ביום האישה הבינלאומי אנחנו חוגגים את ההישגים עד כה, מתחייבים להמשיך במאבק אבל חשוב מכל מזכירים על מה עוד יש למחות ולהיאבק: סחר בנשים, הטרדות מניות, שכר נמוך משל גברים, אפליה בבחירת מקצוע, הזכות לנישואין אזרחיים, הזכות להפלה, תת ייצוג פוליטי, ועוד.

החיים תחת קפיטליזם הם מאבק מתמשך עבור כולנו, לעבוד כדי לשרוד, לשרוד בשביל לעבוד, יום אחר יום של ניצול והשפלה. כמו שאמר המהפכן הרוסי לאון טרוצקי עבור נשים הניצול תחת קפיטליזם הוא כפול, כאשר מצד אחד הן מנוצלות במקומות העבודה, ומצד שני מצופות "לדאוג לבית ולילדים" עבודה נוספת ללא שכר שבאה להבטיח שהגבר יהיה פנוי לניצול במפעל, ושיהיה דור המשך שאפשר יהיה לנצל בעתיד.

נשים עובדות מהוות כ־40% מכוח העבודה השכיר בעולם, אולם כ־60% מהעובדים המרווחים פחות מדולר ליום הן נשים. גם בישראל המקצועות המאופיינים ברוב של נשים כמו הוראה או מזכירות, הם מקצועות שהשכר בהם נמוך, הזכויות בהם נרמסות בצורה סדירה, ומשך הזמן בו מחזיקים במשרה הוא קצר יחסית. דו״ח דוברת למשל הוא התקפה על כלל העובדים בישראל, ועל החינוך של ילדיהם, אבל זו התקפה מיוחדת על מורים שיופטרו בעשרות אלפים — רובן נשים.

הסחר בנשים הפך לתופעה שכיחה בישראל, לרוב מדובר בנשים המובאות לארץ בכפייה או בתרמית, ומשמשות כסחורה לכל דבר, הרי זהו הקפיטליזם לכל דבר יש מחיר, גם לבני אדם, לחיים, לחופש ולסבל. אותן נשים צעירות נכלאות במכוני ליווי ומקיימות יחסי מין בכפיה עשרות פעמים ביום, עומדות מול סכנות יומיומיות כמו איידס ואלימות ומוחזקות בתנאים בלתי ראויים לקיום אנושי, וכשבעל הבית מחליט "לחדש מלאי" הסחורה חוזרת לתצוגה — ותמורת אלפי דולרים בודדים היא שלכם.

רשויות המדינה יודעות כמובן מה קורה, בדרך כלל גם מתי ואיפה, אבל לא רואות במלחמה בסחר בנשים אינטרס שלהן, ולפעמים גם דואגות למקורבים. כשיש סחר ומישהו משלם את המחיר, מישהו אחר מרוויח, ומוכן כמובן לשלם את המחיר כדי שלא יפריעו לו להמשיך.

פוליטיקאיות ממפלגות ותנועות קפיטליסטיות מדברות הרבה על דיכוי נשים, טוענות שהן פועלות נגדו, ומנסות לעשות הון פוליטי על גב סבלן של רוב הנשים. לא המין קובע מי הוא שותף למאבק בדיכוי, ומי הוא האויב, רוב הפוליטיקאיות הללו משתפות פעולה עם דיכוי מרבית הנשים, אלו השייכות למעמד העובדים, ולפעמים אף מובילות אותו. הדוגמה של מרגרט תאצ׳ר באנגליה, שהובילה את ההתקפות על העובדים והעובדות ולימור ליבנת שמקדמת את יישום דו״ח דברת שיגרור פיטורי אלפי מורות הן דוגמאות אחדות מיני רבות.

השותפים האמיתיים והטבעיים למאבקן של הנשים נגד הדיכוי הם הקורבנות האחרים של אותה שיטה נצלנית, הגברים העובדים. ארגוני נשים פוליטיים הם חשובים, אבל לא יכולים לספק תשובה אמיתית לבעיות שעומדות לפני הנשים בחברה המודרנית. ניסיונות של לוביזם בכנסת, הקמה של מפלגות לקידום נשים או יצירת ועדות לא תפטורנה את המצב־שהרי הפוליטיקאים הוכיחו לנו פעם אחר פעם את חוסר היעילות של דרכים כאלה. מה שאנחנו צריכים היום זה מפלגה עצמאית שתקדם את הזכויות של כולנו־נשים וגברים־ותרתום למאבק משותף את כל הנפגעים מהמדיניות הכלכלית של בעלי ההון. רק ביחד נוכל לנצח!