אנחנו מתנדנדים היום בין הבטחות ל"אם כל השביתות" ולמאבק מנצח בגזירות הכלכליות מצד אחד, לבין גמגומים של הנהגת ההסתדרות על הצורך להמתין לפשרות עם האוצר והמעסיקים, לחכות עוד קצת או להיכנע בשקט לבתי הדין לעבודה.

הסתה של האוצר

מתקפת ההפרטות (הנמלים, מע״צ ועוד) והקיצוצים היא חלק מהמדיניות הקפיטליסטית שמוביל מחנה ההון בכל העולם כנגד העובדים. בעלי־ההון בישראל, וממשלת ישראל שמשרתת אותם בנאמנות, לא יהססו להשתמש בכל הכוח העומד לרשותם כדי ליישם את תוכניותיהם. כדי להצדיק את שוד העובדים הם עסוקים ללא הרף בהתבכיינות על כמה שאין כסף, אבל זה לא הפריע להם להקציב מיליונים בנסיונות לשבור את שביתת הנמלים או במסע פירסום יח״צני ודמגוגי לשיווק הגזירות הכלכליות. הנהגת ההסתדרות מצידה מחכה לקבל אישור למאבק מבית הדין לעבודה, שבסופו של דבר משרת את בעלי ההון והממשלה. גם הלחץ המאסיבי של העובדים מלמטה, שקורא לצאת למאבק ראש בראש ושמנסה לגרום למישהו בהנהגה להזיז את התחת, עוד לא הצליח לחבר את הפתיל לחומר הנפץ של המאבק המנצח. הנהגת ההסתדרות בחרה, בתור סיפתח, לפגוע תחילה דווקא בעובדים החלשים ביותר — במובטלים ובמקבלי הקיצבאות — מה שעזר להשניא את רעיון השביתה הכללית על יותר עובדים וכך שיחק לידיים של תעמולת האוצר, במקום לפגוע בבטן הרכה של בעלי ההון דרך הפסקה של העברת סחורות וניתוק חשמל ומים לתעשייה, שיפגעו ברווחיהם ויגרמו להם להתקפל. בשלב הזה, פחות או יותר, שלף נתניהו את "התוכנית הסודית" שלו להעלאת המשכורות במשק. משום מה מחלון משרד האוצר נראה הגיוני לחלוטין שבוקר אחד לקו כל העובדים במחלת השכחה, שהם כנראה לא שמו לב לשורת הקיצוצים האינסופית ול"תרומות לעידוד הצמיחה" שנשדדים מהם לאור יום בתלושי השכר, ומאמינים שכל בעיותיהם ייפתרו עם שטר של מאה שקל. אותה תוספת "נדיבה" לא תחלץ אף אחד מסיוט ההישרדות והמאבק על הלחם שאליו נדחפו עשרות אלפי משפחות.

שנלך לעבוד? איפה?

התשובה של ביבי למיליון האנשים שנמצאים היום מתחת לקו העוני, וביניהם למאות אלפי הילדים היא "תלכו לעבוד". נניח לרגע לעובדה שרוב אותו ציבור שפקידי האוצר משתלחים בו עובד כל חייו בעבודות קשות רק כדי לגמור את החודש (וגם זה לפעמים לא מצליח). את הילדים, שידלגו על העניין הזה שנקרא "לימודים", הרבה מעסיקים ישמחו לנצל בשכר זעום שהחוק מאפשר היום ביד חופשית, אבל ההורים, בעיקר במשפחות חד־הוריות, יוכלו להתאמץ ולחפש עבודה עד מחר.

קשה להביט היום במציאות ולא לראות מלחמה. מעבר למלחמה בשטחים ולנסיונות המאומצים של הממשלה לשפוך שמן על המדורה ולהסלים את חוסר הביטחון של התושבים באזור, המלחמה הממשית, שאותה מלחמה ארורה בשטחים היא סימפטום אחד שלה, היא המלחמה בין המחנה המצומצם של אליטת בעלי ההון והפוליטיקאים לבין המחנה ההמוני והעצום של העובדים, המובטלים, הסטודנטים, הנוער, הגימלאים... ההתקטבות והגבולות בין המחנות נהיים ברורים יותר עם כל יום שעובר. ביבי מחייך למצלמה ובטעות מודה שהעובדים הם האויבים — העובדות בשטח.

צמרת ההסתדרות שאמורה להנהיג את העובדים, בעיקר בתקופה קשה שכזו, ממשיכה לבלום את הקריאות הנואשות להשבת אש. פעם אחר פעם חוזרת אותה הנהגה עם הסכמי כניעה בתירוצים של אין ברירה. מול מה שנראה היום כמו עוד הסכם כניעה בפתח, אנו קוראים לכל מי שנכנע להתפטר לאלתר.

מלחמת מעמדות

העובדים בלבנון התארגנו וקיימו, ב־24 באוקטובר, שביתת אזהרה לוחמנית של 24 שעות כנגד הגזירות הכלכליות של הממשלה הלבנונית, שמזכירות מאוד את התוכנית של של ביבי ושות'. גם בניגריה, בעקבות השביתה הכללית הקודמת השנה כנגד העלאת מחירי הדלק שנוהלה היטב והסתיימה בניצחון, הספיק הפעם רק איום השביתה כדי לגרום לממשלה לחזור בה מהחלטותיה. באיטליה יצאו מיליונים לרחובות במסגרת שביתה כללית כנגד נסיונות ממשלת ברלוסקוני לפגוע בפנסיה של העובדים. כמובן שזה נשמע מוכר. אותם עובדים יודעים שאין להם מה להפסיד, כמו המוני העובדים והאיכרים בבוליביה שהתקוממו נגד ממשלת המשבר והכישלון "שלהם" וזרקו את הנשיא לפח הזבל של ההיסטוריה. יש לנו הרבה מה ללמוד ממאבקים בעולם בתקופה הזאת. הקפיטליזם במשבר עולמי, והעובדים בכל מקום מתחילים להבין שזה הזמן להשתמש בכוח העצום שיש להם — שביתה כללית עד לניצחון.