פיצוי עכשיו! לא לכפיית בחירה בין בריאות לפרנסה
קחו מהטייקונים, לא מעובדי המגזר הציבורי!
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
ללא מהפכה חברתית לא יושג שלום
פיסגת אנאפוליס היא יציאה לפרסומות, אתנחתא קלה לפני המשך ההתגוששות האזורית, והיא מתרחשת בין התקיפה האחרונה בסוריה לבין הפלישה הקרובה לרצועת עזה. שנת 2008 תהיה קרוב לוודאי שנה של התלקחות ולא של רגיעה. את מחיר הדמים הבלתי־נסבל של הסכסוך הלאומי ימשיכו לשלם המוני הישראלים והפלסטינים, בשדרות, בעזה, בתל־אביב, חיפה, רמאללה, קלקיליה, ירושלים...

הדפסה

מהי יוזמת השלום האמריקאית החדשה שנשפטת בעיני מרבית האנשים ברחוב הישראלי והפלסטיני כפארסה מפוקפקת של תהליך אוסלו? התשובה בגוף השאלה והניסוי המגומגם החדש יתרסק בקצב מהיר הרבה יותר מהאבטיפוס. זה נכון במיוחד משום השילוב שבין החשדנות המוצדקת משני צידי החלוקה הלאומית כלפי כול ההבטחות הממסדיות השחוקות לטיפול בבעיות חברתיות בוערות, לבין חולשתם הפוליטית הקומית־כמעט של כלל הגורמים המשתתפים בוועידה. הם כולם מחושקים מבחינת יכולתם להשקיט אופוזיציה ולבצע מהלכים מדיניים ארוכי טווח. מציאות זו ברורה אפילו לגורמים בולטים באליטה הישראלית ומגמדת את המחנה היוני בה. המשבר העמוק המתמשך בממסד הפוליטי, למרות כושר ההישרדות של הממשלה, משתקף בחוסר־יציבות קואליציוני ובהכנות מקדימות לקראת שנת בחירות... זוהי מפלגתו של אולמרט (בקושי) ולא ממשלתו, שמשתפת פעולה עם ההצגה של ממשל בוש.

מי אמר "הזדמנות היסטורית"?
הקפיטליסטים הישראלים חולמים כבר שנים על עסקים ענפים יותר בעולם הערבי ("מזרח־תיכון חדש") ושיתוף־פעולה הדוק של המשטרים באזור כנגד אירגונים "סוררים". כך הצטדק אולמרט בוועידת העסקים של גלובס (10.12): "אי אפשר להיות נגד אנאפוליס, להבהיל את הציבור ללא הפסק מפני קטסטרופות לאומיות, לבודד את ישראל מהזרם המרכזי של הפוליטיקה העולמית, ולהאמין כי באותו זמן אפשר יהיה להגדיל שווקים, להרחיב את הסחר, להביא לכאן עוד יותר השקעות זרות ומשקיעים זרים, ולעודד עוד ועוד מדינות לקיים אתנו מערכת יחסים כלכלית משופרת."

אבל כול זה לא חדש. נכון, האולמרטים, כמו בוש וחבורתו, נואשים לשיפוץ תדמית ולהסתת תשומת הלב הציבורית, אבל גם זה לא העיקר. ברמה הבינלאומית, מהות היוזמה היא חזית של ארה״ב, משטרי הליגה הערבית הרקובים באזור בראשות סעודיה ומצריים, והמשטר המושחת כאן בישראל, במטרה לבלום את איראן של אחמדי־נז׳אד והשפעתה האזורית. במציאות התוצאה עשויה להיות הפוכה, כפי שהראה הכיבוש האמריקאי בעיראק, שרק תרם להתחזקות איראן כמעצמה אזורית. עבור העובדים בישראל ובאזור, מדובר בסכנה שבהתלקחות נוספת, ולא בסיכוי לחיסול איום עתידי מנשק גרעיני. בכול אופן, בהתחשב בחולשות של אותם המשטרים השנואים מבית, שחלקם עשויים לקרוס עוד בעשור הנוכחי, האפשרות של מימוש ברית אזורית כזאת עם ישראל לא נראית מי־יודע־מה ריאלית. הדבר היחיד שעשוי לאפשר זאת הוא פיתרון־לכאורה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

"ההזדמנות ההיסטורית" שנוצרה פתאום עכשיו, פתאום היום, לחידוש מו״מ היא תוצאתה של דחיקת הפת״ח על־ידי החמאס ברצועת עזה בחודש יוני, שסיפקה לעבאס (אבו־מאזן) תירוץ להחזיר לעצמו את השליטה הרשמית בגדה המערבית (לאחר שזו נפגעה בנוקאאוט בעקבות המפלה של הפת״ח בבחירות הכלליות — תוצאה בעיקר של מיאוס מהשחיתות ומהיעדר הפיתרון לעוני ולכיבוש). הפירוד שנוצר בין הרצועה לגדה הוא "חלון ההזדמנויות" של אולמרט. מה יוכל לקרות בחלון ההזדמנויות הזה עד לסוף הקדנציה של בוש? הרבה דיבורים, אולי התפטרות (/התנקשות) של עבאס בעקבות חוסר ההישגים, וכנראה פירוק של הקואליציה של אולמרט.

לאולמרט לא יהיה את הכוח הפוליטי שהיה לשרון, כדי לבצע עסקת־חבילה של פינוי התנחלויות, מה גם שבגדה מדובר בפינויים בהיקף הרבה יותר גבוה ובקירבה גיאוגרפית לערים מרכזיות בישראל. הניסיון מעליית החמאס ברצועה והתמקצעותו הצבאית לאחר ההתנתקות, הפך את האליטה הצבאית למתנגדת עקבית. לפיכך, פחות גורמים במעמד השליט ישושו להמר על מהלך דומה, שעה שאין בגדה כוח־קבלני חזק מספיק שיוכל להחליף את המערך הצבאי של הכיבוש. תנועת הפת״ח של עבאס, שאמורה לעשות זאת, היא כיום עוד יותר חלשה מאז. הרשות־הפלסטינית ואירגוני הביטחון שלה קורסים. עבאס ופיאד מייצגים אליטה מושחתת שהיתה שמחה לשלוט ביד־ברזל כדיקטטורה עצמאית בשטחים. באופן מובן, הדבר לא מוצא חן בעיני מרבית הפלסטינים — שעסוקים בעיקר בקשיי הקיום היומיומי. הזעם ברחוב כלפי מפלגת השחיתות והביריונות הפך את הפת״ח כבר מזמן לתנועה מאוד מפולגת.

הממשלה תשלח עוד בשר־תותחים
תמונת יחסי הכוחות דוחפת, כאמור, את הגנרלים חזרה לפוליטיקה הישראלית, וגוזרת תמיכה של הבוסים הגדולים בארץ — המיליארדרים וקבוצות ההון הגדולות — בזעקות האליטה הצבאית בזכות "אופציות צבאיות". במילים אחרות — בתקופה הזאת, עם כול הדיבורים המזויפים על שלום, היד קלה על ההדק לביצוע של מהלכים צבאיים אקסטרווגנטיים שינסו להשליט סדר ולשקם את היוקרה של הצבא הישראלי מהתבוסות לחיזבאללה ולחמאס. זה גם היה המניע מאחורי מלחמת לבנון השנייה ומאחורי התקיפה החשאית בסוריה (6.9). עבור הפוליטיקאים הממסדיים, זאת תהיה הזדמנות מצויינת להטיף ל"אחדות לאומית", כלומר, לצאת נגד הגל הנוכחי של מאבקי העובדים והמאבקים החברתיים.

בתקופה הקרובה יעמדו על הפרק מהלכים צבאיים גחמניים, ולמרבה הצער אי־אפשר לשלול גם הסלמה לעימות צבאי עם איראן (כפי שאותתה התקיפה בסוריה), ובמיוחד בהתחשב בכך שארה״ב לא תבצע מהלך כזה כעת. כול אחד מהתרחישים יגבה מחיר דמים קטסטרופלי. כבר הרבה זמן מתכננים הגנרלים את הפלישה לרצועת עזה. גם הם יודעים שהיא תהיה ממושכת ועשויה אף להיגרר לכיבוש־מחדש לפרק זמן ארוך. פלישה זו תגבה קורבנות עצומים ובכלל זה חיילים שימותו במהלך עוד מבצע שלא יקדם לא ביטחון ובטח לא שלום. התמיכה בעוינות הלאומנית־דתית שמציעה הנהגת החמאס דווקא תגדל כתוצאה מכך, כפי שקרה גם בעקבות מלחמת "חומת מגן" ב־2002. שיחות אנאפוליס והלחץ האמריקאי מעכבים את הפלישה, אבל לא לאורך זמן. בנתיים, כשלב מקדים, נמשכות פשיטות טקטיות יומיומיות של הצבא בפריפריה של עזה.

לפני כן, הממשלה מנצלת בצורה צינית את סבל תושבי שדרות מירי הקסאמים היומיומי, ומחריפה את הענישה הקולקטיבית על תושבי הרצועה, תוך אזהרה לפיה הדבר יגרום דווקא להגברת ירי הקסאמים (!): הפסקות באספקת חשמל, דלק, פגיעה במסחר ובשירותים פיננסיים. ברק לא עושה טובה לפלסטינים בכך שהוא מאשר להם קניית חשמל ודלק, מכיוון שזהו מונופול (אסורים קשרי מסחר עצמאיים עם מדינות אחרות). אותה ממשלה שדוחקת המוני משפחות בשדרות לסף ייאוש, עושה זאת באמצעים צבאיים גם למשפחות פלסטיניות. זה לא יבודד את הטרור הלאומני. לא צריך לצפות שסבל התושבים העתידי יילקח בחשבון יתר על המידה על־ידי הגנרלים והממשלה. כשם שהממשלה והגנרלים ידעו שקטיושות ישטפו את הצפון ברגע שפתחו באותה מלחמה מיותרת וחסרת־תועלת עם החיזבאללה, כך גם הם יצפו שהתושבים יגלו "כושר עמידה" בכול אחת מהרפתקאותיהם הצבאיות בעתיד, כמו גם שהמוני הקורבנות באזור המותקף יקבלו בהבנה את המחיר הטראגי של "נזק משני" מהפצצות. ממשלות ישראל מומחיות בהטפה לעובדים ולעניים על הצורך לספוג גזרות ולסתום את הפה. חיי־אדם? סבל? שלום? מעניין ת׳סבתא שלהם — וגם זה רק אם היא נכנסת לסטטיסטיקה של פנסיונרים או ניצולי־שואה שמרוששים על־ידי המדינה.

אינתיפאדה שלישית
לא משנה כמה אינטנסיבי יהיה המו״מ, הוא לא יוביל להקמה של מדינה פלסטינית ריבונית בשטחי הגדה והרצועה, לא בתוך שנה ולא עד סוף העשור. תושבי הרצועה יידחו הסכם שלא ישפר את תנאי החיים שלהם באופן ברור. ההתנגדות לאנאפוליס לא מעידה על תמיכה רחבה באג׳נדה של החמאס, שהאופוזיציה לחלקים ממנה כבר התבטאה בכמה הזדמנויות. בגדה, הממשלה לא תפרק את כול עשרות המאחזים הבלתי חוקיים ובטח שלא תפנה בתוך כמה חודשים מינימום של 100,000 מתנחלים (ההתנחלויות המבודדות). גם אם אכן תוכרז רשמית הקמת מדינונת ע״פ מודל אולמרט, היא לא תהיה שונה בהרבה מזו המתקיימת כרגע ברצועת עזה: היא תהיה כפופה לחלוטין לממשלת ישראל. תיווצר מציאות של שני "בנטוסטאנים" חנוקים, שלא תהיה קרובה יותר לסיום מעגל הדמים. התבטאותה של לבני בסמוך לוועידת אנאפוליס, לפיה מודל זה ייתן פיתרון לאומי גם למיליון וחצי הפלסטינים־הישראלים, מזכיר כי אפשר לצפות אף להעמקה של הסכסוך.

למה בוער לפוליטיקאים קפיטליסטים לדבר עכשיו על שינוי הסטאטוס־קוו של הסכסוך הלאומי? מכיוון שגם להם ברור שמתבשלת אינתיפאדה שלישית (במובן של התקוממות עממית), שעתידה לפרוץ במוקדם או במאוחר כתוצאה מההשלכות המצטברות של המצור הכלכלי, העוני הכבד (70% מתחת לקו העוני, מהם 41% בעוני מחפיר), הרחבת ההתנחלויות, העמקת מדיניות ההפרדה הלאומנית־גזענית הנוקשה (סגרגציה) בגדה, הגבלות מחמירות על חופש התנועה ומאות מחסומים ומכשולים, החמרת תנאים במחסומים עקב הפרטתם (הפרטת הכיבוש זולה יותר למדינה), השלכות גבול ההפרדה המבוצר, המשך הפעולות הצבאיות ביישובים הפלסטיניים, המשך הטרור מצד מתנחלים־אידיאולוגים מאורגנים, מיאוס מהשחיתות והביריונות של האליטה הפלסטינית, ועוד.

בהתקוממות כזו, כול עוד נאסרת הקמת מדינה ריבונית, בהחלט עשויה לעלות הדרישה לזכויות אזרח מלאות, כולל הזכות הדמוקרטית לבחור ולהיבחר, שנשללה עד כה. מכך המעמד השליט הישראלי חושש. מכך וגם מהצטרפותם של פלסטינים־ישראלים למרי, כאקט של התנגדות להמשך האפליה והדיכוי השיטתיים וההסתה הגזענית. מבחינת משווקי אנאפוליס, מהלך סימלי גרידא בגדה יוכל לגרום לסכסוך הישראלי־פלסטיני להתפוגג, כשם שההתנתקות ניסתה "לסיים" את הבעיות ברצועת עזה על־ידי הפיכתה למכלאה ענקית. הגורם המרכזי המנחה את הפוליטיקאים הלאומנים משני הצדדים נותר הדמוגרפיה ולא יצירת חברה כזו שתאפשר חיים חופשיים ומכובדים לתושביה.

מלחמה מתמדת
אולמרט הודף את הביקורת על כך שמדינת ישראל לא מסוגלת לספק שלום וביטחון: "אם נשקיע את כל משאבי הביטחון במיגון, הדבר יבוא בהכרח על חשבון צרכי בטחון חיוניים אחרים. מדינה לא יכולה למגן עצמה לדעת, כי אין לדבר גבול..." אולמרט לא מזכיר את בניית גבול ההפרדה המורכב מחומת בטון תמירה וגדר על פני מאות קילומטרים, בעלות של מיליארדים. לחוצפה אין גבול: "...אבל תחושת הביטחון מורכבת מהרבה יותר מקירות בטון עבים. היא בנויה מעתיד בטוח, מצב כלכלי איתן, בריאות טובה, אופק מבטיח לילדים, סביבה חברתית איכותית, בקהילה שאין בה אלימות. [...] החיים במדינת ישראל כרוכים בסיכון בטחוני מסוים, ומי שבוחר לחיות במדינת היהודים לוקח על עצמו סיכון זה." (כנס קיסריה, 28.06)

המשטר הנוכחי — הקפיטליסטי — מבטיח מצב מלחמה מתמדת ולא יוכל לעולם לכונן שלום בר־קיימא. הסכמי השלום שנחתמו בעבר עם מצריים וירדן היו התפתחות חיובית, שאיפשרה מעט יותר מפגשים בין מצרים, ירדנים וישראלים מהשורה, והפחיתה את החשש לעימות צבאי עם אותן מדינות לעת עתה. אבל, העוינות וחוסר־האמון ההדדיים הרווחים בין המוני היהודים ושאר הלאומים והדתות במזרח־התיכון לא מוגרו, בדיוק משום שהאליטות המושחתות והדכאניות בשני הצדדים ניסו לעקוף את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שהוא לב ליבו של הסכסוך הישראלי־ערבי הכללי. כך יהיה גם במצב של הסכם שלום עתידי עם סוריה.

זה בלתי הגיוני לצפות שמי שידאג לשלום יהיה אותן ממשלות שמתקיפות עם גלים של פיגועים כלכליים־חברתיים ומשרתות כמה חבורות של מיליונרים נצלנים. כול הניסיונות שלהם עד היום לפתור את הסכסוך כשלו. הקונספציה שלהם להשגת "שלום וביטחון" בשורה התחתונה — מליברמן ועד ביילין — היא לחפר את התושבים בארץ במקלטים ומאחורי חומות, ולרמוס את כול שאר התושבים באזור. מה בעצם אומר לנו המיליונר המלוקק היושב על כס שר הביטחון? המילים של דמות שר־הביטחון שיצר המחזאי המבריק חנוך לווין ב"מלכת אמבטיה" (1970), מהדהדות בעוצמתן גם היום: "אני מבטיח לכם דם ודמעות, מילה שלי זו מילה. ואם אני מבטיח לכם דם ודמעות, אז תהיו בטוחים שזה דם ודמעות, שלא לדבר על זיעה. ללא שמץ תקווה תמשיכו לחיות, ומילה שלי זו מילה, ואם אני אומר שתמשיכו לחיות, אז כמה מכם ימשיכו לחיות, אך אל תשאלו בשביל מה".

כסף למשרות ולחינוך — לא למלחמות ולכיבוש
עם כול הקשקושים על "חוסנה של האומה", למשפחות בשדרות ובעזה יש זכות לחיות בלי קסאמים, בלי הפצצות, בלי סגרים, בלי אבטלה, בלי עוני. החיים קצרים מדי בשביל לפתח סבלנות לאגו של האליטה הצבאית והפוליטית בישראל. עוד כמה עשורים נחכה כבני־ערובה של מעמד נצלני ומסוכן, שמטיף לנו שהשליטה האזורית שלו מועילה גם לנו? לעובדים ולעניים היהודים בישראל יש יותר במשותף עם עובדים ועניים פלסטינים, סורים, איראנים, לבנונים, מצרים, טורקים — מאשר עם משפחות ההון ושליחיהן האטומים. לבעלי־הון ישראלים אין בעיה לשתף־פעולה עם בעלי־הון ערבים באזורי תעשייה "משותפים", וכשהם צריכים אין להם בעיה להפוך את הפלסטינים לכוח עבודה זול... המלחמה, הניצול, הפחד, הדוחק, הפירוד — כול זה לא חל עליהם. כול הדרישות הבסיסיות ביותר לקיום נענות על ידם בשקר השחוק: "אין כסף". אבל, למלחמות שלהם תמיד יש מיליארדים, ברגע שהם רק צריכים.

את הסרט הזה צריך להפסיק ולמעמד העובד משני הלאומים יש את הכוח להפסיק אותו. הקמתן של מפלגות עובדים בישראל ובשטחים הפלסטיניים תוכל לאפשר הצבת אלטרנטיבה אמיתית לשלטון ההון ולמלחמותיו. מפלגת עובדים בישראל תוכל לפנות ישירות לעובדים והעניים ברצועה ובגדה ולקרוא להם לבודד ולהקיא את האירגונים האחראים לטרור נגד תושבים בישראל, ולהראות להם שהיא עושה מאמצים להשיב את החיילים הביתה ולמנוע מתקפות צבאיות וכלכליות. מפלגת עובדים בשטחים, תוכל להחליש את כוחם של אותם האירגונים הלאומנים, וגם לפנות ישירות לעובדים והעניים בישראל, להכריז על התנגדות לפיגועים ורקטות, ולקרוא להם לסייע לסיום הכיבוש. ועדות שלום שיורכבו מעובדים ועובדות, נציגי שכונות ומגזרים שונים, יוכלו לדון באופן רציונלי וישיר (ללא מתווכים ויחצנים) בסוגיות שיתוף־פעולה וגבולות כמו גם בבעיות התושבים ובדרכים לפתרונן, ובכלל זה בשיקום, בפיתוח החיים המשותפים בירושלים רבתי, בפיתרון למיליוני הפליטים, במיגור של קבוצות המקדמות בשני הצדדים טרור אנטי־אזרחי, בפירוק של התנחלויות אידיאולוגיות, בביעור של כול אפליה, סגרגציה ודיכוי לאומיים, ובזכות של תושבים משני הלאומים לחיות בכול אחת מהמדינות ביישובים פתוחים וללא כול אפליה או פריבילגיה.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני ייפתר אך ורק בדרך של מהפכה חברתית כוללת, שתציב לנגד עיניה באמת את אינטרס הביטחון האישי של ההמונים באזור, ותכונן ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין ריבונית סוציאליסטית כשלב בדרך להקמת פדרציה חופשית סוציאליסטית של המזרח־התיכון. כרגע מציאות זו עדיין רחוקה, אבל קידום שלה הוא הצעד האפשרי היחיד בכיוון של פיתרון ממשי. עשרים שנה לאחר שהמוני העובדים, הפלאחים, הסטודנטים והנוער התקוממו בשטחים הפלסטיניים בדרישה להפסקת הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית ריבונית, יש להיאבק על כך שההתקוממות העממית הבאה תהיה התקוממות משותפת של יהודים וערבים, שתפיל את מלכות השיגעון.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.