"מחירים גבוהים ומשכורות נמוכות הם מדיניות הממשלה!" קראו מאות מפגינים בהפגנה משותפת של מספר איגודי עובדים שהתקיימה ב־9 באוקטובר מול ישיבת ממשלת הרשות הפלסטינית ברמאללה, במחאה על החלטת הממשלה בעניין שכר המינימום.

בעקבות ההפגנות והשביתות הסוערות ששיתקו בתחילת ספטמבר את שטחי הרשות בגדה המערבית במחאה על יוקר המחיה, ממשלת הרשות קבעה לראשונה שכר מינימום. אלא שהוא מסתכם בסכום עלוב של 1,450 שקל בלבד. מדובר לא רק בשליש משכר המינימום הישראלי הזעום אלא אפילו בסכום הנמוך יותר מ"קו העוני הכבד" שהגדירה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ושעומד על הכנסה של 1,832 שקל לחודש.

איגוד עובדי המגזר הציבורי אירגן ב־23 באוקטובר שביתה כללית נוספת, בהשתתפות מורים ומרצים, הפעם במחאה על עיכוב בתשלום משכורות עובדי הרשות. בתחילת נובמבר הכריז איגוד המורים על שביתה חלקית של שבועיים בדרישה להעלאת שכר שתשקף את יוקר המחיה. גם איגוד עובדי התחבורה הציבורית, שאירגן שורה של שביתות בספטמבר, הכריז כי הוא מתכוון לנקוט צעדים ארגוניים נוספים לאחר שממשלת הרשות התעלמה מדרישותיו.

המצב הכלכלי ביישובים הפלסטיניים בגדה המערבית הולך ומידרדר. בלחץ המשבר הכלכלי העולמי צימצמו מדינות המפרץ ומדינות המערב את תרומותיהן לרשות הפלסטינית והיא נמצאת במשבר תקציבי חמור שמביא בין היתר לכך ש־150 אלף עובדי המגזר הציבורי של הרשות, המפרנסים בעבודתם כמיליון בני־אדם, סובלים מהלנות שכר לאורך כל השנה האחרונה. אלא שהירידה בהכנסות הרשות מתרומות היא גורם משני במשבר הכלכלי המתפתח. הגורם המכריע הוא השעבוד המוחלט של הרשות הפלסטינית, תחת כיבוש, לקפיטליזם הישראלי.

הסכם ניצול כלכלי

המחאה החברתית שהתפרצה בגדה המערבית בספטמבר באה בעקבות גזירות כלכליות שהטילה דווקא ממשלת נתניהו בתחילת אותו החודש: העלאת המע״מ ל־17% והזנקת מחירי הדלק — שמחציתם מס — לשיא של כל הזמנים (8.25 שקל לליטר 95 אוקטן). המחירים במובלעות הרשות בגדה נקבעו אוטומטית בשיעורים זהים והוסיפו לעלייה המתמשכת במחירי המזון ומוצרי הבסיס. למה?

פרוטוקול פריז, הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו, מחייב את הרשות הפלסטינית לרכוש דלק, חשמל ומים באופן בלעדי מישראל. אותו פרוטוקול מכתיב לרשות גם שימוש בשקל והצמדה של המכסים והמע״מ לשיעורי המס הישראליים (היא רשאית להפחית את המע״מ ב־2% בלבד). כך למעשה, תושבי הרשות נדרשים לשלם על סחורות במחירים ישראליים בשעה שהתמ״ג לנפש — שנחשב למדד יחסי לרמת המחיה — בשטחי הרשות בגדה נמוך פי 15 לפחות ממקבילו הישראלי המוערך ב־31,000 דולר (במונחי כוח קנייה לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית). בנוסף לכך, ממשלת ישראל היא שקובעת חד־צדדית את שיעור המכסים שמוטלים על סחורות מיובאות, היא גובה את המכסים עבור הרשות הפלסטינית וגם מעכבת את העברתם בכל פעם שהיא מעוניינת להעניש את הפלסטינים.

פרוטוקול פריז הוא למעשה הסכם ניצול כלכלי, ניאו־קולוניאלי במהותו, ששולל פיתוח כלכלה עצמאית ומיטיב רק עם בעלי הון ישראלים על חשבון הציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים. לכן ברחבי הגדה המערבית מתעצמים הקולות הדורשים להתנער ממנו. למרות זאת, בסוף יולי האחרון חתם ראש ממשלת הרשות סלאם פיאד מול ממשלת נתניהו על הסכם חדש שמרחיב את יישום פרוטוקול פריז.

פיאד, הביתה!

פיאד, בעברו נציג קרן המטבע הבינלאומית ועד לאחרונה גם שר האוצר בממשלת הרשות, מקדם בשנים האחרונות תוכניות ניאו־ליברליות שזכו לדברי שבח מצד פרשנים ומנהיגים קפיטליסטיים בישראל ובעולם, אך הביאו להעמקת הפערים הכלכליים. לכן הוא אחד המנהיגים השנואים ברחוב הפלסטיני כיום.

במהלך המחאה החברתית בתחילת ספטמבר, שהיתה נרחבת וחדורת אנרגיות מהפכניות, נשמעו מכול עבר הקריאות לפיאד שיסתלק — "אירחל!" — אותה הקריאה שהדהדה נגד הדיקטטורים בכל ההתקוממויות של "האביב הערבי".

חלק ניכר מההפגנות הסוערות הובלו בשטח על־ידי התארגנויות של פעילים צעירים. הבולטות ביניהן היו ההתארגנות החדשה "צעירים נגד ההתייקרויות" (شباب ضد الغلاء) והתנועה "פלסטינים למען הכבוד" (فلسطينيون من اجل الكرامة) — קבוצת צעירים שפועלת מתחילת השנה לקידום מאבק עממי נגד הניצול, הנישול והדיכוי הכלכלי והמדיני של הפלסטינים.

אולם בעוד שפעילי תנועת פתח שהתערבו בהפגנות ניסו למקד את הזעם הציבורי באופן צר בפיאד, שאינו נמנה עם תנועתם, בהפגנות המרכזיות עלו גם סיסמאות נגד הממשלה בכללותה, נגד השחיתות ברשות, נגד הנשיא עבאס ולמען מאבק על זכויות במקום שיתוף־פעולה עם הסדרים נצלניים.

בלחץ ההפגנות הורה עבאס לממשלתו לפנות לישראל בבקשה לפתוח במו״מ להכנסת שינויים בפרוטוקול פריז. אולם זו היתה מחווה ריקה שלא ייצגה כל שינוי של ממש במדיניות. למחרת, 10 בספטמבר, שביתה כללית של 24,000 נהגי התחבורה הציבורית במחאה על מחירי הדלק התפתחה בפועל לשביתה כללית עממית, גם אם מוגבלת בהיקפה, ששיתקה את מרבית הפעילות הכלכלית בשטחי הרשות. נהגי משאיות, מורים, מרצים ובעלי חנויות קטנות הצטרפו גם הם לשביתה.

שבוע בלבד לאחר פרוץ ההפגנות, פיאד נאלץ להכריז על ביטול העלאת מחירי הדלק, על הפחתת המע״מ מ־17% ל־15%, וכאמור גם על קביעת שכר מינימום. אך במקביל הוחלט על קיצוץ בתקציבי משרדי הרשות כדי לפצות על אובדן ההכנסה, כי אחרי הכול הרשות עדיין מחויבת למחירים הישראליים.

בממשלת נתניהו עקבו בדאגה אחר סבב המחאה של ספטמבר. נתניהו הורה להעביר בהקדם את כספי המסים הפלסטיניים לרשות והביע תקווה שהמחאה תשתתק במהרה. מאז פרוץ התנועות המהפכניות של "האביב הערבי", האליטה השלטת בישראל חוששת מפני התקוממות עממית מחודשת של ההמונים הפלסטינים, שתאיים על הסטטוס־קוו של הכיבוש המתמשך בשירות בעלי ההון והמתנחלים. עם זאת, על רקע התגברות התסיסה החברתית בישראל, ממשלת נתניהו, כמצופה מממשלה אולטרה־לאומנית, טיפחה במשך כהונתה מתיחות לאומית, נשענה על ההתנחלויות והאיצה את הנישול הבלתי־פוסק של תושבים פלסטינים משני צדי הקו הירוק.

בדרך ל"אביב פלסטיני"

ההפגנות האחרונות אמנם לא התפשטו לרצועת עזה או לאזורי התעשייה של ההתנחלויות אבל היו לוחמניות במיוחד, ובצירוף צעדי השביתה וחיבור הדרישות הכלכליות עם הדרישות הפוליטיות הרחבות נגד התפקיד המשת״פי של ההנהגה הפלסטינית, הן הבהירו כי זוהי רק תחילתו של שלב חדש של מאבק נחוש יותר לשינוי.

הכרה דיפלומטית סמלית ממוסדות האו״ם במדינה פלסטינית, אם אכן תקרה בהמשך, לא תשנה את המציאות בשטח, ולכן "אביב פלסטיני", במובן של התקוממות עממית מחודשת לצדק חברתי ונגד הכיבוש והדיכוי הלאומי, הוא רק שאלה של זמן. תנועת המחאה החברתית הפלסטינית המתפתחת בגדה המערבית יכולה לשמש מקור להשראה עבור ארגוני העובדים והתנועות החברתיות בישראל, והיא בהחלט צריכה לזכות לתמיכה סולידרית מצדם.

על בסיס עמידה חד־משמעית של התנועות החברתיות הישראליות והפלסטיניות על זכות שווה לקיום בכבוד ולהגדרה עצמית לשני הלאומים, יחד עם שוויון זכויות לכל המיעוטים וסוף לכיבוש, להתנחלויות ולכל אפליה — ניתן יהיה לקדם ולבנות מאבק משותף אמיתי למען שינוי סוציאליסטי של החברה, במטרה להתחיל לספק מענה לשאיפות הכלכליות, הדמוקרטיות והלאומיות המלאות של העובדים והעניים הפלסטינים וגם הישראלים, כבסיס לשלום אמיתי וצודק.