אחרי שמפת הדרכים וההודנה הובאו למנוחות כצפוי (פקיד אמריקאי שהתבקש לקבוע את מצבה של מפת הדרכים בסקאלה שבין 1 ל־10 ענה מיד ש"המצב הוא 1"), המצב בשטחים ובעזה ממשיך להידרדר. 55% מהפלסטינים, לעומת 25% לפני האינתיפאדה השנייה, סובלים מעוני קשה — הכנסה של פחות משני דולר ליום למשפחה. האבטלה עומדת על 60% לפחות, והתוצר לנפש ירד בחצי. רוב הפלסטינים מצליחים לשרוד רק בזכות עבודות דחק זמניות, תרומות ממדינות המפרץ, כספי סיוע בינלאומיים וצמצום דרסטי בהוצאות וברמת החיים (אם עדיין אפשר לקרוא לזה חיים).

על הרקע הזה, הפופולריות של הרשות לא מרקיעה שחקים גם בקרב הפלסטינים. ב־10 בנובמבר התקיימה הפגנה סוערת מול אחד ממבני הרשות, שבה השתתפו מאות פלסטינים, ביניהם מאות ילדים שהתייתמו במהלך האינתיפאדה השנייה וקשישים. במהלך ההפגנה הופגן בוז כלפי הרשות ונזרקו לעברה נציגיה אבנים, בעקבות היענות ממשל אבו־עלא לבקשה האמריקאית להקפאת קרנות הסיוע לנזקקים.

ממשלת אבו־עלא, שאושרה לבסוף על ידי המועצה המחוקקת הפלסטינית אחרי כל איומי ההתפטרות של העומד בראשה, היא ממשלה על הנייר. העובדה שסמכויות הביטחון העיקריות נשארו בידי ערפאת ושהרכב הממשלה החדשה גובש בהשפעתו הברורה אמנם עוזרת לאבו־עלא להיראות פחות מכור לאמריקאים ולישראלים מאבו־מאזן שקדם לו, אבל בפועל אף ממשלה (אפילו לא הישראלית) לא שולטת באמת בנעשה בתוך הערים והכפרים הפלסטיניים. את ההודנה החליפה הפאודה, שזה בערבית אנרכיה.

כפי שאפשר היה לצפות במצב של קריסה כלכלית, אין סדר ציבורי, הפשע משגשג ופתרון הסכסוכים עבר מבתי המשפט שהפסיקו לתפקד לקטטות וקרבות יריות בין החמולות. המוני תלמידים נושרים מבתי הספר הקורסים כדי לנסות לעזור בפרנסת המשפחה. השליטה בשטח, אם היא בכלל קיימת, עברה לשריפים מקומיים. על כל אלה צריך להוסיף את המשך ההשפלות במחסומים, החנק שגורמים הכתרים והסגרים, ההרוגים והפצועים מחיסולים לא כל כך ממוקדים, הבתים ההרוסים ברפיח ועוד אסונות יומיומיים. את האמריקאים זה כבר מזמן לא מעניין, יש להם בעיות בוערים יותר בעיראק.

חומות של ייאוש

הקש האחרון הוא חומת ההפרדה (נכון, לא גדר אלא חומה של בטון ופלדה). החומה הזאת, שלפי ההערכות האחרונות תעלה לא מיליארד, לא שניים אלא שבעה עד עשרה מיליארד ש״ח, מועילה בינתיים רק לקבלנים הפרטיים שהחברים שלהם בממשלה סידרו להם חוזים שמנים. קצת מזכיר את קו בר־לב, שהעשיר עשרות קבלנים אבל לא מנע את הצליחה המצרית של התעלה והאבידות במלחמת יום כיפור.

אותה חומה, שאמורה לתת לנו ביטחון, רק מגבירה את הכעס והתסכול אצל מאות אלפי הפלסטינים שעומדים להיפגע ממנה, או שכבר נפגעים, וכך תוביל לפיגועים חדשים שיגיעו לתוך ישראל למרות החומה. הממשלה של שרון, שבהתחלה לא התלהב מחומה שתרמוז על הגבול הסופי בין ישראל לפלסטינים, משתמשת היום בחומה כדי לקבוע עובדות בשטח, לספח גושי התנחלויות גדולים ויחד איתם שטחי אדמה ענקיים, וכך ייכלאו ממערב לחומה בין 700 ל־875 אלף פלסטינים. החריגות של תוואי החומה מהקו הירוק הן לא רק בשומרון סביב אריאל, אלא גם בשטחים נרחבים שמקיפים ברדיוס גדול את נתב״ג, בחלק הדרומי של השטחים, מסביב לירושלים המזרחית ובסופו של דבר גם בבקעת הירדן.

אלפי איכרים פלסטינים כבר קיבלו הודעות שלפיהן האדמות שלהם, שנמצאות ממערב לחומה, הן מעכשיו שטח צבאי סגור, ואחרים גילו שהחומה מפרידה בינם לבין אדמות שנמצאות מצידה השני. עוד עשרות אלפים כבר לא יכולים להגיע לבתי הספר, בתי החולים או לקבל שירותים חיוניים אחרים. ישנם גם כפרים שהחומה תעבור בתוכם ותחצה אותם. אם אכן תושלם החומה לפי הנתיב המתוכנן, היא תשאיר את הפלסטינים משני הצדדים שלה במעמד של אסירים מוקפים חומות וגדרות תיל, עם הבדל אחד: בכלא אמיתי מקבלים שלוש ארוחות ביום.

כשהחיים הם סיוט מתמשך עבור שלושה מיליון פלסטינים בשטחים ובעזה, גם ההקלות שדורש הרמטכ״ל יעלון (שגילה פתאום שהכריז ניצחון על האינתיפאדה מוקדם מדי), כלומר הסרה חלקית של סגרים ואישורי מעבר ועבודה לכמה עשרות אלפי עובדים פלסטינים, לא יביאו לנו שלום וביטחון.

שפנים מהכובע

חלקים מהמעמד השליט הישראלי מתחילים להגיע למסקנה ששרון לא יביא להם את השקט והיציבות שהם צריכים כדי להמשיך לנצל אותנו, העובדים משני הצדדים. לכן הם משקיעים הון בשיווק יוזמות שלום חדשות, דילים שנסגרים מאחורי הקלעים בין פוליטיקאים לשעבר. שום הפסקת אש חדשה לא תחזיק מעמד על רקע ההידרדרות הכלכלית וההתפוררות החברתית משני עברי הקו הירוק, וגם נסיונות עוקפי ממשלות להשיג שלום, כמו הסכם ז׳נבה (שרוב דיוניו מומנו על ידי המיליונר פלד, המחזיק בבעלותו את הקזינו הווירטואלי הגדול בעולם ושכנראה מתכנן על בניית קזינו לא כל־כך וירטואלי ביריחו) ו"המפקד הלאומי", לא יכולים להצליח.

כל עוד כל ההסכמים ממשיכים להיחתם בין האליטות העשירות והפוליטיקאים המדושנים והמושחתים משני הצדדים, ולא בין נציגי העובדים והמובטלים, הבעיות האמיתיות שלנו העובדים, יהודים וערבים, לא ייפתרו. האבטלה והעוני ימשיכו לשגשג, בריאות וחינוך יהיו פריבילגיה של העשירים, ואנחנו והילדים שלנו נמשיך להתפוצץ בפיגועים, או במקרה של העובדים הפלסטינים להיפגע מהפצצות ו"מבצעים" בגלל ממשלות כושלות ומושחתות שמשרתות רק את המיליונרים.

ממשלת ישראל עסוקה כרגע יותר במלחמה שהכריזה עלינו העובדים והמובטלים. אם שרון וביבי יצטרכו להתמודד עם שביתה כללית אמיתית, הדבר הקל ביותר בשבילם יהיה לארגן איזה מגה־חיסול מרהיב בעזה או פעולת ראווה בדמשק. אחר־כך תבוא ההכרזה על "מצב חירום לאומי", שייתן את התירוץ שההנהגה הוותרנית של ההסתדרות תחפש כדי להפסיק את המאבק. אסור לנו העובדים לתת לזה לקרות!

כמו שלמדנו כבר שאי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים הקפיטליסטים שיספקו לנו עבודה, רווחה ובריאות, כך אנחנו יכולים היום לראות שמאותם פוליטיקאים, בין אם הם היום בקואליציה או באופוזיציה, לא יצמח שלום אמיתי ולא יבוא ביטחון. אנחנו חייבים לבנות את היסודות לשלום של העובדים, על ידי העובדים ולמען העובדים. הוצאת הצבא מהשטחים היא צעד הכרחי כבר היום, כי אנחנו העובדים הישראלים לא צריכים לדכא את האחים שלנו למעמד (העובדים הפלסטינים). האויב האמיתי שלנו, ובעניין הזה ביבי צדק כשחיבר בין "עובדים" ל"אויבים", הוא ממשלת ההון שלוקחת לנו את הפרנסה ומאיימת על ההישרדות שלנו.

הדרך היחידה להשיג שלום אמיתי, רווחה וסוף לניצול היא להפיל את השיטה הקפיטליסטית, הפועלת לטובת שלטון 15 המשפחות והמשרתים שלהן בפוליטיקה, ולבנות ישראל סוציאליסטית. העובדים וההמונים הפלסטינים צריכים לעשות אותו דבר עם הקליקה המושחתת של ערפאת, אבו־מאזן, אבו־עלא וחבריהם, ולהקים מדינה פלסטינית סוציאליסטית. כשניפטר מהפרזיטים שמובילים אותנו מאסון לאסון, ניקח את השליטה בכלכלה ובחיים שלנו וניצור קונפדרציה סוציאליסטית ודמוקרטית של המזרח התיכון כולו על בסיס הצטרפות חופשית ומעמד שווה, שום בעיה, חברתית או לאומית, לא תהיה בלתי אפשרית לפתרון.