בפעם הראשונה מאז השפל הכלכלי של 1974–1975 (משבר הנפט), שלוש המעצמות הכלכליות הגדולות, ארצות הברית, האיחוד האירופי ויפן, מידרדרות לקראת מיתון בו־זמנית. התפוקה התעשייתית הכוללת שלהן נפלה בחודשים מרץ עד מאי בחצי אחוז בהשוואה לתקופה המקבילה בשנה שעברה, זאת לעומת גידול של שישה אחוזים בשנה הקודמת — הנפילה החדה ביותר של שיעורי הצמיחה התעשייתית בשנה אחת מאז החלו המדידות.

בארה״ב, שמובילה את התהליך הזה מאז שבועת מניות הטכנולוגיה (הנאסד״ק) התפוצצה באמצע השנה שעברה, מעריכים כי כמיליון עובדים איבדו את מקום העבודה שלהם מתחילת השנה (יותר ממאתיים אלף ביולי), רובם בענפי הייצור והטכנולוגיה.

יו״ר הבנק הפדרלי אלן גרינספאן, שקיווה לראות התאוששות כלכלית בעקבות הקיצוץ המצטבר של 2.5 אחוזים בריבית שביצע מתחילת השנה, נאלץ להודות לפני כמה ימים שההאטה נמשכה גם ביוני ויולי.

גרינספאן וכלכלנים קפיטליסטים אחרים טענו עד לא מזמן ש"הכלכלה החדשה" של טכנולוגיית המידע הביאה לחיסול המחזוריות של גאות ושפל שאפיינה את הכלכלה הקפיטליסטית מתחילתה על ידי העלאת פריון העבודה, שהקפיטליזם הצליח להתגבר על הסתירות הפנימיות שבו ושמכאן והלאה צפויה לנו רק גיאות ארוכה.

היום הם נאלצים לאכול את הכובע (בתיאבון), וברור שההסבר של מרקס מלפני קרוב ל־150 שנה שהמשברים התקופתיים הם חלק אינטגרלי מהשיטה הקפיטליסטית (בגלל שמעמד העובדים מקבל כשכר רק חלק מערך העבודה שהשקיע, ולכן אינו יכול לקנות בחזרה את כל מה שהוא מייצר) מתאר את המציאות הרבה יותר טוב מהקשקושים החצי־מיסטיים על הכלכלה החדשה.

אותם כלכלנים מוכרים היום הבטחות ורודות על התאוששות כלכלית קרובה, שנמצאת תמיד מעבר לפינה הבאה. ברבעון הראשון של השנה הם הבטיחו שהיא תגיע ברבעון השני, אחר־כך היא נדחתה לחצי השני של השנה, והיום היא מחכה לנו, לטענתם, אי־שם לקראת סוף השנה.

אבל אל תבנו על זה: הסימנים מצביעים על כך שההאטה הזו נמצאת רק בתחילתה. על הכלכלה האמריקאית רובצים חובות (אישיים ושל תאגידים) בסכום של כ15 — טריליון דולר, פי 1.5 מהתוצר המקומי הגולמי בשנה; שערי המניות בכלל, ומניות הטכנולוגיה בפרט, עדיין גבוהים בהרבה מכפי שרווחי החברות הצפויים מצדיקים (רק ברבעון השני נרשמו בוול סטריט יותר מ600 — אזהרות רווח של חברות גדולות); והמשבר האמיתי יתחיל כשהצריכה הפרטית בארה״ב, שבינתיים עוד לא צנחה בגלל ההשפעה של העלאות שכר שניתנו לקראת סוף תקופת הגיאות, תיפגע באופן משמעותי.

העובדים משלמים את המחיר

אבל למה לנו כל הנתונים האלה? אי אפשר להשאיר אותם לכלכלנים מקצועיים ולקוראי "גלובס"? איך זה קשור אלינו?

בישראל, שכבר נמצאת במיתון עמוק גם בגלל ההאטה בארה״ב וגם בגלל האינתיפאדה, אנחנו רואים שהמשבר הוא אמנם של השיטה הקפיטליסטית, אבל העובדים, למרות שלא הרוויחו הרבה גם בתקופות של צמיחה בשנות התשעים, הם כרגיל אלה שמשלמים את המחיר.

העובדים הם אלה שמפוטרים כשמפעלים נסגרים או "מייעלים", והם אלה שנפגעים כשהממשלה מקצצת ברווחה, בבריאות ובחינוך. כל מיתון מביא איתו סבל אנושי עצום, ומיתון עולמי רק מכפיל את הסבל.

אבל ההשלכות הן לא רק על תנאי החיים של העובדים, הצעירים וחלקים מהמעמד הבינוני שנדחקים כלפי מטה, אלא גם על התודעה המעמדית והפוליטית שלהם. מאז ההפגנות ששיתקו את ועידת ארגון הסחר העולמי בסיאטל בסוף שנת 99', לקראת סוף שלב הצמיחה של הכלכלה העולמית, אנחנו רואים התפתחות והתרחבות מהירה של התנועה האנטי־קפיטליסטית.

הפעילים והארגונים המגוונים של התנועה הזו יצאו נגד ההשפעות ההרסניות של הקפיטליזם גם בתקופת הצמיחה של שנות התשעים: העוני והניצול בעולם השלישי, ההתרחבות של הפערים הכלכליים גם במדינות המתועשות והפגיעה הקשה בסביבה כתוצאה מרדיפת הרווחים העיוורת של החברות הגדולות.

ה־CWI (התנועה העולמית שמאבק סוציאליסטי היא חלק ממנה), כארגון מרקסיסטי, הצביע כבר באמצע שנות התשעים על כך שהקפיטליזם לא התגבר על הסתירות הפנימיות שלו, שמשברים כלכליים עוד יבואו, ושצפויה גם התחברות של הארגונים והפעילים בנושאים השונים לתנועה רחבה יותר נגד השיטה כולה. מתוך ההכרה בחשיבות התנועה הזו השתתפנו בה מתחילתה, אבל גם הסברנו את הצורך בארגון של ההפגנות שיאפשר גם הגנה עצמית של המפגינים מאלימות משטרתית (בניגוד לרעיונות של כמה פעילים ידועים בתנועה האנטי־קפיטליסטית שקוראים ל"ספונטניות" בכל מחיר), בהקמה של מבנים שיאפשרו קבלת החלטות דמוקרטית בתוכה, במאבק גם בנושאים מקומיים ובמעבר מגינוי של השיטה הקפיטליסטית להצגת אלטרנטיבה ברורה — המאבק למען חברה סוציאליסטית.

אנחנו מדגישים גם את התפקיד המרכזי של מעמד העובדים בשינוי החברה, בגלל האינטרס הברור שלו בשינוי והכוח המספרי והכלכלי שלו (התנועה האנטי־קפיטליסטית עדיין מורכבת ברובה מנוער מהמעמד הבינוני). הדיכוי המשטרתי האכזרי של ההפגנות בגוטנבורג ובגנואה ומסע ההשמצות בתקשורת, נובעים קודם כל מהפחד של המעמד הקפיטליסטי מהפוטנציאל המהפכני של החיבור בין התנועה האנטי־קפיטליסטית המתרחבת (והרעיונות הסוציאליסטיים שימשיכו להתחזק בתוכה), ובין מיליוני העובדים שיידחפו על ידי המשבר הכלכלי לצאת למאבקים כדי להגן על מקומות העבודה שלהם ולהמשיך להביא הביתה לחם. ההפגנה המרשימה של 300,000 בגנואה, רובם צעירים ועובדים איטלקים, עוד תחוויר לעומת האירועים והמאבקים שיזעזעו את העולם בשנים הקרובות.