לאוטמן ופרס הציגו חלום של שלום בין ישראל לשכנותיה ושגשוג כלכלי באזור. הראשון אף היה דמות מרכזית בהסדר חוזה השלום עם ירדן ב־1994. אך אותו חלום הפך להיות הסיוט של אלפי עובדים שפוטרו ממפעלי הטקסטיל של דלתא והועברו לירדן ע״י אותו "איש השלום". שם, בירדן, הוא מצא פועלים זולים במחיר של 400$ לחודש. כעת מפוטרים עובדים ותיקים כלאחר יד בעוד שהמפעל מועבר למצרים כדי לנצל את כוח העבודה הזול שם — הפעם בשכר של 200$ לחודש ובתנאי העסקה גרועים. בסוף התהליך תישאר בכרמיאל רק מחלקת האדמיניסטרציה. זהו למעשה אותו חזון "מזרח תיכון חדש": בעלי ההון הישראלים יעבירו את מפעליהם למדינות ערב, יפטרו פה וינצלו שם, יגרפו רווחים על חשבון העובדים הזולים והמפוטרים וכולם יהיו מרוצים ויחיו בשלום... חוץ מהעובדים. כמובן שבטווח הארוך, ניצול העובדים המצרים והירדנים ע״י בעלי ההון הישראלים לא תורם לשלום במזה״ת אלא רק מגביר את השנאה.

רבים מתושבי כרמיאל נאלצים למצוא את מקור פרנסתם בערים אחרות: חיפה, עכו, טבריה ונהריה. זאת מכיוון שבכרמיאל מספר התושבים במגמת עלייה מתמדת ורצופה ב־20 השנים האחרונות (כ־2,500 תושבים מדי שנה), אך התשתיות ומקומות העבודה כלל אינם גדלים. לראיה, נתוני דורשי העבודה בעיר עומדים על 5%, ולהערכתנו אחוז המובטלים עומד על כ־8% לפחות. אך בעיית התעסוקה אינה של כרמיאל לבדה. המצב בכפרים הסמוכים גרוע בהרבה, והאבטלה שם נמדדת בכ־15% בממוצע. כך נוצר מצב שעל כל משרה בכרמיאל מתחרים עובדים רבים מאוד מהאזור. מצב זה הגביר בשנים האחרונות את המתח בין העובדים היהודים מכרמיאל לעובדים הפלסטינים־ישראלים מהכפרים הסמוכים. הפיטורים האחרונים בדלתא, שהתיימרה להיות ספינת הדגל של השלום והדו־קיום בגליל, רק מחריפים עוד יותר את מצב התעסוקה הקשה ממילא, ואיתו גם את המתח הלאומי.

היטיבה לתאר את המצב תושבת כרמיאל במכתבה למקומון "זוהר הצפון" (26.04.2007), ובו טענותיה כלפי ראש העיר ומוסדותיה כאמור: "המציאות העגומה בכרמיאל — חוסר תשתיות מכל הבחינות: תרבות, בריאות, תעסוקה איכותית. ועכשיו — תעסוקה בכלל. אפילו דלתא של דב לאוטמן (שצחוק הגורל שקיבל לא מזמן פרס על עזרה לציבור), פעם ספינת הדגל של כרמיאל, עומדת להיסגר והייצור עובר למצרים. בעלי חנויות זעירות בקושי מוצאים פרנסה ונאנקים תחת עול המסים העירוניים. אזרח כרמיאלי יחנה את רכבו בתשלום, ואם יחנה חמש דקות שלא במקום מוסדר יחטוף דו״ח מפקח רשות החניה־ותשלום בצידו. הצעירים בני המקום עוזבים את העיר רובם ככולם מיד עם השחרור מצה״ל. אין להם מה לחפש פה... ועדי אלדר (ראש העיר), מה מעסיק אותו? הרחבת תחום המתאר של כרמיאל... על מנת שכרמיאל תצמח מ־50 אלף תושבים ל־120 אלף". תוספת של 70 אלף תושבים פירושה מבחינתו של אלדר עוד הכנסות לעירייה, ולמי אכפת שאפילו ל־50 אלף הקיימים אין אפשרות לפרנסה בכבוד ותשתיות שמתאימות לגודל האוכלוסייה?!

יש לציין שההסתדרות עצמה לא נוקפת אצבע, ושולה כהן (יו״ר המרחב) תמכה אך ורק במו״מ על פיצויי פיטורים. היא לא אירגנה לא שביתה, לא הפגנה או אפילו משמרת מחאה כלשהי כדי להיאבק בפיטורים. הפיצויים ילכו לטמיון לאחר מספר חודשים, כי עבודה חדשה בגליל היא בגדר חלום רחוק. הנהגת ההסתדרות מסכימה עם טענת הקפיטליסטים לפיה אין להם ברירה אלא לעבור לנצל כוח עבודה זול יותר, כדי שיוכלו לעמוד בתחרות מול מחירי התאגידים האחרים בשוק העולמי. מבחינת שיקול הרווח של המעביד זה נכון, אבל מבחינת שיקול התועלת החברתית בארץ ובמדינות אחרות זהו טיעון לא רלוונטי. ההסתדרות צריכה לפעול למען העברת המפעל לבעלות ציבורית, תחת ניהול דמוקרטי של העובדים, ולחזק את הקשרים עם איגודי עובדים אחרים בעולם, הנאבקים כדי למנוע את הניצול האכזרי והקטלני המאפשר את אותה רמת מחירים נמוכה. █