מקור מערבי הגיב לאירועים: "המצב מעולם לא היה גרוע יותר" (אינדיפנדנט, לונדון, ה־24 באוקטובר). למשך כמה ימים היתה סכנה שהמצב יצא מכלל שליטה. התפתחות שכזו היתה מסבה נזק עצום לנסיונו של האימפריאליזם האמריקאי לבלום את התעצמות הסכסוך ולחדש את המו״מ בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית של ערפאת (הרש״פ). הדבר היה דוחק את האזור כולו אל סכסוך אלים, שקורבנותיו העיקריים היו בני מעמד העובדים והעניים בפלסטין, בישראל ואפילו ביתר מדינות ערב השכנות.

ערפאת — ה"בן־לאדן" של ישראל

בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר בארה״ב, תיאר ראש־ממשלת ישראל, אריאל שרון, את ישראל כנתונה במצב זהה לארה״ב, ואת ערפאת כ"בן־לאדן שלנו". הוא סבר שעמדתו של המעמד השליט הישראלי התחזקה במאבקו למחוץ את האינתיפאדה הפלסטינית השנייה.

אלא שלא כך קרה. בן־לאדן הוציא גינוי חריף לאימפריאליזם האמריקאי, למשטר הישראלי ולאליטות הערביות ושיתוף הפעולה השקט שלהן עם הדיכוי הברוטאלי של ההמונים הפלסטינים, בקלטת וידאו שהופצה עם פרוץ המלחמה באפגניסטאן. התבטאות זו שיקפה את הלך הרוח השורר בקרב תושבי העולם הערבי והמוסלמי — שנאה כלפי השליטה האימפריאליסטית בארצותיהם, המיוצגת בפרט במצוקתם של הפלסטינים. בכל רחבי העולם, האהדה למאבקם של הפלסטינים לריבונות אמיתית הלכה והתפשטה, וחדרה לתודעת ההמונים. האימפריאליזם האמריקאי נאלץ להביא את התחושות הללו בחשבון. על מנת לשמר את תמיכת המשטרים הערביים והמוסלמיים במלחמתו נגד בן־לאדן והטליבאן, החל בוש לבטא ביתר בהירות את תמיכתו במדינה פלסטינית, וניסה לכפות את חידוש המו״מ. שרון נאלץ לשקול מחדש את דבריו, ועמדתו של המשטר הישראלי נחלשה בהתאם.

שרון ניצל את ההתנקשות בזאבי כדי להחיות את עמדתו הקודמת — תיאור הרש״פ כ"ישות טרוריסטית", ותביעה מערפאת להסגיר לידי ישראל את כל האחראים להתנקשות בזאבי. עם זאת, מדיניות החיסולים של המשטר הישראלי, שכוונה באחרונה נגד מנהיגים פלסטינים, ותגובתו הברוטאלית לרצח זאבי, הן בבחינת "טרור" ממלכתי. שש מתוך שמונה הערים הפלסטיניות הגדולות כותרו והושמו בסגר מוחלט. במקרים רבים, פלשו כוחות צה״ל לערים והקימו בהן עמדות צבאיות חדשות. בימים הראשונים למה שכינה רמטכ״ל צה״ל שאול מופז, ובצדק, "המבצע הקרקעי הנרחב ביותר שנערך עד כה נגד הרשות הפלסטינית" (הארץ, ה־22 באוקטובר), נהרגו עשרים וחמישה פלסטינים, כולל ארבע נשים וילד בן עשר. בעקבות הסגר שהוטל על ערי הגדה, נוצר מחסור במזון והפלסטינים לא יכלו עוד לנהל את "שגרת" חייהם. אספקת המים והחשמל נותקה, לאחר שטנקים של צה״ל רמסו עמודי חשמל ופוצצו צינורות מים. נעשה שימוש נרחב בטנקים, נגמ״שים ומרגמות. יחידות ישראליות סמויות חטפו או חיסלו (בירי צלפים ומכוניות תופת) פלסטינים שנחשדו, לדברי ישראל, ב"מעשי טרור".

בתגובה ללחץ אמריקאי כבד, גינה ערפאת את ההתנקשות ועצר עשרים מחברי "החזית העממית". בניגוד בולט לכך, חש רוב העם הפלסטיני כי זאבי היה ראוי לקליעים שפגעו בו. הוא היה אחד מהפוליטיקאים הריאקציוניים ביותר בממשלת ישראל, נהג לכנות את הפלסטינים "סרטן בלב האומה" ו"כינים", ודרש שוב ושוב כי יגורשו למדינות ערב השכנות. יחד עם זאת, CWI סבורה ששיטת ההתנקשויות, גם אם מדובר בפוליטיקאים ישראלים ריאקציונרים, אינה מקדמת את מאבקם של הפלסטינים לשחרור לאומי. פוליטיקאי ריאקציונר אחר ימלא את מקומו של זאבי. CWI סבורה שמעשים כגון אלה אינם תחליף למאבק המוני של העם הפלסטיני להפלת הקפיטליזם באזור.

לאחר פשיטת כוחות צה״ל בשטחים, אמרו דובריו כי אין להם כל כוונה להישאר שם לצמיתות, אך לא מסרו כל מועד סופי לנסיגה. פרשנים ישראלים ציינו שאותה התחייבות ניתנה ב־1982, כשישראל פלשה ללבנון, לכאורה על מנת לסכל את האיום של פיגועים בגבולה הצפוני של המדינה. במקרה זה, חלפו 18 שנה עד שנסוגה ישראל. הקבלות שכאלו הדירו בוודאי שינה מעיני יועציו של בוש לענייני המזה״ת. ואולם, כיבוש ארוך־טווח שכזה אינו מתוכנן, כיוון שהמצב העולמי השתנה בינתיים תכלית השינוי. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שהשלום עומד בפתח. למעשה, המצב הנוכחי חזקה עליו שיוביל למלחמה בשלב מן השלבים. בתגובה לפיגועים נוספים, המשטר הישראלי עלול לערוך פשיטות חוזרות ונשנות בשטחים הפלסטיניים, בדומה לאופן שבו מנהלת ארה״ב את מלחמתה באפגניסטאן.

תגובה ברוטאלית

זאבי היה השר הישראלי הראשון שחוסל על ידי ארגון פלסטיני בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מכאן התגובה הצבאית הברוטאלית. ממשלת שרון וחוגים נרחבים בממסד הצבאי מתייחסים אל ההתנקשות כאל קריאת התגר הגלויה והישירה ביותר על עוצמתם ויוקרתם באזור. התגובה אפילו משקפת את חששותיהם של פוליטיקאים ישראלים מושחתים רבים לבטחונם האישי — המחשבה "אם זה יכול לקרות לזאבי, זה יכול לקרות גם לנו" בוודאי הדהדה בראשם. הפוליטיקאים הללו חיים בתנאים מרוחקים מאוד מהאלימות ושפיכות־הדמים שמתחוללות במוקדי העימות של האינתיפאדה השנייה. הם גם נהנים מעושר כלכלי ועוצמה שרחוקים כעולם אחר בהשוואה לעוני שהוא מנת חלקם של רוב העובדים והצעירים בישראל. הם מעוניינים שמצב עניינים זה יימשך. הזעם — והחשש — שחשו בעקבות רצח זאבי הם ככל הנראה חריפים בהרבה ממה שחשו לאחר שעשרות יהודים ישראלים מן השורה נהרגו בפיגועי ההתאבדות ב"סבארו" וב"דולפינריום".

בניגוד לכך, תגובתם של כמה יהודים ישראלים מן השורה לרציחתו של זאבי היתה מתונה יותר. הם ראו את המציאות נכוחה, והבינו שחיסולו של מנהיג החזית, אבו מוסטפה, לצד חיסולם של מנהיגים פלסטינים רבים אחרים, יובילו לפעולות נקם. כמשקל־נגד חלקי להלך רוח זה, פעל מסע תקשורתי שניהלה הממשלה לקידום האבל על מותו של זאבי, ולהחמרה נוספת של חששות היהודים הישראלים מן השורה לביטחונם האישי. הארץ דיווח כי: "... משרד הפנים, האחראי למתן רשיונות נשק לאזרחי ישראל, עתיד לרופף באופן משמעותי את הקריטריונים לרישוי, ולהקל בכך על ישראלים לרכוש ולשאת נשק כחוק" (22 באוקטובר). מפלגות וארגונים ריאקציוניים ניסו אף הם לשלהב את ההמונים לאחר רציחתו של זאבי, וערכו בירושלים הפגנה בת אלפי משתתפים, תחת הסיסמא "יסולק ערפאת. ימוגר הטרור". ביטחונם העצמי הגובר של המתנחלים הקיצוניים — שאינם חוששים להיענש — הומחש יומיים מאוחר יותר כששישה פלסטינים נפצעו בירי מרכב נוסע, שבוצע בידי ארגון יהודי מחתרתי הפועל בגדה.

שרון חיקה את התבטאויותיו של ג׳ורג' בוש לאחר ארועי ה־11 בספטמבר, ואמר בעקבות רצח זאבי: "מעכשיו הכל יהיה אחרת". אך שימוש ברטוריקה זהה אינו מעיד על יישום גישה דומה במזרח התיכון. יועציו הבכירים של בוש תבעו את נסיגת צה״ל משטחי הרשות שכבשו. פקידים בממשלת ישראל הגיבו קצרות: "אנו דבקים בעמדותינו. ניסוג רק לאחר השלמת יעדי המבצע... אנו מכבדים את ארה״ב, אך נוהגים כפי שכל ארץ נורמלית היתה נוהגת. איננו מתנצלים ואיננו מכופפים את ראשינו" (הארץ, 23 באוקטובר). ממשלת שרון מיהרה להצביע על צביעותה של ארה״ב, שתומכת בהרס ה"טליבאן" ורשת הטרור "אל־קעידה", ויחד עם זאת מתנגדת לפעילות של המשטר הישראלי כנגד "הטרוריסטים" שלו. שרון דרש שכל ארגוני ה"טרור" יוצאו אל מחוץ לחוק, ושהאחראים להתנקשות יוסגרו לידי כוחות הביטחון הישראליים. בנימה דומה, הקציב הקבינט הביטחוני הישראלי שבוע למילוי הדרישות הללו, שאלמלא כן, כפי שניסח זאת אחד מדובריו, ערפאת "יטופל כפי שארה״ב מטפלת ב'טליבאן'" (The Times, לונדון, ה־19 באוקטובר).

ובכל זאת, יומיים ממש קודם לכן, הסכים שרון בעקרון לרעיון של מדינה פלסטינית ולחידוש המו״מ, אם כי בתנאים מגבילים מאוד. במהלך החודשים האחרונים, זיגזגה מדיניותו של שרון בין דיכוי ברוטלי בלתי־מתפשר לבין התבטאויות שהושמעו מעת לעת בנוגע למדינה פלסטינית ולחידוש השיחות, וזאת כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד.

זיגזוגים

אחת הסיבות העיקריות לכך היא הלחצים הסותרים שמופעלים על ממשלת שרון. מחד גיסא, מופעל עליה לחץ אמריקאי כביר לפחות להכיל את הסכסוך וליצור מראית־עין של מהלך בכיוון חידוש השיחות להסדר קבע לפלסטין. זוהי עמדה שחלקים ממפלגת העבודה, בהנהגת פרס, שואפים לה בגלוי, דבר ששב וממחיש את התפקיד שמילאה מפלגה זו כנציגה ההיסטורית של האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי והמעמד השליט הישראלי. מאידך גיסא, שרון נתקל בלחץ גובר מצד מפלגות הימין הקיצוניות בישראל גופא. אלו חשפו יותר ויותר את הסתירה בעמדותיו של ראש הממשלה — הבטחתו לנהוג בתקיפות בנושאי הביטחון, לעומת כניעותיו החוזרות ונשנות ללחצים אמריקאיים. עם המתיחות הגוברת באזור, לחצים אלה עלולים לדחוק את ישראל למלחמה ברש״פ. לפיכך, ממשלת "האחדות הלאומית" שבראשה עומד שרון רחוקה מלהיות מאוחדת, במובן של הגישות שמציגים נציגיה השונים.

בעקבות ההתנקשות בחייו של זאבי, טען שרון שמלחמה כוללת נגד הרש״פ היא אפשרית, וכי "עידן ערפאת בא אל קצו". אך כשרואיין שר החוץ פרס באותה העת במהלך ביקורו בארה״ב, הוא אמר: "איננו מנהלים מלחמה אישית נגד ערפאת... איננו מעונינים בקריסת הרשות הפלסטינית, ברצוננו שיצליחו ושייהנו מחירות ושגשוג [כך במקור]" (הארץ, ה־22 באוקטובר). באותו היום, סיכם מאמר מערכת בהארץ את הלחצים הסותרים שפועלים על ממשלת שרון: "הממשלה נקרעת בין אלה שמעונינים לסלק את ערפאת ולמוטט את הרש״פ, לבין אלה שרואים בערפאת את הפרטנר המועדף למו״מ, למרות הכל".

אפילו ה"נצים" בממשלה הישראלית מחזיקים בעמדות שונות. ישנם אלה, הנתמכים ככל הנראה בידי חוגים בקצונה הבכירה של צה״ל, הסבורים שרק לחץ צבאי ברוטאלי, בשילוב עם איום למוטט את הרשות, ייאלץ את ערפאת לשוב לשולחן הדיונים, כשהוא כנוע ומוכן לוויתורים נוספים. שרון נערך לאפשרות זו. במהלך הכיבוש האחרון הוא הציג תוכנית ל"מדינה" עבור הפלסטינים, ששמה ללעג מוחלט את זכויותיהם הלאומיות. תוכניתו מדברת על הסכם ביניים ארוך־טווח, בלא לוח זמנים, ועל דחייה של כל הסכמה בנושאי ירושלים והפליטים. במלים אחרות, מדינה פלסטינית תוכרז בטרם יושג הסכם בסוגיות שנויות במחלוקת, וישות זו תפורז, כך שישראל תשלוט במרחבה האווירי ובגבולותיה עם ירדן ומצרים.

תוכנית שכזו תידחה באופן מוחלט על ידי ההמונים הפלסטינים, והיא מייצגת נסיגה מסיבית אפילו מהמעט שהוצע במהלך "תהליך השלום" של אוסלו. אם אמנם יושג הסכם על בסיס זה, ערפאת יודח או יבודד לגמרי. כמה יסודות קיצוניים באליטה הצבאית והפוליטית מקדמים זאת בברכה, אף אם הדבר יהיה כרוך בעלייתו לשלטון של החמאס, תרחיש שעדיף מבחינתם, מכיוון ש"(הם) לא יתקבלו בבירות העולם בשטיחים אדומים, כמו ערפאת" (International Herald Tribune, ה־23 באוקטובר). בהינתן עמדתו המוצהרת של ארגון החמאס להביא לחיסולה של ישראל, יהיה זה מתכון למלחמה בין ישראל לפלסטינים, מלחמה שתנוצל על ידי החוגים היותר ריאקציוניים שבמעמד השליט ובאליטה הצבאית של ישראל.

למלחמות ולמצבים דמויי־מלחמה יש מומנטום משלהם, והדברים אמורים בפרט בסכסוך הישראלי־פלסטיני. העובדה שסכסוך זה נמצא על סדר היום ממחישה כי האימפריאליזם, המעמד הקפיטליסטי בישראל ומשטרו של ערפאת איבדו במידה מסוימת את השליטה במצב, כיוון שלא הצליחו לתת מענה לבעיות היסוד של ההמונים הפלסטינים באמצעים פוליטיים "רגילים". שוב ושוב, המחישו הארועים בצורה ברורה שהקפיטליזם אינו מסוגל להביא לפתרון השאלה הלאומית במזה״ת. בנסיבות שכאלו, הרבה מאוד מונח על כפות המאזניים מבחינת המעמד השליט בישראל והרש״פ. עוצמתם ויוקרתם נמצאים בסכנה לנוכח הלך הרוח המתוח של הפלסטינים, המשתוקקים לקץ הכיבוש והדיכוי ולשחרור לאומי של ממש. במקום שיקהה חיכוכים ומתחים, הסכסוך מעלה אותם אל פני השטח ביתר שאת. CWI העלתה כבר לפני יותר משנה את האפשרות להתרחבות הסכסוך, אולי אף עד כדי מלחמה כוללת. השאלה היחידה היא שאלת הזמן. מאידך גיסא, המצב הקיים אינו מונע חזרה לשולחן המו״מ ואפילו הגעה להסכם כלשהו על הנייר. אך הסכסוך ישוב והתפרץ ביתר עוצמה, תוך זמן קצר בהרבה מכפי שאירע, לדוגמא, בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו ב־1994. ברור מעל לכל ספק כי המתיחות באזור כולו גברה, וכל התלקחות אלימה עלולה להצית תבערה כוללת, כפי שהומחש בתגובה לרצח זאבי. מכיוון שכך, חשוב להבין את החיכוכים היסודיים, ולא רק את השלכותיהם החיצוניות.

לדוגמא, בתחילה ניכרה התנגדות פלסטינית מועטה למדי לפלישה הישראלית לשטחי הרשות. הדבר ממחיש במידת־מה עייפות מסוימת בקרב ההמונים הפלסטינים, שהגיעו למסקנה ששנה של הקרבה מצדם לא הניבה התקדמות ניכרת לעין לקראת מדינה פלסטינית עצמאית, ולעומת זאת הוחמרו באופן הרסני התנאים החברתיים והכלכליים בשטחי הרשות, והוחרף דרמטית הדיכוי מצד צה״ל וגם הרש״פ. הדבר נובע גם מפיזור ההתגייסות ההמונית (שאפיינה את ראשית ההתקוממות) בידי מנהיגים פלסטינים מקומיים. פיגועי התאבדות ופעולות צבאיות של קבוצות קטנות (שהן חלק מה"חמאס" ומהחזית העממית) כנגד יעדים צבאיים ואחרים בישראל באו במקום מחאת ההמונים. לפחות בתחילה, ניצלה הנהגת הרשות את הסיקור האוהד סביב ביקורו של ערפאת באירופה בתקשורת העולמית, ואת התקווה שלחץ דיפלומטי ייאלץ את ישראל לסגת, כדי לרסן את התגובות הפלסטיניות המקומיות לפלישה האחרונה של צה״ל.

הפגנת שלום

ברם, אפילו כל הגורמים הללו לא יהיה די בהם לבלום את התפתחותה של התנגדות המונית או המונית־למחצה לפלישה של צה״ל, במיוחד אם זו תימשך יותר מכמה ימים. הפחד והזעם שתחולל האפשרות של חזרה לכיבוש השנוא ישובו ויניעו את ההמונים לפעולה. אם תנועה זו תיחסם מלמעלה, על ידי הנהגת הרשות או ארגוני "תנזים" ו"חמאס" מקומיים, המחאה עשויה ללבוש צורה של התנגשויות בתוך שטחי הרשות ופילוגים בתוך אותן המפלגות והקבוצות שהנהיגו את ההתנגדות החמושה לצה״ל ברמה המקומית. רמז להתפתחותה של התנהגות המונית לכיבוש המחודש ניתן בהפגנה שנערכה בבית־לחם, בהשתתפות לפחות 6,000 פלסטינים, חמישה ימים לאחר חדירת כוחות צה״ל: המפגינים דחקו הצידה חיילים וטנקים של צה״ל וניסו להסתער על עמדה של הצבא הישראלי שהוקמה לא מכבר בעיר. למרות שהפגנה זו אורגנה בידי כנסיות מקומיות כהפגנת שלום, היא נתנה להמוני הפלסטינים אפשרות להביע את התנגדותם לכיבוש המחודש ולשוב פעם נוספת אל זירת המאבק.

אם האימפריאליזם האמריקאי ייאלץ את צה״ל לסגת בתמורה להבטחה של ערפאת לנקוט צעדים נגד ה"מחבלים" או לסגור באופן זמני משרדים של ארגונים כדוגמת "החזית העממית", ה"חמאס" או "הג׳יהאד האיסלאמי", הדבר ייתפס ככשלון של שרון וכפגיעה ביוקרתה של האליטה הצבאית. מכיוון שכך, התעכבה נסיגתו של צה״ל לזמן מה, ולוותה בפעולה צבאית ברוטאלית אף יותר בסמוך לרמאללה הכבושה. כך, שרון וראשי הצבא "שמרו על כבודם" מבחינתם. נסיגת צה״ל תחריף את המחלוקות — שעולות לעתים אל פני השטח — בין שרון לבין חוגים במטכ״ל ומפלגות הימין בקואליציה, אשר רואים בוויתורים אלה פשרה שאין להשלים עמה. חיכוך זה יפגע ביכולתו של שרון לקבל החלטות ברמה היומיומית. לפיכך, סביר להניח שפיגועים נוספים בישראל יובילו לפשיטות חוזרות וממושכת יותר אל תוך שטחי הרשות. אלו יובילו רק להסלמה נוספת.

אם ערפאת אכן ינהיג יד קשה בשטחים תחת הלחץ מצד ממשלת ישראל, תופיע עד מהרה התנגדות חזקה להמשך שלטונו, שתתבטא בהפגנות אלימות ובהתנגשויות בין פלסטינים מהשורה לבין כוחות הביטחון של הרש״פ.

הלחצים הסותרים כבר מתחילים למוטט את ממשלת "האחדות הלאומית" של שרון. סיעתו של זאבי — האיחוד הלאומי/ישראל ביתנו — כבר החליטה לפרוש מהקואליציה לפני ההתנקשות במנהיגה. מפלגת העבודה שוקלת כיום אם לפרוש. שיקוליה אינם מבוססים על התנגדות עקרונית לכיבוש, אלא על ניסיונה של רוב האליטה של מפלגת העבודה לחזק את עמדתה בתוך הקואליציה, ובתוך האליטה הפוליטית בכללותה. שמעון פרס התנגד לכך, אך מסיבות אישיות בלבד. הוא מנהיג זמני של המפלגה, ותו לא, ואם יתקיימו בחירות כלליות, סביר להניח שייאבד את מקומו בממשלה. אם מפלגת העבודה תיאלץ לממש את איומה ולפרוש מהקואליציה, ינסה שרון להקים קואליציה ימנית צרה, שתוביל בהכרח להסלמה נוספת במצב.

התרחבות הסכסוך בישראל ובפלסטין תעלה כפי הנראה את כל התסכול של ההמונים הערבים אל פני השטח. הדבר יפעיל לחץ אדיר על כמה מהמשטרים הערביים המושחתים ועשוי בהחלט להוביל להדחתם של המלך פאהד בסעודיה, המלך עבדאללה בירדן, ואפילו נשיא מצרים מובארק, אם ימשיכו לפעול בשיתוף פעולה עם האימפריאליזם האמריקאי. ברור שיועציו הבכירים של בוש כבר החלו לראות במלחמה ובהדחתם של מנהיגים ערבים מושחתים אפשרויות סבירות בהחלט. כיוון שהתפתחות שכזו ממלאת אותם חרדה, האימפריאליזם האמריקאי יעשה כל שביכולתו כדי למנעה. יחד עם זאת, בגלל הכוחות החזקים שהשתחררו באזור, ייתכן והדבר כבר לא יהיה אפשרי.

ב־1994, צנחו הכנסותיה הלאומיות של סעודיה לכדי כשליש משהיו 11 שנה קודם לכן. מאז, יש להניח שהמשיכו לצנוח. משפחת סעוד השלטת, הידועה בשחיתותה ובבזבזנותה הראוותנית, מזוהה עם המערב ועם האימפריאליזם האמריקאי. כתוצאה מכך, ומהמצב הכלכלי ההולך ומחריף, התחזקו הארגונים הפונדמנטליסטיים בסעודיה. עדיין לא ברור מי יבוא במקומו של המלך הקשיש. במצב שכזה, חוגי מתנגדים לשלטון מתוך משפחת המלוכה יוכלו להתאחד עם יסודות עוינים בצבא ובכוחות הביטחון, בתמיכת הפונדמנטליסטים, ולהעלות לשלטון משטר חדש שיתנגד נחרצות לאימפריאליזם האמריקאי.

מלכה החדש של ירדן, עבדאללה, הנשען על הסיוע הכלכלי האמריקאי לשם הישרדותו, מושל באוכלוסייה שקרוב לשני־שליש ממנה פלסטינים. המשך תמיכתו בהתערבות האמריקאית באפגניסטאן וסירובו לנקוט פעולה ממשית כלשהי נגד הדיכוי הברוטלי המתמשך של המוני הפלסטינים בידי המשטר הישראלי, בשילוב עם המשך הקשיים הכלכליים, עשויים להוביל למחאות המוניות נגד עבדאללה ומשטרו.

מובארק מושל בארץ שחובותיה למערב מסתכמים בשלושים מיליארד דולר, ושאוכלוסייתה גדלה ביותר ממיליון נפש בשנה. משטרו אינו נהנה מתמיכה עממית, ולכן הוא נשען על הצבא כדי להישאר בשלטון. עם זאת, שיעור החדירה של ארגונים איסלאמיים לכל דרגי הצבא הגיע לשיא של כל הזמנים. כמו במדינות ערביות אחרות, המשך המלחמה האמריקאית באפגניסטאן עשוי להצית גל מחאות המוניות, שייתכן ויניעו חוגים בצבא לפעול להדחת מובארק.

תמונה קודרת

למרות התמונה הקודרת באזור, עובדים וצעירים משני צדי ההפרדה הלאומית עושים כיום מאמץ נואש למצוא אלטרנטיבה למלחמה. בישראל, למרות שסקר דעת־קהל שהתפרסם במהלך הכיבוש מחדש הראה ש־38% תומכים בהכרזת מלחמה על הרש״פ, אחוז דומה תמכו בהאצת תהליך השלום. ברש״פ, סקר שהתפרסם לפני שבועיים הצביע על 20 אחוזי תמיכה ב"חמאס" (שיעור שככל הנראה גדל מאז) ו־27 אחוזי תמיכה ב"פתח" — ארגון תומכי ערפאת בתוך אש״ף. משמעות הדבר היא שרוב המרואיינים לא תמכו באף אחת מהחלופות הפוליטיות הקיימות ברשות, וכי שורר בה ריק עצום. אפילו ההפגנה שנערכה בבית־לחם כנגד כוחות הכיבוש מראה שבכל זאת קיים בסיס לפיתוח תנועה המונית פלסטינית נגד הדיכוי הלאומי באזור.

לשכבות הללו סוציאליסטים חייבים לכוון על מנת להאיץ את התפתחותו של פתרון עצמאי של מעמד העובדים לסכסוך האזורי. הדרך היחידה להגשים את שאיפות העם הפלסטיני למדינה עצמאית של ממש ולהשיג שלום ויציבות באזור היא דרך המאבק להפלת הקפיטליזם הישראלי והמשטרים הערביים המושחתים. לצורך כך נחוצה בנייתה של תנועה עצמאית של בני מעמד העובדים ושל הפלאחים העניים, שתהיה מחויבת למאבק למען מזרח תיכון סוציאליסטי.