ממשלת נתניהו והימין הקיצוני חייבת להיזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. המאבק נגד המדיניות שלה דורש הצבת אלטרנטיבה גם לכלל מפלגות ההון, תומכות מלחמת הנצח והכיבושים, כולל אלו המתחפשות לאופוזיציה.

הקואליציה של נתניהו עם הימין הקיצוני והימין החרדי מתפוררת לקראת סוף הקדנציה ומתווכחת על תאריך הבחירות. רוב מוחלט בציבור מייחל כבר להסתלקות הממשלה— רק 27% היו רוצים לראות אחרי הבחירות ממשלה בהרכב הנוכחי! (סקר ערוץ 13, 25.05).

נתניהו ושרי הליכוד רוצים להיאחז בשלטון עד סוף הקדנציה ולנצל את הזמן לעוד בליץ של חקיקה אנטי־דמוקרטית, כולל הגברת שליטה ממשלתית בתקשורת, צעדים לדיכוי הצבעה של הציבור הערבי־פלסטיני ועוד מחטפי כוח ברוח ה"הפיכה המשפטית".

ממשלת הדמים הזו הביאה שורה של אסונות היסטוריים, ובראשם מלחמת השמדה בעזה שבמהלכה נספו יותר מ־70 אלף בני אדם (לפי הנתונים השמרניים ביותר), תוך ניצול ציני של טבח ה־7 באוקטובר. המלחמה נמשכת בהיקף מצומצם יותר עד עכשיו, עם המשך מעשי טבח יומיומיים ברצועה. האסון המתמשך הזה, שעומד במרכזה של מלחמת "7 החזיתות", עם התקפות ראווה ברחבי המזרח התיכון, מעשי טבח וכיבושים לא רק בעזה ובגדה אלא גם בלבנון ובסוריה, פתח עידן חדש של מלחמת נצח.

למרות ההבטחות השקריות, נהרות הדם בעזה, בגדה, באיראן ובלבנון, לא הביאו ביטחון בצד השני של הגבול. לא בקריית שמונה, לא בנהריה, לא בערד ובדימונה ולמעשה גם תושבי המרכז והערים הגדולות יודעים שלמרות ההבטחות להפלת המשטר באיראן, 40 ימי האזעקות והטילים לא שינו מהותית את המצב, וסבב המלחמה הבא עם איראן הוא עניין של זמן. לפי סקר חדשות 13, 73% מהציבור סבורים ש"המצב הביטחוני הורע" או "נותר ללא שינוי" בעקבות המלחמה עם איראן.

הממשלה מאיימת בחידוש מלחמת ההשמדה בעזה בהיקף מלא, תוך ניגון על פחדים ביטחוניים ועל הזעזוע המתמשך מה־7 באוקטובר, מה שבסבירות גבוהה אומר חזרה ל"שגרת מלחמה מלאה" לקראת הבחירות. הסיבה היסודית להמשך הכיבוש והתוקפנות בעזה היא לא נתניהו, אלא השאיפה של כל הממסד בישראל למחיקת התנועה הפלסטינית הלאומית, אך נתניהו ודאי ישתמש בזה גם כדי להשתיק יריבים פוליטיים ולחשוף כי לראשי גוש השינוי אין חלופה למדיניות שהוא מוביל.

משבר חברתי, אלימות וקיצוצים

הפשיעה המאורגנת משתוללת בחסות אפליה לאומית וממסד גזעני ומתחילת השנה כבר גבתה את חייהם של עוד 117 קורבנות ערבים פלסטינים. משבר אלימות גואה גם בחברה הישראלית־יהודית, בשילוב משבר בריאות הנפש על רקע המלחמה.

הממשלה גלגלה גם את המחיר הכלכלי של מלחמת הנצח על א.נשים מהשורה. היא העלתה את המע״מ ומיסים נוספים על עובדים ועובדות והקפיאה קצבאות זקנה, קצבאות נכות וילדים. מנגד, הממשלה לא נגעה בהטבות המס של התאגידים הגדולים ואיפשרה להם להמשיך להעלות מחירים בזמן שהיא הובילה עוד קיצוצים פושעים בשירותים הציבוריים הקורסים — כולל בבריאות, ברווחה, בחינוך ובתחבורה. לאן כן מעבירים תקציבי עתק? לחיזוק מכונת המלחמה, לביצור הכיבוש ולהרחבת פרויקט ההתנחלויות כולל מימון "מאחזים" של כנופיות כהניסטיות שמגבירות את התקפות הטרור שלהן על הקהילות הפלסטיניות בגדה, יחד עם הצבא.

מה מציעים ראשי

"גוש השינוי" 2.0?

"ביחד" של בנט ולפיד יצאו בקמפיין: "ליכודניק אמיתי מצביע בנט". בנט מסביר: "מצביעי הליכוד אוהבים את ארץ ישראל, ורוצים מנהיג שלא ויתר מעולם על סנטימטר מאדמת ישראל לאויבינו... ליכודניק אמיתי מאמין בכלכלה חופשית" וזה בדיוק מה ש"ביחד" מבטיחים: ממשלת התנחלויות, כיבוש והון.

הגנרל יאיר גולן מ"הדמוקרטים" מתחרה מול שותפיו ל"אופוזיציה" מי מהם נאמן יותר לקמפיין ה"הפרד ומשול" הריאקציוני הוותיק לקידום "שוויון בנטל" הצבאי, שמתמקד בהסתה נגד עניים חרדים ומשמש להצדקת "נטל" תחזוקת המלחמה והכיבוש.

כבר היינו בסרט הזה. מדיניות "ממשלת השינוי" של בנט־לפיד־מרצ, המשיכה להחריף את המשברים החברתיים ולהעמיק את הכיבוש והמצור, וסללה את הדרך לעליית ממשלת המוות של נתניהו והימין הקיצוני. באותן בחירות מרצ לא עברה את אחוז החסימה, רגע אחרי שחבריה היו שרים בממשלה.

ולמה ממשלת המוות שרדה כמעט 4 שנים למרות שרק מיעוט בציבור תמך בה? בין היתר כי מפלגות הממסד מהאופוזיציה נחלצו להציל אותה והצטרפו אליה בתחילת מלחמת ההשמדה, וגם אלו שנשארו רשמית ב"אופוזיציה" תמכו בעיקר המערכה הצבאית בעזה ובאזור, כולל המלחמה האחרונה על איראן ולא הציעו נתיב חלופי מהותי כלשהו.

מפלגת השמאל היחידה בזירה הפרלמנטרית נותרה חד״ש, שמשתלבת בשנית בפרויקט הרשימה המשותפת — ברית בין כוחות ימין ושמאל בציבור הערבי פלסטיני. יו״ר חד״ש יוסף ג׳בארין הסביר בראיון: "המטרה היא לא רק לשלוח את נתניהו הביתה, אלא גם את הקיצוניות והדרך המסוכנת שהוא מסמל". זו נקודת מפתח. מנסור עבאס, ראש רע״מ, לא מסתפק בנתיים רק בדרישה שהרשימה תוגדר מראש כבלוק טכני בלבד, מה שייקל עליו להצטרף לממשלת הכיבוש וההון הבאה שתקום, אלא דורש שהמפלגות האחרות במשותפת גם ייתמכו מבחוץ בממשלה אליה ייכנס, ולא יפעלו להפיל אותה. הוא דורש למעשה להכפיף אותן לחלוטין לפוליטיקה ימנית שרותמת ייאוש ושאיפה להשיג את "הרע במיעוטו" כדי לשמש זנב לממשלת הימין הקפיטליסטית הבאה שתקום. יש להיאבק כמובן נגד כל ניסיון אנטי דמוקרטי של נתניהו ושות' לפסול את רע״מ מהתמודדות בבחירות, בלי לוותר על חשיפת הנתיב הפוליטי ההרסני שהיא מובילה.

מה דרוש?

מול הגוש של נתניהו עם הימין הקיצוני, ו"גוש השינוי" שלא מציע שינוי מהותי, דרוש גוש של מאבק, שיפעל להפיל את כנופיית נתניהו־בן גביר־סמוטריץ' ולמנוע מהם לחזור לשלטון, אבל מנגד יעניק אפס אמון בבנט ולפיד, ויערך למאבק גם נגד ממשלה בראשותם. מה שחסר במגרש הפוליטי הוא שמאל סוציאליסטי, חוצה קהילות, כוח פוליטי של מעמד העובדות והעובדים, שיוביל קמפיין בלתי מתנצל סביב פתרונות לבעיות הבוערות, שייתן פייטבק אמיתי לתעמולה של הימין.

מי במערכת הפוליטית דורש להפקיע את ההון של הבנקים, חברות הנשק ורשתות השיווק שהתעשרו מהמלחמה כדי לממן תקנים לצוותי רפואה בבתי חולים, לחיזוק מערך בריאות הנפש, לרווחה, לחינוך ולשיקום?

איזו מפלגה צפויה להשתמש בקמפיין כדי לחשוף את השקרים של אותם גנרלים, בעלי הון ופוליטיקאים קפיטליסטים לפיהם פגיעה בביטחון של מיליוני פלסטינים, לבנונים או איראנים תביא ביטחון לישראלים מהשורה, בזמן שהם יושבים בבונקרים מפוארים ומשפחות עובדות מתחמקות מטילים בדרך לעבודה? מי ינצלו את הבמה גם בתקשורת המיינסטרים כדי להבהיר שלא יהיה ביטחון ושלום בלי מאבק לעקירת גורמי השורש למלחמת הנצח, כולל הדיכוי הלאומי של מיליוני פלסטינים?

איזו מפלגה צפויה לקדם מאבק למען תוכנית חירום שתיתן פתרונות אמיתיים למשבר הפשיעה המאורגנת והאלימות באמצעות יצירת משרות, העלאת שכר המינימום, השקעה בתשתיות וביטול כל סוגי האפליה ביישובים הערבים פלסטינים?

איזו מפלגה לא תסתפק בהיגיון "רק לא ביבי" ו"הרע במיעוטו" (שמדרדר אותנו בפועל מרע מאד לגרוע עוד יותר) ותשתמש בבחירות ובכנסת כבמה להובלת מאבקים מהשטח של הא.נשים העובדים שיוכלו לשנות את יחסי הכוחות מול הממשלה הבאה שתקום? איזו מפלגה תבנה את הכוח שלה גם בהסתדרות וביתר ארגוני העובדים, לא בשביל תקציבים וג׳ובים, אלא כדי לחזק את הכוח של העובדות והעובדים מהשורה להביא הישגים?

לצערנו, עדיין אין מפלגה כזו, אבל צריך להקים אותה בדחיפות. חבירה של כוחות שונים בשמאל וארגוני מאבק ומחאה חוצי קהילות, יכולה להוות בסיס לכוח פוליטי מהסוג הזה, שלא יחכה לבחירות הבאות כדי להתחיל קמפיין, ולא יתייחס לכנסת בתור הזירה היחידה. כוח שייבנה מתוך המאבקים בשטח, במקומות העבודה והלימודים, וינצל כל הזדמנות — מהבחירות בהסתדרות, באגודות הסטודנטים, במועצות מקומיות, דרך מאבקים ומחאות ברחובות ועד לכנסת — כדי להציב אלטרנטיבה של שינוי סוציאליסטי.