לאחר התגייסות שיא, נתניהו מהמר על עוד הסתה
שכול וזעם בביירות לאחר הפיצוץ המחריד
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
המוקש שאף אחד לא מתכוון לפרק
הצבא חידש פעולות קרקעיות ברצועה, החמאס הכריז על סוף "הפסקת האש", והיציבות בטח לא נראית באופק. כמעט חצי שנה עברה מאז שנבחר החמאס לרשות הממשלה הפלסטינית. תוצאות הבחירות, שעוררו סערה בישראל, שינו בצורה משמעותית את הפוליטיקה הפלסטינית, ונתנו ביטוי חריף למגמות החברתיות שצמחו ברחוב הפלסטיני, נוכח מימדי העוני, הכיבוש הצבאי, והייאוש. בזמן שאולמרט ושותפיו לקואליציה ממשיכים להוביל מדיניות שמעמיקה את המשבר החברתי בשטחים, התשתית האמתית של הטרור שבה האליטה הישראלית לא מוכנה לטפל, עולה השאלה האם תוכניות ההתכנסות והחומה הן פתרונות אמיתיים לבעיית הפיגועים.

הדפסה

ממשלת אולמרט אינה רואה פיתרון ארוך טווח לסכסוך, אך מחפשת דרך לשמור על מקומה של ישראל בשוק העולמי כמדינה יציבה ו"אטרקטיבית להשקעות". הקיצוצים בתקציבי הרווחה, וההפרטה של רוב מה שנותר מהמגזר הציבורי הם חלק בלתי נפרד מתהליך זה. האינטרסים שמנחים את הפוליטיקאים בשאלות של "ביטחון" דומים לאינטרסים שמנחים אותם בשאלות כלכליות — בשני המקרים הם לא דואגים לרוב האוכלוסייה שבין הירדן לים, אלא בעיקר לאליטה הכלכלית.

ההתכנסות, בדומה ליוזמות אחרות שנוסו על ידי הממשלות השונות בישראל, היא ניסיון נוסף להפחית את המחיר הכלכלי של הכיבוש ואת הלחץ הפוליטי שמופעל על הממשלה, הן מצד הציבור הישראלי שעייף מהמלחמה המתמשכת, והן מצד ממשל בוש וממשלות האיחוד האירופי, שרוצים שהנפט מהמזרח התיכון יזרום מערבה בלי הפרעה.

תוכנית ההתכנסות, בשונה מההתנתקות ברצועת עזה, לא כוללת אפילו יציאה משמעותית של כוחות הצבא מאזור הגדה, אלא רק פינוי של מאחזים מבודדים שתחזוקתם לא כדאית לממשלה ולצבא. תוכנית ההתכנסות מתיימרת לקבוע גבולות קבע בגדה המערבית, דבר אשר ייעשה לא בעזרת פינוי של מאחז זה או אחר אלא על־ידי בניית חומה מסיבית לכל אורך הגדה.

חומת ההפרדה הוצגה כפיתרון הקסם לפיגועים, אך יעילותה בעצירתם הוכחה כמוגבלת. הפיגועים האחרונים בנתניה וחדרה יצאו מאזור טול־כרם, שבו הסתיימה בניית החומה כבר לפני כשנתיים. החומה אף אינה יכולה לעצור ירי של רקטות. הדרך שבה נבנתה החומה הראתה כי במקומות רבים התוואי שלה נקבע ממניעים פוליטיים ולא משיקולי ביטחון. המטרה האמיתית מאחורי גדר ההפרדה היא סיפוח אדמות וחיזוק השליטה הישראלית בגדה. בנתיים פוגעת הגדר פגיעה אנושה באוכלוסיות העובדים והפלאחים בשטחים ומפרידה ביניהם למקומות עבודתם ואדמותיהם החקלאיות, מה שיוצר טרנספר שקט — בריחה של אנשים שאינם יכולים יותר לשרוד בבתיהם. כך נוצרים עוד עשרות אלפי פליטים שאין להם מה להפסיד, ומתחזקת התשתית החברתית של הטרור.

הממשלה לא ממהרת ליישם את ההתכנסות, מפני שחוסר היציבות בשטחים מעמיד בסימן שאלה את האפשרות לבצעה. התוכנית מוצגת כחד צדדית, אך היא חייבת להסתמך על משטר יציב פחות או יותר בצד הפלסטיני, שישמור על "שקט תעשייתי" בזמן הביצוע שלה.

בעקבות תוצאות הבחירות לפרלמנט הפלסטיני, החליטה הממשלה הישראלית, בתמיכת ממשל בוש וראשי האיחוד האירופי, להעניש את הפלסטינים על כך שלא שמו את הפתק הנכון בקלפי. חשבונות הבנק של הרשות הפלסטינית בישראל הוקפאו, ובהיעדר בנק פלסטיני עצמאי הפכה העברת הכספים לרשות לבלתי אפשרית. התקציב הפלסטיני הוא כ־1.9 מיליארד דולר, שמתוכם 1.3 מיליארד דולר הם כספי סיוע שמגיעים מארה״ב, האיחוד האירופי וישראל. עצירת ההעברה של סכומים אלה מדרדרת את המצב הכלכלי בשטחים לכדי אסון הומניטרי של ממש. כבר היום 130 אלף עובדי הרשות, המפרנסים כמיליון וחצי פלסטינים לפי הערכות הבנק העולמי, לא מקבלים משכורת במשך חודשיים. בתי־החולים הפלסטיניים נמצאים על סף קריסה וכ־70% מבתי הספר מתכוונים לסגור את שעריהם מחוסר תקציב לתחזוקה שוטפת.

מה שעומד מאחורי החרם הכלכלי אינו חרם עקרוני על ממשלת החמאס. גם אולמרט וגם הממשל האמריקאי הצהירו כמה פעמים בעבר כי אינם פוסלים באופן מוחלט משא ומתן עם החמאס. החרם הכלכלי משמש את האליטה הישראלית להפעלת לחץ פוליטי על הנהגת החמאס שתקבל את סדר היום של הממשלה הישראלית, ועימו גם את התפקיד הישן של הפת״ח משנות ה־90: אספקת כוח עבודה זול מהשטחים ותחזוקת הכיבוש ביום־יום מבחינת שיטור, תעבורה חינוך וכו'. כמה מראשי החמאס מוכנים לקבל את התפקיד הזה, אך רבים בהנהגת האירגון מבינים ששיתוף פעולה צמוד עם השלטון הישראלי יוביל בסופו של דבר לאיבוד התמיכה ההמונית שממנה נהנה החמאס כיום, כפי שקרה בעבר לפת״ח.

הסירוב של החמאס להיכנע ללחץ הישראלי מתפרש כיום ברחוב הפלסטיני כביטוי של אומץ. הנסיבות החברתיות שהביאו לניצחון החמאס לא נעלמו מהשטח. למעשה, הן רק מתחזקות עם המצור הכלכלי והמחסור החריף בתקציבי רווחה. מבחינת ההמונים בשטחים, החמאס הוא עדיין הרע במיעוטו בהשוואה לפת״ח, שהשחיתות של שלטונו, חוסר האונים שלו מול הכיבוש הישראלי, והאנרכיה שיצר בחברה הפלסטינית, שרפה אותו מבחינת רוב תושבי השטחים. האבטלה המתמשכת וקריסת מערכות הרווחה של הרשות הפכו את שירותי הרווחה שסיפק החמאס לחיוניים עבור שכבה מאוד רחבה של פלסטינים, והחמאס ידע להפוך זאת לתמיכה פוליטית ומחויבות אמיתית לאירגון.

גם כיום, לאחר חצי שנה של שלטון חמאס בשטחים, הוא עדיין נהנה מתמיכה בקרב רוב הציבור — האשמה בחנק הכלכלי, מבחינת רוב הפלסטינים, נופלת (בצדק) ישירות על ממשלות ישראל וארה״ב. אך את התמיכה ההמונית בחמאס לא ניתן לפרש כתמיכה אוטומטית בפיגועי התאבדות או בפיתרון הבלתי ישים שהחמאס מציע: מדינה מוסלמית מהירדן ועד לים. התמיכה בחמאס צומחת מתוך הוואקום שנוצר בפוליטיקה הפלסטינית ובגלל מחסור בכוח פוליטי שיתבסס על העובדים והעניים בעזה ובגדה ואשר יוכל להציע אסטרטגיה אמיתית לסיום הכיבוש הצבאי ומאבק אמיתי נגד המצוקה הכלכלית והשחיתות ברשות הפלסטינית.

דווקא העובדה שהמצור הכלכלי לא פגע בתמיכה בחמאס ברחוב הפלסטיני, גורמת לפת״ח לדרוש חלק גדול יותר בשליטה ברשות. הפת״ח מנסה להשיג בכוח את מה שלא השיג במאבק על תמיכת ההמונים. כך מידרדרים העימותים בין שני הארגונים המרכזיים בשטחים למאבק חמוש. פעילי השטח של פת״ח מצאו את עצמם במצב חדש לחלוטין: הם הפסידו לא רק את המעמד של מפלגת השלטון ואת היוקרה הפוליטית, אלא בעיקר את מקומות העבודה שלהם. דוגמא טובה לכך, היא השוטרים הפלסטינים המזוהים עם הפת״ח, שחשו כי פרנסתם הולכת לאיבוד כשממשלת החמאס הכריזה על הקמת מנגנון ביטחון עצמאי שייקח לידיו את השליטה ברצועת עזה.

המאבק בין המיליציות החמושות של החמאס והפת״ח הוא אמנם מאבק פוליטי, אך הבסיס שלו הוא המחסור החמור במשאבים בסיסיים בשטחים, שהופך את השאלה מי שולט בחלוקה שלהם לקריטית. לאחר כמה שבועות של התנגשויות אלימות בין הפלגים השונים של הפת״ח והחמאס, ההנהגה הפוליטית של שני הארגונים החליטה להתחיל במו״מ פלסטיני פנימי על שאלת חלוקת הכוח ברשות. נכון לעכשיו האיום שההתנגשויות יהפכו למאבק כולל בין שני האירגונים עדיין קיים, אך הסיכויים להשתתפות המונית בלחימה נמוכים, במיוחד בגדה.

הדינמיקה של המאבק החמוש בשטח יכולה להביא את רצועת עזה למצבה של עיראק כיום, כשכל עיר וכל שכונה נמצאת תחת שליטה של מיליציה חמושה אחרת. מאבק כולל בין הארגונים ישפיע על המזרח־התיכון כולו ויוביל למצב של חוסר יציבות ושפיכות דמים. אחת התוצאות האפשריות של הידרדרות כזו היא קריסה טוטאלית של הרשות הפלסטינית, ובמעמדה כגוף המקובל על כל הפלגים הפלסטיניים.

הקמת הרשות הפלסטינית על ידי ישראל בתחילת שנות ה־90 היתה צעד משמעותי בשביל האליטה הכלכלית והפוליטית של ישראל. הרשות החדשה לקחה מידי הממשלה הישראלית והצבא את האחריות לניהול מנגנוני רווחה ורשויות עירוניות, ללחימה בפשיעה, לשירותי תקשורת ודואר וכו'. קריסה של הרשות תחזיר את ישראל 15 שנה אחורה לניהול ישיר של ערי השטחים, מה שלא יתאפשר בלי כיבושן הצבאי מחדש. מבחינת האליטה הישראלית והממשל האמריקאי זהו תסריט אימים: כניסה מחודשת של הצבא הישראלי לעזה ולערי הגדה תגרום להתלקחות מחודשת של האזור כולו, תחליש עוד יותר את האחיזה האמריקאית בעיראק ותערער משטרים פרו אמריקאיים במזרח התיכון.

מכיוון שהאבטלה ההמונית וקשיי התחבורה והתקשורת מקשים על כל אפשרות להתארגנות פוליטית חדשה של העובדים בשטחים, הארגונים הקיימים עלולים להוביל את ההתנגדות לפלישה ישראלית חדשה באמצעות הדרך הרצחנית של פיגועי ההתאבדות. דרך שתגדיל את הקיטוב בין עובדים ישראלים לעובדים פלסטינים ותחזק את הפחד והייאוש בשני הצדדים.

כחלק מהמאבק הפוליטי בין החמאס לפת״ח הציג הנשיא אבו מאזן את ההסכם שנחתם ביוזמת מרואן ברגותי בין כל הפלגים הפלסטינים בכלא הדרים הישראלי, ודרש מממשלת החמאס להכיר בו — אחרת ייזום אבו מאזן משאל עם לאישורו. מבחינת אבו מאזן, הסכם זה הוא דרך נוספת להפעיל לחץ על החמאס, לחזק את שליטתו בשטח ולהשתמש במשאל העם כבחירות חוזרות. ההצעה עצמה מדברת על הצטרפות כל הפלגים לאש״ף והכרתם בישראל תמורת נסיגה לגבולות 67' והכרה בזכות השיבה של הפליטים.

ההסכם מזכיר מאוד את הרעיון שעמד בבסיס הסכמי אוסלו, ולכן מכיל גם את הבעיות שבגללן ההסכמים קרסו. המרכזית שבהן היא ההתעלמות מהתנאים שנוצרו בשטח. במסגרת יחסי הכוחות הכלכליים כמזרח התיכון כיום, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית אינה אפשרית. במקרה הטוב זו תהיה מדינת חסות התלויה מבחינה כלכלית ופוליטית באליטה הישראלית שתעשה הכול כדי לשמר את האינטרסים הצרים שלה. אינטרסים שאינם מתיישבים עם שאיפת ההמונים בשטחים לפרנסה בכבוד ושיקום החברה הפלסטינית. מצב זה איפיין את ימי אוסלו, שבהם תנאי החיים בשטחים הידרדרו, והאכזבה מכך הביאה כבר אמצע שנות ה־90 לפיגועי ההתאבדות (שפגעו בשכבות החלשות ביותר של החברה הישראלית), ובהמשך לאינתיפאדה השנייה.

לעובדים הישראלים והפלסטינים יש אינטרס משותף בהפסקת סכסוך הדמים. ללא הבטחת תנאי חיים הולמים להמוני העובדים והמובטלים בגדה וברצועה, גם ביטחונם האישי של העובדים בישראל לא מובטח. אך מערכת כלכלית שנשלטת על ידי קומץ בעלי־הון, כשהאינטרס היחיד שמנחה אותה הוא רווח, אינה מסוגלת לספק תנאי חיים הולמים, לא לעובדים הפלסטינים ולא לעובדים הישראלים.

לכן אנחנו לא יכולים להסתמך על הפוליטיקאים בכיס של בעלי־ההון שידאגו לפיתרון אמיתי לסכסוך, כמו שאנו לא מאמינים להם שיחסלו את העוני. הצעד הפרקטי ביותר שניתן לעשות כיום הוא להפסיק להאמין לפתרונות קסם, ולהקים אלטרנטיבה מעמדית אמיתית בדמות מפלגת עובדים רחבה, שתפתח אסטרטגיה נבדלת מהאסטרטגיה של קליקת הפוליטיקאים והגנרלים. המפלגה הזו תיאבק למען האנשים העובדים משני צדי החומה, נגד ההפרטות והקיצוצים בישראל, וגם נגד המחסור בתשתיות והסגר על השטחים. על מפלגה כזו להעלות דרישה להשוואת תנאי העבודה והמשכורות של העובדים הפלסטינים לעובדים הישראלים, וקריאה להתארגנות ושיפור ניכר בתנאים הסוציאליים של שתי הקבוצות. מפלגה שכזאת צריכה לצאת בביקורת חד משמעית נגד פיגועי התאבדות ופעולות טרור שפוגעות בעובדים הישראלים, ולקרוא ליציאת הצבא מהשטחים והפסקת הכיבוש הצבאי העקיף והישיר של עזה והגדה המערבית, תוך מתן זכות להגדרה עצמית של ההמונים בשטחים על בסיס מדינה עצמאית. הגדרה עצמית כזו יכולה להיות מושגת רק באמצעות שינוי מבני של השיטה הכלכלית והסדר החברתי במזרח־התיכון, משלטון ההון של 18 המשפחות בישראל ועד כל המשטרים המושחתים באזור כולו.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.