הפוליטיקאים, אנשי עסקים ונציגי משפחות ההון חוזרים ואומרים ש"ההפרטה מעודדת תחרות ומטיבה עם הציבור". כולנו מכירים את ה"תחרות" הזו. למשל, כשהבנקים מעלים את העמלות או כשחברות התקשורת הסלולארית מעלות את תעריפי השיחות. אפילו אפשר לשמוע פרשנים כלכליים קפיטליסטיים מודים, לדוגמא, שהפרטת חברת החשמל לא תוביל להוזלת חשבונות החשמל שאנו משלמים.

כחלק ממגמת ההפרטות, נעשו בשנים האחרונות מאמצים מצד בעלי ההון והממשלות להפריט את התחבורה הציבורית. נהגי החברות הפרטיות עובדים בתנאי עבודה גרועים במיוחד, שנועדו לאפשר למעבידים להוזיל עלויות. השביתה הארוכה ביותר ואחת החשובות ביותר בישראל היתה שביתתם של נהגי "מטרודן" (חברת האוטובוסים בבאר שבע), שאילצה את בעלי החברה להכיר בוועד העובדים שהנהגים הקימו.

בפתח־תקווה, חברת "קווים" הפרטית, החליפה את קואופרטיב "דן" בהפעלת הקווים העירוניים. התוצאה הייתה לא רק התדרדרות בתנאי עבודתם של הנהגים, אלא גם בשירות עבור צרכני התחבורה הציבורית — נוער, עניים, פנסיונרים ועובדים מדרגות שכר נמוכות. לקבוצות אלה אין אפשרות לרכוש ולהחזיק רכב פרטי צמוד. הרמה הגרועה של השירות שמספק התאגיד הפרטי עוררה זעם חריף מצד התושבים. תלמיד אחד בשם אלירן היקרי, החליט לפתוח במאבק. אליו הצטרפו נוסעים קבועים מכל העיר. תחילה אורגן יום של חרם צרכנים. לאחר מכן כונס ועד לניהול המאבק שכלל נציגי שכונות, תלמידים והורים. ועד זה החליט ביחד על חלוקת התפקידים ועל הצעדים הבאים במאבק. ב־29.10 נערכה הפגנה מול העירייה, אליה הגיעו תושבי פ״ת מכל הגילאים ודרשו את שיפור תנאי התחבורה הציבורית מראש העיר.

יואב שגיא, פעיל מאבק סוציאליסטי, שוחח לאחר ההפגנה עם אלירן היקרי כדי לקבל תמונה ברורה יותר של המצב.

מה דוחף את תושבי פתח־תקווה למאבק?

תושבי פ״ת מוחים על השירות הגרוע אותו הם מקבלים מחברת האוטבוסים "קווים". אנחנו לא יכולים לסבול עוד את האיחורים של האוטובוסים. למשל, אוטובוס שאמור לעבור כל 10 דקות מגיע בתדירות של 30–50 דקות וכו'. עקב כך נוצרת צפיפות באוטובוסים, בם אנשים נפצעים ונחבלים בצורה קשה. זה כולל גם מקרים של שבירת יד או רגל וכד'. אנשים עובדים מאחרים לעבודה ומנקים להם איחורים יומיומיים אלה מהמשכורות. התלמידים מאחרים לבתי־הספר ומורידים להם מהציון בהתנהגות בשל כך.

מתי החלה התדרדרות בשירות? האם יש קשר לתהליכי ההפרטה של התחבורה הציבורית?

באחד באפריל השנה, החלה חברת "קווים" לפעול בפ״ת, לאחר שמשרד התחבורה ערך מכרז להפרטת קואופרטיב "דן". מה שנוצר בפועל הוא החלפת מונופול אחד באחר, פרט לעובדה שהאחרון בידיים פרטיות. הגורמים למצב [להתדרדרות בשירות] נמצאים בבדיקה בוועדה של העירייה בה גם אני חבר, והמסקנות ייצאו לאור ברגע שהוועדה תסיים את פעילותה.

איך החל המאבק?

פשוט כי נמאס. כתבתי שתי כתבות על בעיותיה של התחבורה הציבורית בעיר והפכתי ל"נציב פניות הציבור". באחת ההפסקות בביה״ס שוחחתי עם חבריי על הנושא. אחת מהם, הדס, אמרה בצחוק "בואו נחרים אותם". מכיוון שבאמת נמאס לי שכולם מקטרים ובוכים, ולא משתנה שום דבר — לקחתי את הנושא ברצינות והתחלתי לפעול.

מה הדרישות שלכם?

אנו לא מבקשים ש"דן" תחזור. אנחנו פשוט מבקשים תחבורה ציבורית איכותית: אוטובוס שיגיע בזמן, שניכנס לאוטובוס בשלום ונצא ממנו בריאים ושלמים. אנחנו רוצים להגיע לביה״ס ולעבודה בזמן.

מה כלל המאבק בשבועות האחרונים?

בהדרגה הצטרפו אלי תושבים רבים. תחילה החברים הקרובים, ואחר כך ועדי השכונות בעיר, ועד ההורים העירוני, פרלמנט הנוער, ובעצם כל תושבי העיר העומדים מאחורי ומשתפים פעולה עם מאבק זה למען הצדק.

מה השגתם עד עכשיו?

בנתיים הצלחתי להעלות את הנושא [בכלי התקשורת]. כל שבוע הנושא מופיע בכל העיתונים המקומיים, ומדובר בתוכניות רדיו, טלוויזיה, באינטרנט [אתרי חדשות] ובפורומים ועוד. בישיבת המועצה הוחלט על ועדה בראשות חברת המועצה טובה גל, ובהשתתפות חברי מועצה נוספים, יו״ר ועד ההורים גדי יפה, ובהשתתפותי. הוועדה תבדוק את הגורמים לבעיית התחבורה בעיר ותאגד את כל הבעיות תחת קורת גג אחת. הוועדה תצביע על האשמים במחדל ותציע דרכי פיתרון. ועדה זו לא תהיה "ועדת מריחה" אלא ועדה שתסיק את המסקנות בזריזות ויעילות. במידה והמצב לא ישתפר — נחריף את הצעדים.

מה התוכניות לעתיד?

בנתיים אני נותן צ׳אנס לעירייה ולוועדה אותה הקימה. במידה ולא נראה שיפור בשטח לא נהסס להחריף את הצעדים.

"אין כסף לאוטו"

במהלך ההפגנה שנערכה ב־29.10, השתתפו גם פעילים ממאבק סוציאליסטי. עמוס, תושב שכונת "יוספטל" בעיר, שהשתתף בהפגנה, הסביר:

"אין לי כסף לקנות אוטו... האנשים פה קשי יום והם משתתפים בהפגנה כי הם רוצים לשפר את התנאים התחבורתיים של התושבים: זקנים, פנסיונרים, נכים ועובדים. פ״ת היא עיר של פועלים, שצריכים להגיע בזמן לעבודה. באשמת חברת "קווים", אנשים לא מגיעים בזמן, ונוצרות בעיות בעבודה: הבוסים מורידים משכורות, מורידים שעות. זה לא מעניין אותם [את המעבידים]. הם אומרים: "תקום בזמן"... התלמידים מאחרים לשיעורים, מפסידים חומר. התלמידים רוצים להצטיין בלימודים, להתקדם, להיות רופאים, מהנדסים... אנחנו נסגור את העיר עד שיחליפו את התחבורה!" הוא מסכם בכך שאם דרישותיהם לא ייענו הם "ישביתו את כול העיר, יעשו בלגאן, המאבק עוד צעיר".

לשכבות רחבות בחברה, גם בקרב הנוער, נמאס מהמדיניות של מכירת המדינה לעשירים. הם לא סומכים יותר על הפוליטיקאים. מאבקים מהסוג הזה עוד ירבו. הדרך היחידה להוביל אותם להישגים משמעותיים, היא לחבר את מאבק צרכני השירותים שנפגעים מההפרטה למאבקי העובדים נגד ההפרטה. זאת מכיוון שכאן טמון הכוח המשמעותי לשים סוף למצב שבו שירותים חברתיים מתנהלים לטובת הרווח הכספי של כמה אנשים פרטיים במקום בהתאם לדרישות ולצרכים של התושבים ושל העובדים נותני השירות, שמבינים יותר טוב מאנשי העסקים את הצרכים השונים של מקבלי השירות ואת התנאים הדרושים לשם יישומם.

חשוב שמאבק צרכנים יפנה אל העובדים, ולא יאשים אותם במצב. צריך לדרוש את שיפור תנאי העבודה ולהתאמץ לצרף את העובדים למאבק משותף נגד קומץ בעלי ההון שמרוויחים מהפגיעה בשירותים ובתנאי העובדים. הפגיעה הגדולה ביותר והלחץ המשמעותי ביותר שיופעל על חברת "קווים", ועל העירייה, יתאפשרו כשנהגי החברה יחליטו להתאגד כדי לשפר את תנאי העבודה שלהם. הם יוכלו לעמוד בחזית המאבק כששאר תושבי העיר שנפגעו מההפרטה משלימים אותם ומספקים להם את הגב הנחוץ.

מאבק תושבי פתח תקווה יוכל למצוא לעצמו שותפים רבים מנפגעי תהליך ההפרטה בכל הארץ. המאבק נגד ההעלאה של עמלות הבנקים, המאבק כנגד תעריפי חברות התקשורת הסלולארית, ומאבקי העובדים נגד ההפרטות העתידיות, וכנגד ההרעה בתנאי העבודה שההפרטות יצרו — הם כולם תגובה לפגיעה הקשה שיוצרות ההתקפות הניאו־ליברליות של ממשלות ההון, ומוכרחים להשתלב בהתארגנות רחבה לצורך מאבק כולל נגד ההפרטות ושאר ההתקפות על העובדים והעניים.