עשרות משתתפים, ביניהם גם פעילי מאבק סוציאליסטי, לקחו חלק במסע רכבים לזכרו של יוסף סלמסה ז״ל. המסע, שהתקיים ב־27 באפריל, היה אירוע מחאה נוסף במסגרת המאבק המתמשך נגד האלימות המשטרתית הגזענית כלפי יוצאי אתיופיה.

יוסף סלמסה, שנפל קורבן לאלימות משטרתית, הוא אחד מסמלי המאבק הזה. משפחתו ושאר הפעילים במאבק ממשיכים לפעול בנחישות להשגת צדק ולחשיפת האמת על מותו לאחר שהמשטרה ומח״ש טייחו וסגרו את תיק החקירה בנושא.

כ־30 רכבים הגיעו ממקומות שונים בארץ והצטרפו למסע שנמשך מעל לעשר שעות. זוהי עדות נוספת לנחישות המרשימה של המארגנים והמשתתפים. הנסיעה ההפגנתית יצאה לדרך מבנימינה עיר מגוריו של יוסף סלמסה, למחצבה בבנימינה שם נמצאה גופתו, דרך תחנת המשטרה בזכרון יעקב — שם הושלך אזוק בכניסה לתחנה לאחר שהותקף על־ידי שוטרים — ומשם לתחנות משטרה נוספות, עד לבית מפכ״ל המשטרה רוני אלשיך בגבעת שמואל.

מול תחנות המשטרה ובית המפכ״ל נערכו הפגנות, שאל חלקן הצטרפו תושבים נוספים מהמקום. בין הסיסמאות שנקראו היו: "שוטר אלים חייב להיות בפנים", "כולנו יוסף סלמסה", "ויקום דור חדש אשר ידע את יוסף", "לא שחור ולא לבן, לא צריך להיות קורבן", וגם "ניצבים אנסים — עבריינים על מדים" (בהתייחסות ל"פרשת הניצבים" בצמרת המשטרה בשנים האחרונות, שבה שורה של קצינים בכירים פוטרו או התפטרו בעיקר על רקע חשדות להטרדות ותקיפות מיניות).

בהפגנה מול בית המפכ״ל דרשו המפגינות והמפגינים להעמיד לדין כל שוטר שהיה מעורב בתקיפה של סלמסה וכל שוטר גזען ואלים.

מול מערכת גזענית ואלימה נחוצה התארגנות חזקה

נקודה משמעותית ומעוררת השראה במסע היתה בתחנת המשטרה הממוקמת בלב שכונת רמת ידין (דורה) בנתניה. עם הגעת הרכבים לתחנה, החלו להתאסף עשרות מתושבי השכונה, רובם יוצאי אתיופיה — צעירים, צעירות ומבוגרים שסובלים מהזנחה, אפליה, גזענות ואלימות משטרתית על בסיס יומיומי.

מפגן הכוח המרשים הזה לא הותיר למשטרה ברירה אלא לעמוד מנגד ולאפשר את ההתקהלות. בשכונה קיימת מסורת של הפגנות מול תחנת המשטרה בתגובה למקרי אלימות נגד יוצאי אתיופיה.

הרחבת וחיזוק ההתארגנויות שכבר קיימות בשכונות, כמו אלו בנתניה ובקריית משה ברחובות, והקמה של התארגנויות מקומיות חדשות, יוכלו לסייע להגיב במהירות ובעוצמה לכל מקרה של היתקלות אלימה בין המשטרה לתושבי השכונות, כך שהמשטרה תירתע מנקיטת צעדים אלימים וממעצרים שרירותיים על רקע גזעני.

מתוך רשת כזו של התארגנויות מקומיות אפשר להצמיח מטה מאבק ארצי, שיוכל להוביל מאבק באלימות ובמדיניות האפליה והעמקת העוני של הממשלה.

יחד זה כוח

מטה מאבק ארצי יוכל לפתוח את הדלת לשיתוף פעולה עם מאבקים נוספים נגד ההתנהלות האלימה והאטומה של המשטרה, כמו גם נגד מדיניות של אפליה והעמקת עוני. כך ניתן לשבור את מאמצי הממשלה והמשטרה לבודד מאבקים ולהחליש אותם. ניתן וחשוב לבנות גם שיתוף פעולה עם ארגוני עובדים וארגוני סטודנטים, שכמה מהם כבר הצהירו בשיאן של ההפגנות בשנה שעברה על תמיכה במאבק יוצאי אתיופיה.

ניתן גם למשל לגייס תמיכה ולנסות לבנות בריתות עם מי שמוחות ומוחים נגד היחס של המשטרה לקורבנות של הטרדות מיניות ואונס, ובפרט במחאות נגד המקרים שמרחשים בתוך המשטרה עצמה; או עם מי שלקחו חלק בפעולות המחאה והשביתה שהתקיימו ביישובים ערביים נגד החלטת מח״ש לסגור את תיק חקירת מותו של סאמי אל־ג׳אער ז״ל מרהט, שנורה למוות על־ידי המשטרה (ושגם בעקבות המקרה שלו נערכו הפגנות של תושבים תחת הכותרת "כולנו סאמי").

המאבק נמשך. התארגנות ברמה המקומית והארצית וחיבור בין המחאות והמאבקים נגד אפליה ואלימות משטרתית ונגד העוני והמצוקות שמייצרת המדיניות הניאו־ליברלית והגזענית של הממשלה, הם מפתח לניצחון.

תנועת מאבק סוציאליסטי דורשת:

• לא לטיוחים של מח״ש! להעמיד לדין שוטרים שפעלו ממניע גזעני ולהכפיף את כוחות השיטור לפיקוח של ועדות שיטור עירוניות נבחרות.
• להקים ועדת חקירה ציבורית עצמאית, שתורכב מנציגי ציבור נבחרים ושתחקור מקרים של אפליה גזענית וברוטליות מצד המשטרה, ותבחן מחדש כתבי אישום ותיקים שנפתחו.
• די לאפליה במערכת החינוך וסוף למדיניות הגזענית והקפיטליסטית שיצרה עוני ומצוקה בקרב יוצאי אתיופיה והביאה לכליאה מסיבית של בני נוער ממוצא אתיופי.
• סוף לגזענות ולברוטליות משטרתית באשר הן — כלפי יוצאי אתיופיה, הציבור הערבי־פלסטיני, מהגרים ובכלל.
• להיאבק להשקעה מסיבית בדיור ציבורי, בחינוך, בהכשרה מקצועית וביצירת מישרות, בחיסול ההעסקה הקבלנית ולהעלאות שכר, שתמומן ממיסוי מוגבר על העשירים ועל התאגידים הגדולים.