על נבלות וטריפות ושוב בפעם המי־יודע־כמה מעמידים אותנו פוליטיקאים מושחתים בפני הדילמה הבלתי אפשרית, שחוזרת אלינו במחזורים הולכים וקצרים: הבחירה בין דבר וחולירע. אלא שהפעם הושגו שיאים חדשים. ישנה תחושה שהמיאוס והסלידה שמרגישים הבוחרים כלפי "נבחריהם" הגיעו לנקודת רוויה. הדבר מתבטא בחוסר העניין והאדישות שחשים רבים כלפי הבחירות. פוליטיקאים, חברי כנסת ושרים משולים בעיני הציבור לשקרנים, גנבים מושחתים וזונות שמוכרות מרכולתן למרבה במחיר (ואני מתנצל על הפגיעה בגברות הללו). 2,086
בשבוע שבו פורסם דו״ח העוני, שלפיו 1,130,000 ישראלים נמצאים מתחת לקו העוני (ומאות אלפי עובדים בישראל שמשתכרים רק מעט יותר מקטיגוריה זו נחשבים לעשירים?), עסקו "נבחרי העם" במרץ רב בהעלאת שכרם באלפי שקלים ובמימון מטורף של בחירות שלא ישנו שום דבר. מחיר הדמוקרטיה הם קוראים לזה, לכמויות העצומות של זבל שיציפו את הרחובות ולוחות המודעות במסרים אינפנטיליים ושקריים. חבורת הזבלטונות של אשפה יציגו את ברק כגאון הדור, שהצעיד את הכלכלה לצמיחה ויצר 130 אלף מקומות עבודה. את העובדים והמובטלים בישראל זה כמובן לא ישכנע, שכן מספר המובטלים לא רק שלא ירד, אלא חזר לרמה שהיתה בתחילת השנה, והצמיחה הווירטואלית אינה נוגעת לרובם המכריע של העובדים, למעט שלושה אחוזים של עובדי היי־טק וקומץ מנכ״לי בנקים וספקולנטים טפיליים. טונות של זבל בצבע אחר, אך בריח דומה, יציגו את שרון כסבא חביב, ויסתירו את עברו כהרפתקן שסיבך אותנו במלחמה מיותרת. את שרון בעברו כשר המסחר והתעשייה וכשר התשתיות יזכרו העובדים כאיש אשר דאג לתעשיינים ולא לעובדים. כשר המסחר והתעשייה דחף להפרטת מפעלים ממשלתיים, וביניהם חיפה כימיקלים שנמכר במחיר אפסי לחברו הטוב, המיליארדר אריה גנגר. הפתק היחיד שראוי להיכנס לקלפי בבחירות האלה הוא פתק לבן. איך הגענו למצב הזהמהו הגורם להתרסקות המפלגות הגדולות, שאיבדו מחצית מבוחריהן מאז שנות השמונים, ולחילופי השלטון בטרם עת (ביבי אחרי שלוש שנים, ברק אחרי שנה וחצי, וכנראה שגם הקדנציה הבאה תהיה קצרה מאוד)? האם הסיבה היא אופיים הדפוק של המועמדים? חייבים להודות שיש בזה משהו, אך לא רק. האם אשמה שיטת הבחירות הישירה לראשות הממשלה, שגורמת לפוליטיקאים בגובה דשא להרגיש כמו אלוהים? גם זה נכון, אך לא הכל. מראשית שנות השמונים אימצו כל ממשלות ישראל מדיניות ניאו־ליברלית תאצ׳ריסטית שהעבירה את נטל המסים מבעלי־ההון והתעשיינים אל העובדים. מס מעסיקים, מס חברות, מחצית מהפרשות הביטוח הלאומי — מסים אלה ואחרים בוטלו או קוצצו, וערכם השנתי נאמד ב־49 מיליארד ש״ח, סכום שהיה יכול להגיע אל העובדים בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך, וזרם לכיסם של בעלי־ההון. קפיטליסטים אלה הכתיבו את סדר היום של הממשלות למיניהן בכל התחומים, בהיותם אלה שמממנים את מערכות הבחירות של המפלגות הגדולות. את הסכמתם להשקיע בתעשייה הם התנו בקבלת סובסידיות שמנות ובהקלות מס מפליגות, אך תאוות הבצע שלהם לא הסתפקה בכך. הם לחצו על הנהגת שיטת עבודה גמישה באמצעות חברות כוח־אדם, שמטרתן הסופית, מלבד עשיית רווחים על גב העובדים, היא חיסול העבודה המאורגנת. הם דרשו להפריט חברות ממשלתיות רווחיות במחירי מציאה לטובתם. בכל פעם שהועלתה הצעה להעלות את שכר המינימום המחפיר, הם איימו שיחסלו את עסקיהם בארץ. את תוצאות מדיניותם של ממשלות ישראל לדורותיהן, המוציאות לפועל של האינטרסים של בעלי־ההון, ניתן לראות בנתוני העוני, שבמשך 20 השנים האחרונות היו תמיד בקו עלייה. הנכונות של האמירה השחוקה, "העניים נעשים עניים יותר והעשירים מתעשרים", מסבירה בדיוק רב את מי משרתות המפלגות "שלנו". מגמות אלו מסבירות את התרסקותן של המפלגות הגדולות, שבהיותן משרתות הקפיטליזם, לא נתנו מענה לבעיות החברה והעובדים, שאיבדו את האמון בהן וחיפשו אלטרנטיבה במפלגות עדתיות וסקטוריאליות. אך גם אלה לא סיפקו את הסחורה. מה דרוש עכשיו?המיתון שמסתמן בארצות הברית, בעקבות התפוצצות הבלון של מניות "הכלכלה החדשה", צפוי לגרור אחריו מיתון עולמי, וישראל, שטרם נחלצה מהמיתון הפרטי שלה, עלולה בגלל היותה קשורה בחבל הטבור לארצות הברית להידרדר למיתון עמוק הרבה יותר. גם המצב בשטחים לא מוסיף הרבה בריאות. את מחיר המשבר הזה, כמו תמיד, ישלמו העובדים בלבד. התקפות על זכויות עובדים, הפרטות חסרות רסן והיגיון כלכלי, קיצוץ בדמי האבטלה, פיטורים תחת מסווה של מילים יפות כמו "ייעול" ו"שינוי מבני", כל אלה יהיו התרופות שיציעו קלקלני האוצר להבראת המשק. יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, לעובדים לא תצמח מהן טובה. העובדים יהיו חייבים להיאבק במפעלים, בשכונות ובכל מקום נגד הממשלה והמעסיקים כדי להתגונן מפני ההתקפות, אך לא די בהתגוננות בלבד — כדי לא להישאר תמיד במגננה, וכדי שהממשלה והמעסיקים לא יוכלו לקחת בחזרה, דרך גזירות, מיסוי ו"רפורמות", כל הישג שהגענו אליו במאבק, דרוש שינוי מהפכני של הכלכלה והחברה. כדי להשיג שינוי כזה אנחנו חייבים לבנות מפלגת עובדים המונית ודמוקרטית, כזו שלא משרתת רק את העובדים המאורגנים אלא את כלל מעמד העובדים — כולל עובדים לא מאורגנים, עובדי כוח־אדם, עובדים זרים, מובטלים, גימלאים ונוער. מפלגה כזו, בניגוד למפלגות של המעסיקים שקמות לתחייה רק לפני הבחירות, ושלבוחרים שלהן אין כל שליטה על המדיניות שלהן, תפעל כל השנה, תתמוך במאבקי עובדים ותוביל אותם. מפלגה כזו תהיה חייבת לשאוף להקמת סניפים בכל שכונה ובכל מקום עבודה, להיות תחת שליטת הפעילים והחברים מהשורה ולהתמודד ברצינות על השלטון — לא לשאוף להיות לשון מאזניים שהמפלגות של המעסיקים יזרקו לה פירורים, אלא להגיע לשלטון כדי להחליף את השיטה הכלכלית שפועלת למען רווחיהם של מעטים בשיטה כלכלית שמנוהלת באופן דמוקרטי על ידי העובדים, ולמען הצרכים שלהם. אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. דיווחים ועדכונים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.