומפלגות "אופוזיציה" לגיוס תמיכה למלחמה. אולם המלחמה לא נועדה ולא תגן על שלום הציבור הישראלי — מלכתחילה היא התחוללה כתוצאה ממדיניות ה"אנטי־שלום" של ממשלת נתניהו, שממשיכה ביהירות באלימות המאורגנת של המצור, הכיבוש וההתנחלויות נגד הפלסטינים. תנועת מאבק סוציאליסטי היתה בין הארגונים שהתנגדו למלחמה מיומה הראשון ולקחו חלק במחאה נגדה. מטח כבד של שקרים סלל את הדרך למלחמה הזאת כדי להציג אותה כ"מלחמת אין ברירה" וכ"הגנה עצמית". הממשלה והאליטה הישראלית מנסות להטיל את מלוא האחריות למלחמה על האידיאולוגיה ושיטות הפעולה של ארגון חמאס — שר הכלכלה נפתלי בנט אף העז לטעון כי חמאס מבצע "רצח עם עצמי"! ללא קשר לביקורת של סוציאליסטים על ירי הרקטות חסר־ההבחנה ועל הפוליטיקה הימנית, הפונדמנטליסטית והפרו־קפיטליסטית של חמאס, מבחינת יחסי הכוחות הצבאיים ויחס הקורבנות זו היתה, שוב, מלחמה א־סימטרית באופן קיצוני — מלחמה חד־צדדית בעיקרה ולא "מלחמת הגנה" ישראלית. על כך יש להוסיף את ההקשר המטויח והמצונזר של המצור והדיכוי השיטתי הכבד של אוכלוסיית הרצועה, ושל הפלסטינים בכלל, על־ידי ישראל לאורך עשרות שנים. כך נראית ידה "המושטת לשלום" של ממשלת הימין: אלפי טונות של חומר נפץ הומטרו על 1.8 מיליון תושבי הרצועה, שגילם הממוצע הוא 17, באחד השטחים הצפופים בעולם, ללא אזעקות, ללא מקלטים, ללא "כיפת ברזל", ללא הגנה צבאית וללא אפשרות להימלט לישראל או למצרים או אפילו דרך הים. די בעובדה זו כדי להפריך את טענות ממשלת נתניהו על אי־כוונה לפגוע באזרחים. ההפצצות וההרג ההמוני של אזרחים, של משפחות, של ילדים בחוף הים, במרכזי אונר״א, בבתי ספר, בבתי חולים, במסגדים ובזמן קניות בשוק מדגישים עד כמה אין אף פינה בטוחה ברצועה. חמישה בתי־חולים נסגרו והאחרים קורסים תחת הזרם של האלפים שנפצעו בתופת, לא כולל המוני נפגעי החרדה שנותרים ללא כל מענה. כ־300 ילדים עד גיל 12 הומתו בהפצצות. הורים מסתובבים עם חלקי גופות של ילדיהם בשקיות וגופות ילדים מאוחסנות באופן מחריד במקפיאי גלידות. כחצי מיליון בני־אדם, רבע מהאוכלוסייה, נעקרו מבתיהם, ולרבים לא נותרו בתים לשוב אליהם — כמעט 11 אלף בתים נהרסו. ח׳וזאעה, שג׳אעיה ואזורים שלמים בבית חאנון נותרו עיי־חורבות. תשתיות המים והביוב נהרסו והפגזת תחנת הכוח היחידה של הרצועה החמירה עוד יותר את האסון ההומניטרי. נגד תושבי רצועת עזה בוצעו פשעים של טרור מדינתי. טילי "אזהרה", שאף הרגו אזרחים, והבעות הצער המלאכותיות והציניות של נתניהו ושותפיו על ההרג ההמוני של ילדים ברצועה לא ישנו את העובדה שענישה קולקטיבית היתה אחת ממטרות המתקפה הצבאית. מאחורי שאלת "ההרתעה הצבאית" של ישראל, שמעסיקה בכל פעם את הממשלה והאליטה הישראלית, עומדת השאלה האם ממשלת נתניהו ביצעה "תג מחיר" של הרס והרג בהיקף כזה שיפגע פסיכולוגית במוטיבציה של מנהיגי חמאס ושל פלסטינים בכלל להיכנס לסבב עימות נוסף מפחד מפעולת הענישה הישראלית. מבחינת האליטה הישראלית, הפגנת כוח כזו מסייעת לה גם לשגר מסר למיליציות נוספות ברחבי המזרח התיכון, על רקע מלחמות האזרחים בעיראק ובסוריה והתערערות היציבות בלבנון ובירדן. למרות כל ההפחדות הביטחוניות שנועדו להקצין מתחים ולהצדיק את המלחמה, מערכת "כיפת ברזל" יירטה במהלך המלחמה כמעט את כל הרקטות שזוהו כבעלות פוטנציאל לפגיעה באזרחים. אף שעשרות ישראלים נפצעו מרסיסי רקטות, אין זה מקרי לחלוטין שרק אחד משלושת האזרחים שנהרגו בשטח ישראל נהרג מפגיעת רקטה, ולא מפצמ״ר, ושאותו הרוג הוא עובד קבלן בדואי מהדרום, שמדיניות גזענית של המדינה הפלתה אותו, יחד עם עשרות אלפי אזרחים בדואים בנגב, בזכות למיגון — יום בלבד לאחר מותו דחה בג״ץ עתירה שדרשה שהמדינה תציב "מיגוניות" בכפרים הבדואים כפי שהיא עושה ביישובים יהודיים סמוכים. מעבר לכך, העובדה שישראל מסוגלת "לספוג" אלפי רקטות בהיקף נמוך יחסית של נפגעים ונזק לתשתיות בשטחה מנוצלת על־ידי ממשלת נתניהו דווקא לניהול מלחמה מתמשכת ולהסלמת התקיפות על תושבי הרצועה, שכן היא אינה חוששת שתואשם ציבורית באחריות לתגובת־נגד קטלנית. אין פלא שאחרי כל השקרים ששימשו לגיוס תמיכת הציבור הישראלי לסבבי המלחמה הקודמים, רוב הציבור הישראלי היהודי התנגד תחילה להפסקת־אש, מחשש נואש שגם הפעם הבטחת ממשלת ישראל שסבב המלחמה יוביל ל"שקט" תתבדה, אך מתוך אשליה קשה בהבטחות של גנרלים ופוליטיקאים לאומנים, כולל נתניהו, להשגת "שקט" לציבור הישראלי באמצעות תופת רבה יותר. אלא שבעיות הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא ייפתרו באמצעים צבאיים, וכל רעיון דמיוני ואכזרי כאילו הרג המוני של פלסטינים יוכל לקדם באופן כלשהו ביטחון אמיתי ובר־קיימא לציבור הישראלי יתנפץ בהכרח פעם נוספת. למעשה, הייאוש הקיצוני שזרעו החורבן ונהרות הדם ברצועת עזה תורם בתורו להגברת האיום של פגיעה ופעולות טרור כנקמה נגד אזרחים ישראלים ואף נגד יהודים בעולם, כפי שהמחישו למרבה הצער פיגועי הנקם באזור ירושלים ב־4–5 באוגוסט, בהם נרצח אדם אחד. זהו חלק ממחיר המלחמה והכיבוש. הפסקת האשבאופן אירוני, שוב, למרות ההצהרות היהירות של נתניהו ושותפיו, אחרי כחודש של שפיכות דמים חמאס עדיין מסוגל לשגר רקטות לתל אביב ולמרכזי אוכלוסייה בישראל, המשיך לשגר עד לרגע האחרון (כולל ירי לתל אביב ב־10 באוגוסט), ואף הביא לביטול נרחב של טיסות בינלאומיות במהלך המלחמה. מספר החיילים הישראלים שנהרגו בלחימה בעקבות הפלישה הקרקעית, 64, גבוה יותר מסך כל ההרוגים בשטח ישראל כתוצאה מרקטות ומפצמ״רים שנורו מהרצועה מאז החל הירי בשנת 2001. בעוד שהעילה הרשמית למלחמה היתה ירי הרקטות, העילה הרשמית לפלישה הקרקעית (17.8) התחלפה להרס מנהרות לחימה ברצועת עזה, לאחר שכוחות מיליציה של חמאס חדרו לשטח ישראל באמצעות מנהרה. גם ב־28 ביולי עדיין הצליח כוח מיליציה של חמאס לחצות את הגבול באמצעות מנהרה והרג חמישה חיילים ישראלים. ממשלת נתניהו מנסה למנף את הרס מנהרות הלחימה, שלא שימשו, עד לשלב הזה לפחות, לפגיעה באזרחים, למצג של הישג אסטרטגי, אף שנתניהו הודה שלחמאס יש אכן מנהרות נוספות. מנהרות חדשות יכולות להיבנות בתוך פרק זמן של כשנה־שנתיים, וחוליה של חמאס מסוגלת גם לחדור שוב דרך הים. לא במקרה הושגה לבסוף הפסקת־האש המשמעותית הראשונה בדיוק אחרי שישראל הרשמית הכריזה על פיצוץ "המנהרה האחרונה". לפני כן, ההכרזות הרשמיות של ממשלת נתניהו על הפסקות־אש קצרות נועדו בעיקר להדוף לחץ בינלאומי לסיום המלחמה. מדובר היה בהפסקות־אש סלקטיביות, חלקיות, תוך המשך הפלישה הקרקעית ותוך סירוב למשא־ומתן על הדרישות הפלסטיניות להסרת צעדי תוקפנות מצד ישראל. ממשלת נתניהו שידרה לאורך המלחמה, משיקולי יוקרה ולוחמה פסיכולוגית, מסרים סותרים באשר לנכונותה להיכנס למשא־ומתן על הסדר הפסקת־אש. אף שהיא זו שדורשת למעשה שהמנהיגים הפלסטינים ינהלו משא־ומתן תחת מצור ותוקפנות צבאית, המשך ירי הרקטות שימש אותה כאחד התירוצים לסיכול המשא־ומתן. הדרישות הפלסטיניות במשא־ומתן כוללות את הסרת המצור מעל הרצועה, פתיחת המעברים לאנשים ולסחורות, השקעה מסיבית בשיקום הרצועה, הגדלת חופש התנועה של דייגים, ביטול "אזור החיץ" שישראל מטילה בשנים האחרונות בתוך שטח הרצועה (ירי לעבר מפגינים, עובדים ועוברי אורח בתחום של עד מאות מטרים מגדר הגבול), ביטול האיסור על יישום התוכניות לבניית נמל ימי חדש ולבנייה מחדש של שדה התעופה, הבטחת מעבר בטוח לגדה המערבית, ושחרור חברי פרלמנט ואסירי עסקת שליט שנכלאו מחדש. כל הדרישות הללו הן דרישות פרוגרסיביות, צודקות, נגד תוקפנות כלפי אוכלוסיית הרצועה או לתיקון הנזקים של תוקפנות זו. סירוב ממשלת נתניהו להיענות לדרישות, בניסיון למנוע מחמאס את היכולת להציג הישגים פוליטיים, רק האריך עוד יותר את המשבר המדמם. דרישות ממשלת נתניהו כוללות למעשה את המשך האלימות המאורגנת של המצור על תושבי הרצועה, שלא מנע עד היום כניסה של רקטות משוכללות יותר ויותר לרצועה, אבל בהחלט חירב את חיי התושבים. בנוסף הועלתה דרישה חדשה ל"פירוז הרצועה". דרישת הפירוז מלכתחילה לא צפויה להתקבל על־ידי חמאס או על־ידי הציבור הפלסטיני ברצועה, שכן מדובר בדרישה צבועה לפירוז חד־צדדי, כלומר להתפרקות מוחלטת מנשק אל מול האיום הקבוע בהפצצות, הפגזות וירי מצד ישראל. ממשל אובמה תומך כעת בדרישה לפירוק חמאס מנשקו, אך גם אם מועצת הביטחון של האו״ם תקבל החלטה ברוח זו, כפי שקיבלה כבר בעניין חיזבאללה בלבנון, לא יהיו לכך סיכויי יישום בנסיבות הקיימות. בניגוד להבטחות מנהיגי חמאס, אין ביכולתם להביא באמת להסרת המצור באמצעים צבאיים מול צבא שנחשב לאחד החזקים בעולם. כעת לא ברור האם ממשלת נתניהו תסכים להסרת חלקים משמעותיים מהמצור — מה שסירבה בתוקף לעשות לפני המלחמה. התחייבויות חלקיות שנתנה ממשלת נתניהו הקודמת במסגרת הבנות הפסקת־האש של 2012 ("עמוד ענן") הופרו. פוליטיקאים מהקואליציה של נתניהו כבר מאיימים בבריונות שיימנעו הכנסת חומרי גלם לשיקום ההריסות כל עוד המיליציות הפלסטיניות לא יסכימו ל"פירוז הרצועה". ממשלת הימין זוכה לסיוע נכבד ממשטר מהפכת־הנגד של א־סיסי במצרים, שלוקח חלק פעיל באכיפת המצור על תושבי הרצועה ומצדד בעמדת שלטון הימין בישראל. המשטר המצרי כבר מנסה להכתיב שההסדר החדש לא יכלול בנייה מחדש של שדה התעופה והנמל הימי, או אפילו פתיחה קבועה של מעבר רפיח. מהסיבות האלו המשבר מתארך ועדיין לא הושגה הפסקת־אש של יותר מימים ספורים. ייתכן גם שחוסר היכולת של ממשלת נתניהו להציג "תמונת ניצחון" מול החמאס תוביל אותה למימוש איומה להתנקשות בחייהם של מנהיגים פלסטינים. בכל אופן, ללא הסרה מוחלטת של המצור ומימוש זכות הפלסטינים למדינה עצמאית של ממש לצד ישראל, הזרעים לסבב הדמים הבא כבר נזרעו. הפסקת־האש הקרובה מבטיחה לאוכלוסייה הפלסטינית הנצורה ברצועה בעיקר המשך חיי עוני ומצוקה תחת מצור ותוקפנות צבאית. לציבור הישראלי, בעיקר בדרום, היא מבטיחה המשך חיים בצל חרדה מפני סבב המלחמה הבא. אף בעיה יסודית לא נפתרה. הרקע למלחמהההסלמה החריפה בסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז חודש יוני לא נפלה משמיים. המשבר הממושך הוא התוצר הישיר של מדיניות ממשלת נתניהו ושל אסטרטגיית הביטחון (לישראלים) של הימין הישראלי: המשך הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים, תוך "ניהול הסכסוך" באמצעות הונאות מדיניות, סבבי מלחמה עקובים־מדם — לשם "כיסוח הדשא", כלומר החלשת המיליציות עד לסבב הבא — והתחפרות אינסופית ב"מרחבים מוגנים", מאחורי חומות ותחת מערכות הגנה משוכללות מפני איום גובר של רקטות וטילים. השלב הבא עשוי להיות בניית חומות תת־קרקעיות או כל טכנולוגיה אחרת שתנסה להגביל חלקית את האפשרות של חפירת מנהרות לשטח ישראל מרצועת עזה, מסיני, מהגדה המערבית, מלבנון או מסוריה. כמו אצל אורוול, המוטו של שלטון הימין בישראל הוא "מלחמה היא שלום". היעדר הפתרון של הבעיות היסודיות בסכסוך הלאומי דוחף לסבבי עימות ממושכים וברוטליים יותר. ב"עמוד ענן" ב־2012, ממשלת נתניהו הקודמת לא העזה להמשיך יותר משבוע או לבצע פלישה קרקעית מכיוון שחששה מביטול הסכם השלום עם מצרים ומתסיסה בקרב פלסטינים. התרענו אז כי סבב המלחמה "לא פתר אף בעיה ולמעשה סלל את הדרך לעימותים המדממים הבאים", ובהתחשב בפער בין איומי ממשלת ישראל לתוצאות בפועל, הערכנו כי על הרקע הזה "עשויים האיומים במתקפה נרחבת יותר, שתכלול פלישה קרקעית עקובה מדם, להתממש בתקופת הממשלה הבאה" ("סיכום מלחמת הבחירות של ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו", 17.12.2012). היקף שפיכות הדמים במשבר הנוכחי ממחיש עד כמה הידרדר המצב באזור על רקע נסיגת תנועות ההמונים ההיסטוריות של "האביב הערבי" ב־2011, מה שאיפשר לממשלת נתניהו את "האשראי הבינלאומי" בדמות הסולידריות שקיבלה מממשלות המעצמות הגדולות וממשטר א־סיסי — כך קיבלה ממשלת נתניהו יד חופשית לביצוע מרחץ דמים קטלני עוד יותר מזה של 2008–2009. בעקבות ההפיכה במצרים ביולי 2013, שהדיחה את שלטון "האחים המוסלמים", פנו השלטונות במצרים ובישראל, תוך תיאום הדוק, להחמרת המצור על רצועת עזה בחתירה להחליש את ממשל החמאס ברצועה. הם הימרו, באופן שגוי, שתגובת החמאס תהיה מוגבלת בהיקפה. משטר א־סיסי ריסק את שותפיה של חמאס מתנועת האחים המוסלמים וחיסל כמעט לחלוטין את "כלכלת המנהרות". התמיכה הכספית של קטאר בחמאס לא השתוותה לאובדן התמיכה ממשטר אסד והיחלשות התמיכה מאיראן בשנים האחרונות בעקבות תמיכת חמאס בחלק מקבוצות המורדים בסוריה. ממשל חמאס ברצועה נקלע למשבר כלכלי שכלל הלנות שכר ממושכות בחודשים האחרונים ל־40 אלף עובדי ממשל. במקביל, ממשלת נתניהו הפרה באופן גובר את הבנות הפסקת־האש של 2012. בעוד שממשלת נתניהו הקודמת התחייבה להכפיל את השטח המותר לדיג ל־6 מייל־ימי מחופי הרצועה (בהסכמי אוסלו הובטחו 20 מייל־ימי) ולאפשר לחקלאים להגיע לחלקות אדמה הקרובות לגבול עם ישראל, תחת זאת, אש חיה שימשה נגד דייגים ונגד תושבים ששהו גם במרחק של מאות מטרים מהגבול היבשתי. בסוף יולי 2013 החל סבב משא־ומתן רשמי בין ישראל לאש״ף, שהסתיים בקריסת השיחות באפריל האחרון בעקבות פרובוקציות של ממשלת נתניהו. בפועל מדובר היה במשא־ומתן מדומה ששימש לטיוח התקפות מוגברות על הפלסטינים. בכלל זה הרגו כוחות צה״ל ומג״ב 61 פלסטינים בשטחים הכבושים. מאות בתי פלסטינים נהרסו והממשלה הרחיבה את הבנייה בהתנחלויות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית בקצב שיא שלא נראה מאז ערב האינתיפאדה השנייה. על רקע המשבר הכלכלי של ממשל חמאס ברצועה והמבוי הסתום במשא־ומתן נדחפו ההנהגות הפלסטיניות, חמאס ופת״ח, לפעול ליישום "הסכם הפיוס" — המהלך שנידון בשנים האחרונות להקמת ממשלת קואליציה ברשות הפלסטינית ולסיום ההפרדה בין שתי הרשויות המקבילות ברצועת עזה ובמובלעות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. ממשלת נתניהו הגיבה בקמפיין להחזרת השעון לאחור, להחזרת חמאס ל"מקומו" בראש רשות חלשה ומבודדת ברצועת עזה. דרישותיה לפירוק ממשלת הקואליציה ולסיכול השתתפות חמאס בבחירות המתוכננות ברשות הפלסטינית נותרו מבודדות ברמה הבינלאומית, אפילו בוושינגטון. ב־30 באפריל, לראשונה מאז הפסקת־האש הרשמית ב־2012, ישראל התנקשה בפעיל חמאס ברצועה, בכיר בזרוע הצבאית של הארגון. ראוי להזכיר כי באותה העת, לאורך אפריל ומאי, חלה ירידה חדה בירי רקטות ופצמ״רים לשטחי ישראל, לאחר סבב ההסלמה במרץ (שהחל בחדירה "שגרתית" של כוח צה״ל לאזור דרום הרצועה והרג של שלושה מלוחמי הזרוע הצבאית של הג׳יהאד האסלאמי). ב־11 ביוני, ניסיון התנקשות ישראלי בשוטר חמאס הסתיים לבסוף במותו של ילד בן שבע שנפטר מפצעיו בתוך מספר ימים. למחרת ניסיון ההתנקשות נחטפו ונרצחו שלושת הנערים הישראלים בשטחי הגדה המערבית על־ידי חוליה של טרוריסטים שגורמים בממסד האמריקאי ובממסד הישראלי, כולל דובר משטרת ישראל, מעריכים כי כללה פעילי חמאס שפעלו באופן מבודד ולא בהוראת הנהגת הארגון ברצועה. למרות זאת נתניהו ניצל את ההזדמנות — וייתכן שאף הסתיר מהציבור הישראלי הערכות מוקדמות כי הנערים לא היו בחיים — לצורך הובלת עימות חזיתי מול חמאס. כך פעלה ממשלת נתניהו לענישה קולקטיבית של הפלסטינים ובמאמץ לטרפד את "הסכם הפיוס" ולהחליש ארגונית את חמאס. ה"וול־סטריט ג׳ורנל" צוטט "גורם ישראלי בכיר" שטען כי באותו השלב הזהירו גורמי מודיעין ישראלים את ממשלת נתניהו מכך ש"הפעלת לחץ מופרזת על חמאס תוביל להתלקחות". המבצע הצבאי "שובו אחים" כלל את הפשיטה הצבאית הנרחבת ביותר בשטחי הגדה המערבית מזה שנים, ובמהלכה נהרגו מספר מפגינים ובוצעו מעצרים של מאות פעילים פלסטינים, שזוהו ברובם עם חמאס, כולל חברי פרלמנט של הרשות הפלסטינית. בין העצורים כ־50 אסירים לשעבר ששוחררו בעסקת שליט ב־2011 ולא היה להם כל קשר לרצח. כשנמצאו הגופות, נתניהו וגורמים אחרים מהקואליציה שלו הסיתו ל"נקמה" וליבו אף יותר את המתחים הלאומיים. פורעים גזענים, בהובלת גורמים כהניסטיים, ניאו־פשיסטיים, תקפו פיזית עובדים ועוברי אורח ערבים, וחוליית טרוריסטים ישראלית חטפה ושרפה למוות את הנער הפלסטיני אבו־ח׳דיר במזרח ירושלים. ממשלת נתניהו נשענת על חמאסעל רקע התפרצות הפגנות מחאה ומהומות של פלסטינים במזרח ירושלים ובישראל, הגבירו מיליציות שונות ברצועה את ירי הרקטות לשטח ישראל, שהחל מסוף חודש יוני חברה אליהן גם הזרוע הצבאית של חמאס. השליטה של ממשלת נתניהו בסבב ההסלמה שהיא עצמה הציתה התרופפה דרמטית והיא פנתה לבסוף למלחמה בעזה, לא מעט משיקולי יוקרה, אך גם לאכיפת מדיניות. מלחמה היא המשך של מדיניות באמצעים קטלניים יותר, והמדיניות של ממשלת נתניהו היא לחתור להחלשת חמאס, כולל באמצעות טרפוד "הסכם הפיוס", ולהכנעת הפלסטינים לקבל את המשך המצור, התוקפנות הישראלית והכיבוש. נתניהו, שהכריז ערב בחירות 2009, לאחר המלחמה בעזה, שממשלה בראשותו "תמוטט את שלטון החמאס" ולכאורה תביא ביטחון לתושבי דרום ישראל, נאלץ להודות שמיטוט חמאס בשלב הזה הוא כבר לא האינטרס של המשטר הישראלי, שחושש מהכוח החלופי שעשוי לתפוס את מקום החמאס. כבר עתה ישנם כוחות קטנים המזוהים עם דאע״ש ברצועה, כך שגם אם ממשלת נתניהו היתה מחליטה לנסות לרסק בכל מחיר את הזרוע הצבאית של חמאס, ארגונים אחרים היו תופסים את מקומה. בעוד ששר החוץ ליברמן קרא לכיבוש מלא של שטח הרצועה (בסתירה לקריאותיו בעבר ל"התנתקות מוחלטת" מהרצועה), הקבינט הביטחוני של הממשלה הגדיר את מטרת המלחמה כ"ביסוס שקט ויציבות ביטחונית בזירה הפלשתינית לאורך זמן, ועל בסיס חמאס ככתובת אחראית, מוחלשת צבאית, מרוסנת ומרסנת בעזה, תוך ייצוב כלכלי־אזרחי". כך, המדיניות האסטרטגית של ממשלת נתניהו נשענת על חמאס. בד־בבד, הרקטות של חמאס מסייעות בידי ממשלת נתניהו לגייס תמיכה ציבורית על בסיס פחד, תוך הסחת דעת הציבור הישראלי מהמשברים החברתיים והכלכליים ומהאחריות של מפלגות הממסד הישראליות לליבוי הסכסוך הלאומי. מנגד, חמאס מצדו נשען פוליטית על המשך התוקפנות הישראלית. תחת המצור הישראלי־מצרי, חמאס שלט באופן אוטוריטרי ולא הציע לתושבי הרצועה ולהמונים הפלסטינים כל מוצא מהמצור, מהדיכוי הלאומי, מהעוני ומהמצוקה, כך שבתקופה שקדמה למלחמה, חמאס איבד משמעותית תמיכה ציבורית בקרב תושבי הרצועה. המלחמה שינתה את המצב. העיתונות המגויסת בישראל ניסתה במהלך המלחמה לסלף את ההקשר של הירידה בתמיכה בחמאס כדי לחזק את המאמץ של ממשלת נתניהו לגלגל את האחריות לזוועות המלחמה על חמאס, כאילו "הטרגדיה של עזה היא שהיא נשלטת על־ידי חמאס", כדברי נתניהו, ולא הדיכוי הראשי של הפלסטינים על־ידי ישראל. אולם במציאות הציבור הפלסטיני לא קנה את התעמולה הזאת, וגם לא את הטענות הצבועות שהשמיעו המיליונרים בממשלת ישראל לגבי עושרו של מנהיג חמאס ח׳אלד משעל. נראה שלמרות תחושה רווחת של ייאוש הן מחמאס והן מפת״ח, העמידה מול ההפצצות הישראליות דווקא חיזקה את התמיכה בחמאס בקרב תושבי הרצועה, ואף בגדה המערבית. חמאס נתפס ככוח הגנה מרכזי מול ההרג ההמוני, וזאת בניגוד לפת״ח ולמחמוד עבאס שאינם מציעים דבר לעצירת מרחץ הדמים פרט לגינויים חסרי תוחלת. על הרקע הזה, משעל מנסה למלא תפקיד של מנהיג לאומי ולטשטש לבינתיים את השסעים הדתיים והכיתתיים, באופן המזכיר את הרטוריקה של נסראללה סביב המלחמה ב־2006. תגובות־הנגד למלחמהממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו נכנסה לסבב ההסלמה האחרון עם עמדה יהירה מאוד. על פני השטח נראה היה שהיא מצליחה לרגע לתמרן את האירועים לצורכיה — לקדם עימות עם חמאס ועם הפלסטינים בכלל, ולגייס סביב העימות תמיכה ציבורית ותמיכה דיפלומטית מממשלות בעולם. היא הצליחה לכאורה להימלט מהבידוד הבינלאומי המעמיק, מכל ביקורת על המשך הכיבוש וההתנחלויות ועל המצור, ומתשומת הלב בציבור הישראלי לבעיות החברתיות הבוערות ולהאטה במשק. הפופולריות של נתניהו זינקה ואחוזי התמיכה במלחמה נותרו, עד הסוף, גבוהים מאוד בקרב הציבור היהודי בישראל (הציבור הערבי צונזר בסקרים כדי להטות את התוצאה). אלא שבפועל, תרגיל המילוט הזה רק החריף את הבעיות שלה ושל האליטה הישראלית בכלל, שדוהרת כעת לעבר משבר חריף יותר. הדבר השתקף כבר בעימותים הפומביים חסרי התקדים לשעת מלחמה בין חלקים שונים בממשלה ובליכוד, שעה שכל גורם מנסה להתנער מאחריות למשבר ומתכונן כבר לפירוק הקואליציה ולהקדמת הבחירות. למרות הסולידריות שממשלת נתניהו הצליחה לגייס מממשלות קפיטליסטיות אחרות ברחבי העולם, שנרתמו להצדקת המתקפה על הרצועה, ישראל צפויה להמשיך לגלוש לבידוד בינלאומי משמעותי יותר. יחסי ישראל־ארה״ב נמצאים בשפל. אחרי שהקבינט הביטחוני של נתניהו דחה את הקריאות של אובמה ושל מועצת הביטחון של האו״ם להפסקת־אש מיידית, הוא גרר ביקורת מממשל אובמה וממזכ״ל האו״ם, שאף קורא להעמיד לדין ישראלים שיימצאו אחראים להפגזות הנשנות על מתקני האו״ם. תחת לחץ ציבורי ניכר, ממשלות באיחוד האירופי ממשיכות לקדם צעדים לקידום עיצומים — גם אם סמליים בינתיים — על ההתנחלויות, וממשלת בריטניה, שאחת מחברותיה התפטרה בעקבות המלחמה, נדחפה להכריז שתבחן עסקות נשק עם ישראל. בהמשך לוונצואלה ולבוליביה שלא החזירו את שגריריהן לתל אביב מאז תום המלחמה ב־2009, נקראו בשבועות האחרונים השגרירים של אקוודור, ברזיל, צ׳ילה ופרו. המחאה הציבורית ברמה הבינלאומית נגד דיכוי הפלסטינים שבה להתרחב, כפי שהעידו ההפגנות, ובהן הפגנות המונים מרשימות, שנערכו בשורה ארוכה של ארצות — גורמים אנטישמיים טרמפיסטיים נותרו ברוב מכריע של המקרים בשוליים ואף סולקו על־ידי מפגינים. דעת־הקהל העולמית נוטה יותר ויותר לעמדה של סולידריות נגד הדיכוי של הפלסטינים, ואפילו רוב הצעירים האמריקאים עד גיל 30 התנגדו הפעם למתקפה על עזה (סקר מכון Pew, יולי). אולם בממשלת נתניהו ובקרב שותפותיה בעולם חוששים הרבה יותר מהרדיקליזציה בקרב קהילות פלסטיניות בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובישראל. ההפגנות הפלסטיניות הגיעו לשיא במהלך המלחמה בימים שלאחר ההרג ההמוני בשכונת שג׳אעיה בעזה. שביתת המחאה שהתארגנה על־ידי איגודי העובדים הפלסטיניים בגדה ועל־ידי ועדת המעקב של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, אמנם לא הייתה בעיקרה שביתת עובדים, עקב המחסור בסולידריות מצד ארגוני עובדים בישראל, אך אלפי עסקים קטנים הושבתו, כולל סניפים של הבנקים הגדולים ברשויות הערביות. עשרות אלפים הפגינו בשטחי הגדה ב־24 ביולי, בייחוד בהפגנה מול מחסום קלנדיה, שהיתה אחת הגדולות שנראו בגדה המערבית מזה שנים. ההתפתחויות האלו נותרו מוגבלות בינתיים, אבל הן התחילו להצביע על הכוח האמיתי שמסוגל לעצור את הריאקציה הגזענית ואת הטירוף של מרחץ הדמים: הנתיב של מאבק המוני, שממנו אסטרטגיות המבוי־הסתום של הפת״ח וחמאס נמנעו במודע במשך שנים. הפגנות המחאה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים התקיימו תחת דיכוי צבאי כבד. כ־15 מפגינים נורו למוות על־ידי כוחות צבא ישראליים. על הרקע הזה מודגשת החיוניות שבקידום מאבק נרחב, בין השאר דרך התארגנות של ועדות עממיות דמוקרטיות שיוכלו לסייע לגייס כוחות, לתאם ואף להגן על הפגנות ופעולות — כולל באמצעים חמושים, תחת שליטה דמוקרטית, מתוקף זכותם להגנה עצמית. המלחמה קטעה סדרה של הפגנות ואירועי מחאה נגד גזענות שהתארגנו בעקבות רצח אבו־ח׳דיר במזרח ירושלים ובשטח ישראל. כוחות פוליטיים נוספים שמחשיבים עצמם כחלק מ"מחנה השלום" התגייסו לתמיכה במלחמה של ממשלת הימין, ותרמו כך גם לעיכוב בהתפתחות של הפגנות מחאה נגד המלחמה. האופי הממושך והמתגלגל של המשבר הנוכחי מאז תחילת ההסלמה בסכסוך איפשר לריאקציה להתארגן באופן אלים יותר, הן מצד הממסד והן מצד כוחות ימין קיצוני ברחובות. התקיפות האלימות מצד הימין הקיצוני ומצד כוחות משטרה, המעצרים של מאות פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי ירושלים, וגם החשש מאזעקות ומנפילת רקטות תרמו את שלהם להתפתחות מעוכבת של תנועת מחאה בקרב הציבור הערבי־פלסטיני ובקרב הציבור היהודי. לשם השוואה, ב־2008, ביום בו החלה מלחמת הבחירות המדממת של ממשלת "קדימה" ו"העבודה", הפגינו מאות בתל אביב, ובתוך שבוע הפגינו קרוב ל־100,000 בסח׳נין וכ־10,000 בצעדת מחאה של יהודים וערבים במרכז תל־אביב. ההפגנות הפעם התארגנו בתנאים גרועים יותר. ובכל זאת, הפגנות אלפים הצליחו להתארגן בשבוע השלישי למלחמה, כולל הפגנת אלפים של יהודים וערבים בתל אביב, וכעבור שבוע הפגנה של 10,000 בטמרא. את התפתחות ההפגנות בישראל יש לראות כחלק מההתפתחות של המחאה נגד המלחמה ברמה הבינלאומית, וגם בשטחים הפלסטיניים, שיוצרת בעיה אמיתית עבור ממשלת נתניהו. ההפגנות נגד המלחמה שנערכו בישראל, ובמיוחד ההפגנות המשותפות של יהודים וערבים, ממלאות תפקיד חשוב למרות הבידוד שלהן בשלב הנוכחי בחברה הישראלית ולמרות הדיכוי שהן חוות. הן מסייעות להשמיע ביקורת חיונית שמושתקת — בשיתוף־פעולה של מפלגות ממסד מה"אופוזיציה" — בתקשורת הממסדית המגויסת. ההפגנות מקדמות גם התארגנות של שכבות נוספות נגד המלחמה ומדיניות הממשלה, והן מבהירות שישנם בישראל ארגונים שנאבקים כדי להציע חלופה לאסון שיצרו ממשלת הימין ומפלגות הממסד הלאומניות. מאחורי העלייה באלימות המאורגנת של כוחות ימין קיצוני נגד ערבים בכלל ונגד פעילי שמאל יהודים עומדות הגזענות והלאומנות שממשלת נתניהו והאליטה הישראלית ליבו וגייסו ביתר־שאת לצורכי גיוס תמיכה, הסחת דעת, והחלשת כל כוח פוליטי פוטנציאלי של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל. תעמולת המלחמה, ציד־המכשפות המקארתיסטי של מתנגדי מלחמה וכיבוש, והרדיפה הגזענית של נציגי ציבור פלסטינים בישראל, ובמיוחד של ח״כ חנין זועבי, הם הרוח־הגבית לאלימות הגזענית והפוליטית ברחובות. אין להקל ראש בסכנה של רציחות נוספות על רקע לאומני־גזעני, ואף ברצח פוליטי של פעילי שמאל (כשם שההסתה שכוונה לדיכוי המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה הובילה לרצח אמיל גרינצווייג ב־1983). מעבר לנחיצות שבהתארגנות מעשית להגנה עצמית על הפגנות מפני בריונות משטרתית ותקיפות פיזיות מצד פעילי ימין, הדרך לנצח את הריאקציה הגזענית עוברת בקידום של מאבק תקיף לא רק נגד "גזענות" אלא דרך מאבק משותף של עובדים יהודים וערבים לפתרון הבעיות המשותפות, הכלכליות והפוליטיות, כולל הבעיה הבוערת של הסכסוך הלאומי. מאבק כזה מיסודו מוכרח לצאת נגד המדיניות הגזענית של המשך הדיכוי הלאומי של הפלסטינים. רק בנייה של חלופה פוליטית סוציאליסטית לימין, שתגייס עובדים יהודים וערבים למאבק משותף לשינוי החברה, תוכל להציע מוצא אמיתי. הצבת אלטרנטיבההמלחמה, בנוסף לכל ההרג והחורבן שהביאה, גרמה להקצנה אלימה של השסע בין עובדים ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, חיזקה את ההתקפות הגזעניות על עובדים ערבים, והחלישה משמעותית את המאבקים המעמדיים של העובדים הישראלים אל מול התקפות כלכליות שנמשכו מצד בעלי ההון והממשלה שלהם בחסות ערפל המלחמה וההטפה המזויפת ל"אחדות לאומית". בעוד ששורה של איגודי עובדים ברחבי העולם גינו את המלחמה ואף לקחו חלק במחאה נגדה, ואיגודי העובדים הפלסטיניים בגדה המערבית סייעו לארגן כאמור שביתת מחאה, הנהגת ההסתדרות תמכה גם הפעם באופן שערורייתי במלחמה ודיבררה את תעמולת הממשלה. כך תרמו ראשי ההסתדרות במו־ידיהם להפקרת ציבור העובדים בישראל להסתה, לסכסכנות לאומנית־גזענית, להתקפות גזעניות ולגזירות כלכליות — כולל פיטורים על רקע גזעני, מחטף סגירת רשות השידור, האצת תהליכי הפרטה במשק והתקפות מוגברות של מעבידים על התארגנויות עובדים. חשוב לפעול ולהיאבק לכך שכלל ארגוני העובדים בישראל יאמצו מדיניות ברורה ומוצהרת הדוגלת בשלום ובסולידריות מעמדית בינלאומית בין עובדים, ובפרט בין עובדים יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, ואשר מתנגדת לגזענות ולכיבוש. אף כוח פוליטי בישראל שצידד במפורש או במרומז במלחמה של ממשלת ההון של נתניהו, או שפטר אותה מהאחריות הראשית למשבר, לא יוכל לטעון ברצינות לקידום מאבק לשלום, לצדק חברתי או לייצוג האינטרסים של מעמד העובדים בישראל, ואין משנה העובדה שהלך־הרוח בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מעמד העובדים, הוסת לתמיכה במלחמה בשירות האליטה הישראלית. מרצ, שתמכה במלחמות הנוראיות ביותר בשנים האחרונות, עשתה זאת שוב, ומנהיגיה, זהבה גלאון ואילן גילאון, שמחשיב עצמו סוציאליסט, נזכרו לצאת נגד ההפצצות רק אחרי שטרחו להצדיק את המתקפה הצבאית על הרצועה, וגם אז ניסו להרחיק את המפלגה ותומכיה מהפגנות נגד המלחמה. מתחת להלך־הרוח השוביניסטי, העיוור, שההסתה של האליטה הישראלית הצליחה לעורר סביב המלחמה גם בקרב חלקים נרחבים במעמד העובדים הישראלי, ישנה כמיהה לפתרונות יסודיים לחששות ולבעיות הביטחון של ישראלים מהשורה. אלא שבעיות אלו לא יוכלו להיפתר על יסוד המשך הפגיעה החמורה בביטחון של תושבים פלסטינים. אף שרוב הציבור הישראלי נוטה בדרך־כלל לתמוך ברעיון של פתרון של שתי מדינות, ממשלת נתניהו אינה תומכת בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. נתניהו ושותפיו ממשיכים לטעון שהם מתנגדים לכל ויתור עתידי על "שליטה ביטחונית" בגדה המערבית, או במילים אחרות מתנגדים לסיום מוחלט של הכיבוש. היעדר הרצון הפוליטי הקל ביותר מצד המשטר הישראלי הנוכחי לוותר לטובת הקמת כל סוג של מדינה עצמאית מבהיר בבירור את תפקידו בהנצחת הסכסוך המדמם. מדיניות ה"אנטי־שלום" הברוטלית הזאת תמשיך להוביל לעימותים מדממים, ואפילו קשים וממושכים עוד יותר מהסבב האחרון. המשך התזוזה ימינה של השלטון בישראל מסבך עוד יותר את המעמד השליט הישראלי. התחזקות הבידוד הבינלאומי של ישראל מהווה בעיה אסטרטגית מבחינת הקפיטליזם הישראלי, והאליטה הישראלית חוששת מהשלכות הגידול הדמוגרפי בקרב פלסטינים בישראל ובשטחים הפלסטיניים. על הרקע הזה, חלקים במעמד השליט הישראלי, בדומה לממשל אובמה ולממשלות של המעצמות, מעדיפים שישראל תכיר ברשות פלסטינית "משודרגת" כמדינה רשמית על הנייר, בניסיון לייצב את הסכסוך הלאומי ואת המצב באזור כדי להבטיח את האינטרסים שלהם. אך גם להם, ולמשטרים הרודניים של הליגה הערבית, למרות כל מס השפתיים בנושא, אין כל כוונה לאפשר הקמה של מדינה עצמאית של ממש, שהם חוששים מהשלכותיה. לכל היותר מדובר יהיה במדינת משטרה קפיטליסטית ומשועבדת. בין אם המשטר הישראלי יזוז בשנים הקרובות לכיוון של שינוי מדיניות כזה ובין אם לאו, האליטה הישראלית עשויה לנסות להטות את המאזן הדמוגרפי או להגביל את השפעותיו דרך הקצנה נוספת של ההתקפות על הציבור הערבי־פלסטיני בישראל ועל הפלסטינים בשטחים, ובכלל זה קידום תוכניות לעקירת תושבים בכפייה (טרנספר) לשם טיהור אתני. אף מעצמה ואף אחד מהמשטרים הרודניים באזור לא יסייע לפלסטינים להשתחרר באופן מלא מהכיבוש, המצור והדיכוי הלאומי, מכיוון שיש לאותם משטרים אינטרס בתמיכה בקפיטליזם הישראלי והם אף חוששים שמדינה פלסטינית עצמאית של ממש תפגע באינטרסים שלהם. כך גם הצהרות רפות מצד האו״ם או משא־ומתן עקר עם ממשלות ימין בישראל, שאינן מעוניינות כלל בסיום הכיבוש, לא יחוללו שינוי. הפלסטינים יצטרכו להסתמך על כוחם־הם ולהצמיח את ההנהגה המתאימה ביותר להובלת מאבק אפקטיבי לשחרור לאומי אמיתי. בניגוד לשיטות הפעולה העיקריות שמציעות פת״ח מחד וחמאס מאידך, רק מאבק שיגייס לפעולה המונים מהציבור הפלסטיני, בסולידריות עם האנשים העובדים והצעירים בשאר המזרח התיכון, ותוך קריאה לתמיכה מהעובדים והעניים בישראל, יוכל להוביל את הפלסטינים לשחרור לאומי אמיתי, שיכלול הקמה של מדינה עצמאית של ממש, כחלק מהמאבק לשינוי החברה ברמה האזורית והבינלאומית. נחוצה הנהגה חדשה, עם תוכנית פעולה סוציאליסטית, שתעזור להוביל מאבק כזה. לפי סקר "הארץ" (6.8), שנערך עם תחילת הפסקת האש המשמעותית הראשונה, רוב בציבור הישראלי תומך בחידוש המשא־ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. בד־בבד, הבעיות הכלכליות והחברתיות צפויות לשוב ולעלות בתקופה הבאה, בפרט בהשפעת ניסיונות של מעבידים פרטיים ושל הממשלה לגלגל את העלויות הכלכליות הגבוהות של המלחמה על גב מעמד העובדים. אחרי ששר האוצר לפיד הבהיר שבשביל מלחמות אין דבר כזה ש"אין כסף", הוא עזר לחשוף פעם נוספת את השקר שמשמש לתירוץ מניעת תקציבים משירותים חברתיים ומתוספות שכר בסיסיות לעובדים. שר האוצר לפיד ניסה להעלות את הרייטינג שלו בעזרת הבטחות ל"כיפת מגן כלכלית", אך עבור רוב העובדים שהכנסתם נפגעה מדובר בעוד סיסמה ריקה. הממשלה התנגדה להצעת חוק של ח״כ גילאון להבטחת שכרם של עובדים בדרום שנעדרו ממקום עבודתם, ואחת הסיבות לעיכוב בהכרזת "מצב חירום" ביישובי הדרום ולהתנגדות ממשלת נתניהו עד לשלב הזה להגדרת המלחמה באופן רשמי כ"מלחמה", פרט לשיקולי יוקרה, היא הגבלת היקף הפיצויים הכספיים לתושבים. על הרקע הזה, המיאוס החברתי והמעמדי ירים ראש מחדש בחברה הישראלית. הסכסוך הלאומי מעכב אמנם תזוזה של שכבות רחבות יותר שמאלה — קיימת סתירה אדירה בין חוסר האמון בממסד הפוליטי ובאליטה הישראלית לבין מידת האמון במטרות של הימין הקפיטליסטי ושל האליטה כשהדבר נוגע לסכסוך הלאומי. עם זאת, גם באמון הזה ישנם סדקים כפי שניתן היה ללמוד מהעובדה שרוב הציבור הישראלי, לפי סקרים, לא מאמין שהמלחמה תעצור את ירי הרקטות. למרות הריאקציה הלאומנית וההתחזקות היחסית של "הליכוד" ו"הבית היהודי", מדובר בבסיס תמיכה נזיל יחסית. נתניהו והליכוד רחוקים מהעמדה שבה היה שרון בשיא האינתיפאדה השנייה, כשהצליח לרכוב על גל לאומני ולגייס 38 מנדטים. תשובות סוציאליסטיות לבעיות הבוערות של מעמד העובדים, מול הדמגוגיה של הימין, יוכלו להתגבר על ההסתה, הבידוד והדעות הקדומות ולהגיע לשכבות ששואפות לשלום, שתומכות בהסדר מדיני של הסכסוך ושיטילו יותר ויותר ספק במדיניות המלחמה המתמדת של האליטה הישראלית. העובדים הישראלים יוכלו להגיע בסופו של דבר למסקנה שכל עוד הם מצדדים במנצלים ובמדכאים שלהם נגד הפלסטינים, הם לא יוכלו להשיג ביטחון בר־קיימא, שלום וצדק חברתי, ולמעשה יישארו כבולים לאליטה הישראלית. החלופה היא הושטת יד אמיצה לשלום דרך תמיכה בזכויות של הפלסטינים. זו הדרך היחידה לשלום צודק, שיתבסס על סיום המצור, הכיבוש, ההתנחלויות וכל צורות הדיכוי של הפלסטינים; ביטול כל אפליה לאומית או פריבילגיה לאומית, והמימוש המעשי של זכות שווה להגדרה עצמית. משמעות הדבר תהיה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית באמת, שוות־זכויות, דמוקרטית וסוציאליסטית לצד ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית באמת, עם שתי בירות בירושלים והבטחת שוויון זכויות מוחלט למיעוטים, במסגרת קונפדרציה וולונטרית וכחלק מהמאבק לאביב סוציאליסטי במזרח התיכון ולעתיד של שלום אזורי, ללא מלחמות, כיבושים, טרור, חששות ביטחוניים, עוני ומצוקה. * תצלום: אקטיבסטילס אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.