מאז פרסום מדגמי הבחירות אנחנו עדים לתופעה מוזרה: אנשים שבימים רגילים יושבים בנחת עם הרבה כסף בטוח בבנק, התחילו פתאום לפתח התנהגות שניתן לתאר כהיסטריה. ירידות לא אופייניות בבורסת תל אביב שרגילה בעיקר לעליות, ומאמרים בעיתונים שגוערים במי שהעזו להצביע למפלגות קטנות או לא להצביע בכלל הם חלק מהמסר הברור של האליטות: הישראלים הם ילדים רעים וכפויי טובה. לא רק שמאסנו במה שהם קוראים לו פוליטיקה דמוקרטית, גם את הצעצוע החדש שקנו לנו, בית הבובות "קדימה", השארנו בצד, וכששיחקנו ב"בחירות", התייחסנו אליו הרבה פחות ממה שהם ציפו. התוצאות של המשחק השאירו להם מערכת פוליטית מאוד לא יציבה שיהיה בלתי אפשרי להעביר באמצעותה 4 שנים שקטות של רווחים בכיס ונחת בלב.

למה לרבים כל כך נמאס מה"משחק הדמוקרטי"?

מיליון עניים נוספו ב־5 השנים האחרונות. עובדים התדרדרו לחיי מצוקה בגלל מדיניות ההפרטה והקיצוצים. השחיקה ברמת החיים של שכירים שנחשבו בעבר לחלק מ"מעמד הביניים" מתגברת, והמלחמה והפיגועים פשוט לא נעלמים. כל זה בוודאי שכנע רבים מאיתנו שהמשחק הדמוקרטי לא ממש קשור לחיים שלנו, ושהגיע הזמן לשנות את החוקים שקבעו לנו. מפלגת־כלום שכל מה שיש לה להציג זה קשקושים על אחדות לאומית ותמונות של ראש ממשלה גוסס, לא ממש נוטעת בנו תקוות לעתיד יציב וטוב יותר. אז מה אם אולמרט אמר שהמעשה הראשון שלו לאחר שייבחר יהיה "לאחד את העם"? עכשיו כבר אי־אפשר להסתיר שהמעשה הראשון שלו היה ניסיון כושל (ולא חוקי) להכשיר את שטח בריכות המלח של עתלית ואילת לנדל״ן, פעולה שהייתה מאחדת בעיקר בין חשבון הבנק של דנקנר לעוד כסף, ולבסוף נמנעה על־ידי היועץ המשפטי. ואחרי זה מתפלאים שאנחנו לא אוהבים את המשחקים שקיבלנו ב"מתנה". יכול להיות שאנחנו כבר גדולים מדי למשחקים שלהם?

סימנים של שינוי

תמונת הבחירות הייתה הנאום של ביבי מול אנשי התקשורת במצודת זאב כמעט ריקה מפעילים. הלב הפועם של הפוליטיקה הישראלית, המקום הכי רועש שסיפק הכי הרבה דרמות, קפא. ביבי כשר אוצר נחשב כסמל של מדיניות ההפרטות והקיצוצים מהסוג השחצני והאכזרי ביותר. ההתמוטטות של הליכוד בלטה לא רק בתוצאות הסופיות אלא גם בחוסר הנכונות של פעילי שטח להילחם עבור המנהיג הכושל. הצעקות שביבי ספג במהלך סיור בעכו מפעילי סניף הליכוד המקומי, הן העדות הכי טובה לעוצמה הרגשית שהייתה להתנגדות למדיניות האכזרית של הממשלה.

מישהו זוכר מפלגה שנקראה פעם "שינוי"? המפלגה שהייתה החלוצה של התעמולה הקפיטליסטית הקולנית ביותר, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת היוצאת, נמחקה לגמרי מהמפה הפוליטית. עובדה שעוד יותר מדגישה את ההישג הדל של קדימה, שקיבלה קצת יותר מחמישית מהקולות, שזה בערך שמינית מבעלי זכות ההצבעה בכלל, כולה קצת פחות מפעמיים שינוי. זו הוכחה שהמפלגה שניסו למכור לנו כטובה לכ־ו־ל־ם, לא ממש הצליחה לפרוץ מעבר למאגר המצביעים של שינוי ותומכי העבודה הותיקים שהתאכזבו מניצחונו של פרץ.

זה לא שהמפלגות האחרות הציעו משהו שונה בהרבה. אחוזי ההצבעה הנמוכים מעידים על הניכור העצום בין הפוליטיקאים לציבור. אבל גם אלו שהחליטו לבסוף לגשת לקלפי, הצביעו לרוב עבור מה שנתפס עבורם במקרה הכי טוב כרע במיעוטו. גם המימדים של הצבעת המחאה התרחבו, מספר הקולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה הוכפל. הפתעת הבחירות, מפלגת הגמלאים, גם כן נחשבה כמעט עד יום הבחירות כעוד מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה. ההצלחה המדהימה של מפלגה זו מוכיחה את הפוטנציאל של מפלגה עם מסרים חברתיים אמיתיים.

מי שהייתה אמורה לספק את ה"סחורה החברתית" היא מפלגת העבודה. העבודה אמנם ניצחה בעיירות פיתוח כמו שדרות וקריית שמונה, ודווקא במה שנחשבו בעבר כבסיסי הכוח שלה, כמו כפר שמריהו וסביון, היא הפסידה לקדימה. אבל חוסר החדות והניסיון לפשר בין התומכים הוותיקים והמדושנים, לבין הקו החברתי של עמיר פרץ, עלו למפלגה בקולותיהם של אנשים שחיפשו שינוי אמיתי, ושהלכו לגמלאים, לש״ס או שבכלל לא הצביעו.

מפלגתו של ליברמן וכמובן ש״ס, הן לא מפלגות שזוכות להיחשב כחלק מהזרם המרכזי של הפוליטיקה בישראל. כמעט כמו המפלגות שהתקשורת מכנה ה"ערביות", הן נחשבות כמפלגות "הרוסים" וה"דתיים המזרחיים". מצוקת הביטחון האישי שליברמן מעלה, והמצוקה הכלכלית שש״ס מדברת עלייה, הן בעיות שמטרידות את כולנו. המערכת הפוליטית הממוסדת לא מטפלת בבעיות האלו, וההצלחה של מפלגות אלו, מראה לכולנו שוב את החיפוש אחרי תחליפים לפוליטיקה המאוסה של מפלגות השלטון.

חבל שההצעות והדרישות של מפלגות אלו משרתות בדיוק את מי שהבוחרים של "ישראל ביתנו" וש״ס אוהבים לשנוא. דווקא למנהיגי המפלגות האלה אין בעיה להתנהג בדיוק כמו שאר הפוליטיקאים, בייחוד כשזה מגיע למשרות, כסף והטבות. הגדיל לעשות ליברמן, שבתעמולת הבחירות שלו הבטיח להעביר חוק שאוסר על שביתות.

פשיטת הרגל של הליכוד ושינוי, האכזבה של קדימה, ההצלחה המסוימת של העבודה, ש״ס וליברמן, ההפתעה של הגמלאים ואחוזי ההצבעה הנמוכים מוכיחים שלרבים מאיתנו נמאס מהאליטה ששולטת עלינו ושאין יותר אמון בממסד הפוליטי והתקשורתי. בהתחשב בסחורה שהציעו לנו, הבחירה של הישראלים הייתה חכמה. חלק גדול מהעובדים והעניים מחפש תנועה חברתית רחבה ואמיתית, שההחלטות בה יתקבלו ע״י העובדים, המובטלים והנוער ולמען האינטרסים שלהם.

קואליציה על תנאי

29 המנדטים של קדימה לא מאפשרים לה להוות רוב בשום ממשלה שתקום. הממשלה הבאה תהיה נתונה ללחצים, ותהיה רגישה לשינויים במידה הרבה יותר גדולה מהממשלה הקודמת. במהלך המשא ומתן הקואליציוני חשף ראש צוות המשא ומתן של קדימה, יורם טורבוביץ', את הדעה האמיתית של האליטות על משמעות הדמוקרטיה מבחינתן: "לאף אחד מאיתנו אין מנדט לפרוץ את מסגרת התקציב". כלומר העובדה שכמעט שליש מהבוחרים הצביעו עבור העבודה, ש״ס והגמלאים, לא אומרת שצריך להתחשב בקולותיהם, להעלות את שכר המינימום ולדאוג לפנסיה ולקצבאות. האופציה היחידה שצוות המשא ומתן של קדימה מאפשר היא קיצוץ בתקציבי החינוך, הבריאות והביטחון. אבל ההתפוררות המהירה של ה"בלוק החברתי" שפרץ ניסה לארגן, היא איתות שהפוליטיקאים לא מתכוונים להילחם עד הסוף על הדרישות של הבוחרים שהביאו אותם לכנסת.

למרות נבואות הזעם של נציגי ההון, ובראשם סטנלי פישר על העלייה החדה באבטלה הצפויה אם תתקבל הדרישה להעלאת שכר המינימום ל־1000 דולר, מפלגות השלטון עשויות להידחף לפשרות מסוימות כדי להרגיע את הזעם הציבורי אחרי שנים של התקפות. אבל כל דיבור על העלאת שכר המינימום, בזמן שבענפים כמו תעשיה, מלונאות ומזון עשרות אחוזים מהעובדים לא מקבלים שכר מינימום כבר היום, הוא בדיחה. לאור העובדה שמעולם לא נעשו צעדים כדי לאכוף את חוק שכר המינימום, ומן הסתם גם לא יעשו, כי לבוסים שממנים את הפוליטיקאים אין שום עניין באכיפתו, הדבר היחיד שיושפע מהגדלת שכר המינימום יהיה אחוז העובדים שמקבלים פחות ממינימום.

הצעה נוספת באותו כיוון היא ההצעה לחוק פנסיה ממלכתית. המשמעות של ההצעה הזו, שמדברת על כך שהמעסיק והעובד יתחלקו באופן שווה בהפרשה של 5% מהמשכורות לפנסיה, תהיה פגיעה משמעותית בשכר של העובדים ברמות השכר הנמוכות ביותר. בנוסף לכל הצרות כל סכום שמעבר לשכר מינימום לא מחייב את התשלום לפנסיה, מה שאומר שבנוסף לפגיעה בשכר גם לא נצא מזה עם פנסיה שאפשר לחיות ממנה.

ההסכמה העקרונית של פרץ לקבלת תיק הביטחון נראית לרבים כהוכחה לאופי הקרייריסטי שלו. אך למעשה כל שותפות בממשלה עם קדימה, גם אם פרץ יהיה שר האוצר, לא תצליח לקדם את הדרישות המוצדקות שפרץ העלה בנושא שכר המינימום, חברות כוח האדם והקצבאות. גם ויתור מסוים לטובת הדרישות של פרץ, יגיע על חשבון סעיפים אחרים בתקציב, ולא על חשבון המיליארדרים שהתעשרו בזכות הקיצוצים במיסים ושאר המתנות שחולקו להם על־ידי הממשלות הקודמות. מפלגת העבודה מעדיפה להציג תעלולים מתמטיים מסובכים ש"מוכיחים" שדאגה לעובדים ולעניים, תועיל גם לעשירים, במקום פשוט לייצג את הרוב העובד מול המיעוט של בעלי ההון. מפלגת העבודה לא מצביעה על המיליארדרים כמקור הטוב והצודק ביותר למימון הדרישות שלנו, בין השאר בגלל שבין חבריה נמנים אנשים כדוגמת בני גאון ואבישי ברוורמן, והמימון לפעילותה מגיע מהם ומבעלי הון נוספים.

פשרה עם המדיניות הקפיטליסטית הדורסנית שרוב הפוליטיקאים, ובראשם אולמרט ופרס רוצים לקדם, היא למעשה תבוסה למאבק על הדרישות הבסיסיות הללו. תבוסה כזו יכולה לייאש את התומכים שהצטרפו לעבודה בעקבות הקמפיין של פרץ בפריימריז, אך כישלונו של פרץ להציג קו ברור נגד המדיניות של פרס ואולמרט, יכול לפתוח דלת להתארגנות פוליטית חדשה שתסתמך על כוחם של העובדים ולא על משחקי ספינים של יועצי תקשורת.

אופוזיציה עכשיו!

מה שאנחנו זקוקים לו כהגנה מפני ההתקפות שעתידות לבוא מכיוונה של ממשלת קדימה (ולא משנה מה יהיה ההרכב המדויק של הממשלה), הוא לא שרים שינסו למזער את הנזק. אנחנו זקוקים לאופוזיציה אמיתית שתילחם בממשלה ובמדיניות הקיצוצים שלה. עובדים רבים מקווים שהמפלגה שהם בחרו בה תיכנס לקואליציה, מכיוון שהם לא רואים שום אפשרות "להשפיע מבחוץ". אבל כדי לבנות אופוזיציה שלא תהיה עוד מפלגה שתילחם עם שאר מפלגות ההון על אותם כסאות וג׳ובים, אלא באמת תילחם על תנאי החיים שלנו, אנחנו לא יכולים להסתפק באופוזיציה בתוך הכנסת. כל הניסיונות ההיסטוריים לשנות באופן יסודי את תנאי חיים של העובדים והעניים באמצעים פרלמנטריים בלבד, הסתיימו במפלגות עובדים שהתנוונו בהדרגה והפכו לכלי משחק בידי הקפיטליסטים, או במקרים הגרועים יותר, בהתערבויות אלימות של הקפיטליזם העולמי ובדיקטטורות חשוכות דוגמת זו של פינושה בצ׳ילה. ההפגנות של העובדים, המובטלים והסטודנטים בצרפת, שהצליחו להביא לביטול של הצעת חוק שכוונה נגדם, הן דוגמה למה שאופוזיציה חייבת לעשות כדי למרר את החיים בחזרה לאלו שרוצים למרר את החיים שלנו.

אופוזיציה כזו לא תוכל להסתפק בכסא המרופד בכנסת ובאולפני הטלוויזיה, אלא תבנה ברחוב את הכוח שיגן עלינו מפני הממשלה והמעסיקים, תיזום ותתמוך בשביתות, הפגנות ובצורות אחרות של מאבקים. אנחנו צריכים מפלגת עובדים שתייצג אותנו, אבל אנחנו חייבים שיהיו לנו איגודים מקצועיים חזקים במקומות העבודה. פרץ כיו״ר ההסתדרות כבר הוכיח שהתמיכה שלו בצעדים כאלה היא מוגבלת ופשרנית. בגלל זה הוא מפחד מהאופוזיציה. הוא פשוט לא יודע מה לעשות משם. אסור שההתעלמות או חוסר ההבנה שלו את הכוח של העובדים ואת הצורך לחזק כוח זה, תוביל אותנו לשיתוק.

ממשלה שתנסה לחבר בין המדיניות האליטיסטית של קדימה, לדרישות החברתיות שנתנו כוח למפלגות כמו ש״ס, העבודה והגמלאים, היא ממשלה על תנאי. המדיניות הכלכלית של השנים האחרונות הכניסה את הפוליטיקאים למערבולת של חוסר יציבות. יש קונצנזוס על כך שהממשלה הזו לא תמלא את ימיה. השאלה היחידה היא תוך כמה זמן היא תיפול. בכל מקרה פרק הזמן הזה עומד להיות רצוף בניסיונות לפגוע בתנאי החיים שלנו, ובניסיונות של הפוליטיקאים להסתיר ולהסוות את ההתקפות עלינו.

וגם בקדנציה הזו, בכל פעם שיהיה נראה שהשטח בוער ומתחילה להתארגן תנועה משמעותית נגד ההתקפות, ינסו להפחיד אותנו עם פיגועים, קסאמים ומבצעים צבאיים. ינסו להסיח את דעתנו בעזרת תוכניות התחברות, התנתקות או כל שם מפוצץ אחר שהם ימציאו לזה. יסבירו לנו שהאיום האמיתי על החיים שלנו הוא מהכור באיראן ולא מהקיצוצים, וימצאו כל תירוץ אפשרי כדי לסכסך בין קבוצות שונות של עובדים ומובטלים, רק שלא נתארגן למאבק מאוחד וחסר פשרות נגד בעלי ההון והמדיניות שלהם, שמציעה לנו רק שקיעה עמוק יותר באבטלה ובעוני.

אבל אסור לנו לוותר או להאמין לשקרים שלהם. המאבק נגד חברות כוח האדם ולמען העלאת שכר המינימום הוא מאבק לחיים ולמוות. אין לנו ברירה חוץ מלהתארגן בצורה עצמאית בכל מקום עבודה ולהתחיל את המלחמה על החיים שלנו מלמטה.

צריכים אופוזיציה — יותר מתמיד יש סיכוי להצליח

בשכונות העוני, בעיירות הפיתוח, בכפרים הפלסטיניים, ובערים המעורבות, הדמוקרטיה שמציעות לנו החליפות שיושבות בשלטון, כבר מזמן פשטה את הרגל.

ה"גדולים" לא רוצים דמוקרטיה שתבטא באמת את הצרכים של מרבית החברה. הם מפחדים מהיום בו נדרוש את הדברים שמגיעים לנו. הם רוצים שהדמוקרטיה תישאר משחק של פוליטיקאים בחליפות שמפריחים סיסמאות ריקות, מחממים את הכיסאות המרופדים, ועובדים בעיקר בשביל בעלי־ההון שהם מחויבים אליהם. אבל אנחנו כבר מזמן גדולים מדי ל"דמוקרטיה" הזאת. הגיע הזמן שניקח את הגורל שלנו בידיים, ונקים את מפלגת העובדים שלנו. המפלגה שתאחד אותנו במאבק על הצרכים שלנו, תכריח את המנגנון של ההסתדרות להילחם עבורנו, ותהפוך את הדמוקרטיה ממשחק — לשיטה שעובדת לטובתנו!