בחודש יוני השנה זרמה לנחל אשלים כמות אדירה של כמאה אלף מ״ק של חומצה מסוכנת בעקבות קריסת מאגר במפעל רותם אמפרט מקבוצת כי״ל שבבעלות עידן עופר. מדובר באסון חריף לסביבה, לחי ולצומח באזור, שיכול היה גם לגבות חיי אדם.

כבר לפני שנתיים זוהו דליפות אשר זיהמו את מקורות המים הטבעיים, ממפעל רותם אמפרט, המדורג כאחד מחמשת המזהמים הגדולים ביותר. המשרד להגנת הסביבה הסתפק באזהרה בלבד, כחלק ממדיניות מקלה כלפי תאגידים מזהמים שנמנעת מלהטיל קנסות כבדים ועונשי מאסר. כך המשרד מפקיר את הטבע, הבריאות וביטחון הציבור לטובת רווחי התאגידים. בנוסף, יש שורה של "פצצות מתקתקות" שעלולות לגרום לאסון במרכזי ערים ובלב שמורות טבע מאחר והטכנולוגיות שיכולות למנוע דליפות ופליטות אינן מיושמות, משיקולי רווח. לכן, יש להנהיג ולהרחיב פיקוח דמוקרטי של עובדים ונציגי ציבור על מפעלים מזהמים.

אבל לממשלה תוכניות אחרות. משרד הפנים מתכנן להפוך את מישור רותם, הכולל את מפעל רותם אמפרט, למועצה תעשייתית בדומה לאזור תעשיה נאות חובב. מועצה תעשייתית היא גוף שממונה על ידי משרד הפנים, ויש בה נציגות למשרדי הממשלה, לבעלי המפעלים ולמועצות המקומיות הנמצאות בגבולה.

אבל מי מבטיח שמועצה ממונה כזאת תשרת את האינטרסים של הציבור ולא של בעלי המפעלים, ושהנציגים של משרדי הממשלה לא יעברו אחר־כך לעבוד אצל בעלי המפעלים? לתושבים יהיה קשה יותר להפעיל לחץ על מועצה ממונה ולא נבחרת, והמועצות ה"מאוזנות" לא כוללות ייצוג מינימלי לנציגי העובדים במפעלים, שלהם האינטרס הראשי להבטיח סטנדרטים גבוהים של בטיחות ומניעת זיהום, או לנציגי ארגוני סביבה, ועדי שכונות וכו'.

ארגוני עובדים וסביבה צריכים להתנגד להקמתן של מועצות תעשייתיות ולדרוש את פירוקן של אלו הקיימות. יש סתירה בין הגנה אפקטיבית על הסביבה ובריאות הציבור, לשיקולי רווח. לכן יש להעביר את המפעלים המזהמים ומשאבי הטבע לבעלות ציבורית ולנהלם באופן דמוקרטי ובר קיימא על־ידי נציגי עובדים, תושבים וארגוני סביבה.