יש הרבה קולות של התנגדות בחברה הישראלית — קולות שקוראים להחליף את ביבי, קולות שמתנגדים לכיבוש, או קולות פמיניסטיים שמדברים על חברה פטריארכלית ודכאנית. מחאת האוהלים התמקדה ביוקר המחייה ונמנעה ברובה מביקורות ספציפיות על השלטון, על הכיבוש ועל האפליה הלאומית בישראל.

לאורך השנים מצאתי את עצמי מתחברת לסנטימנט הכללי שמתנגד להתנהלות השלטון בישראל, אבל התקשיתי שלא לראות את הקשר בין הדברים.

איך אפשר להיות פמיניסטית ולהצביע למפלגה שתמשיך את הבנייה בהתנחלויות ואת המצור על עזה? איך אפשר להיאבק נגד יוקר המחייה, נגד מחסור בביטחון תעסוקתי ושוק עבודה נצלני ולתמוך במדיניות שפוגעת בתנאי המחייה של עובדות ועובדים פלסטינים בצורה הרבה יותר קיצונית?

גם גישות שונות במאבק הפמיניסטי, שמסגרו אותו רק כמאבק של נשים למען נשים, הקשו עלי. איך נוכל להיאבק ללא גברים שמגיעים מאותו מעמד חברתי ומקבוצות מדוכאות אחרות? הם יהיו חייבים לקחת חלק בתהליך בכדי להגיע לחברה שוויונית באמת, וגם להם יש את המאבקים שלהם בהקשר של הבנייה מגדרית ושל המערכת עצמה.

במשך כל חיי ישבתי מול הטלוויזיה והזדעזעתי ממה שקורה במדינת ישראל, חוקים והתבטאויות גזעניות, דיכוי לאומי ומגדרי — איך הגענו לפה? החלטתי שאני רוצה לעשות משהו. כשיצרתי קשר עם תנועת מאבק סוציאליסטי סיפרתי לחברות ולחברים על תחושותיי, וכל דאגותיי קיבלו את התשובה שנראתה לי הכי הגיונית וטבעית: המאבק הוא אחד. נשים וגברים יכולים להילחם ביחד נגד דיכוי מגדרי, פלסטיניות ויהודיות יכולות להילחם ביחד נגד דיכוי לאומי. לכל חלקי מעמד העובדים בעצם יש אינטרס אחד: חיי רווחה, ללא פחד, ללא ניצול, ללא מלחמות וללא דיכוי.