בספטמבר 2009 החל מהלך התאגדות במפעל מוצרי הבנייה אקרשטיין בירוחם. המפעל מייצר, בין היתר: אבנים משתלבות, צינורות בטון, מוצרי תשתית, אריחים, וגם, למרבה הצער, חלקים עבור גדר ההפרדה בגדה המערבית, שנבנית בתואנת־שווא של ביטחון. בעוד המפעל מרוויח וזוכה להטבות מס ומענקים מהמדינה, עובדי המפעל, ברובם מירוחם ודימונה, סבלו מהרעת תנאים מתמשכת: ביטול קרן ההשתלמות, הפחתת הפרמיות ואיומים להעביר את המפעל לרומניה. העובדים סובלים גם מתנאי בטיחות ובריאות לקויים ומפיטורים שרירותיים ללא שימוע.

אפילו שבשנות ה־1980 היו הסכמים קיבוציים בחברה, ניסיון העובדים להתאגד בשנת 1993 רוסק על־ידי ההנהלה, ששיגרה מכתבי פיטורים לנציגים. ההסתדרות, כך מאשימים העובדים, שתקה ומאז רגלי נציגיה לא דרכו במפעל. בינתיים העובדים המשיכו להפריש משכרם דמי־חבר להסתדרות. מאז אותו ניסיון התארגנות, הוחתמו העובדים על חוזה העסקה, שכולל סעיף בלתי חוקי, לפיו "העובד מתחייב כי במהלך תקופת ההסכם, לא ישתתף בעצמו ו/או יתמוך בדרך כלשהי בהתאגדות העובדים, אם כוועד עובדים ואם בכול צורה אחרת".

ההנהלה תוקפת, העובדים משיבים במאבק

גם הפעם ההנהלה ניסתה לחבל בהתארגנות בדרכים רבות. ניסיון לפטר נציג וועד נכשל וההנהלה התקפלה לאחר שהעובדים הגיבו באסיפת מחאה, שהשביתה את העבודה לשעתיים, ובהפגנה מול משרדי ההנהלה בהרצליה. ניסיון לפטר עובד ולהעביר מכונות ועבודה לקבלן, נענה בשביתת התבצרות של יום אחד מצד העובדים, שאילצה את ההנהלה להתקפל. ניסיונות להפחיד ולפצל את העובדים בדרך של קיום שיחות אישיות בין כל עובד למנהלים, נענו בהצהרה ברורה כי מעכשיו הכתובת היא אך ורק הוועד הנבחר.

בעת כתיבת שורות אלה יצאו שוב העובדים לשביתה והם מתבצרים במפעל, לאחר שההנהלה זימנה לשימוע משמעתי עובד ש"העז" להגיע לדיון המשפטי בעניין העובדים בבית־הדין הארצי לעבודה, ואף סירבה להתיר לנציג וועד להתלוות אליו. העובדים דורשים הכרה של ההנהלה בוועד, קיום מו״מ והפסקת הניסיונות השונים להתחמק או לסכל את ההתארגנות.

תנאי הבטיחות והבריאות הלקויים במפעל נחשפו בכתבה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 (הכתבה: חלק 1, חלק 2). מאז טוענים בוועד כי חל שיפור מסויים במצב. טרם ההתארגנות קשה היה לדמיין נכונות מצד העובדים להיחשף ולספר את הסיפורים הקשים, כיוון שפחדו לאבד את פרנסתם.

הכרה רשמית ביציגות

מאז שפנו העובדים בספטמבר לאירגון כוח לעובדים, בהשראת שביתת עובדי "כללית רפואה משלימה", תפסה ההתארגנות באקרשטיין תאוצה ותוך זמן קצר הצליחו המארגנים להחתים 63 עובדים — הרבה יותר מהשליש הדרוש בחוק. הם פנו להנהלה לקיום מו״מ קיבוצי אבל זו דחתה אותם, בטענה שאינם אירגון יציג אמיתי, מכיוון שאינם מייצגים שליש מכלל 410 עובדי החברה, המפוזרים במפעלים באשדוד ובראש פינה ובמשרדים בהרצליה.

העובדים החליטו לפנות בעניין לבית־הדין לעבודה, והשיגו פסק דין תקדימי שהכיר בזכותם להתארגן ללא תלות בהתארגנות במפעלים האחרים, וקבע כי "העובדים אינם בבחינת מרצפות משתלבות". הפסיקה קיבלה את טענת אירגון כוח לעובדים כי יש להכיר גם בוועד שהצליח בינתיים להחתים שליש מהעובדים במפעל אחד, ובמיוחד בשעה שהעובדים בירוחם אינם נמצאים בשיגרה בקשרים כלשהם עם העובדים מאשדוד וראש פינה, בין השאר כתוצאה מהמרחק הגיאוגרפי. הפסיקה גם הורתה להנהלה לאפשר לנציגי כוח לעובדים להיכנס למפעלים האחרים לצורכי הסברה ולצרף שם עובדים להתארגנות.

לאחר שהשיגו את הפסיקה, ציפו העובדים להתחלת משא־ומתן קיבוצי עם ההנהלה, אבל גילו כי עירעור ההנהלה לביה״ד הארצי לעבודה זוכה לתמיכה לא רק משני אירגוני המעבידים הגדולים במשק, התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר, אלא גם מההסתדרות הכללית. ההסתדרות טוענת לייצג את כלל עובדי מפעלי אקרשטיין, ובאופן כפוי גם את עובדי ירוחם שבחרו להתאגד במסגרת כוח לעובדים.

ההנהלה זוכה לסיוע מההסתדרות

ההנהלה סירבה לקבל את הפסיקה ולקיים עם הוועד מו״מ. כדי לשפר את סיכויי העירעור שהגישה, ההנהלה הגיעה למסקנה שאם בלתי־נמנע שהעובדים יתאגדו בשלב הזה, מוטב לה שהעובדים יאורגנו רשמית במסגרת ההסתדרות, שנוטה לשתף־פעולה עם מעבידים, ויקימו נציגות שתהיה מקורבת להנהלה. כך תוכל ההנהלה לסכל את התארגנות העובדים האותנטית שהקימו העובדים.

כדוגמא לכך סיפר אחד העובדים מהמפעל בראש פינה בשיחת טלפון עם פעיל כוח לעובדים, רוני כץ, כי איציק מימון, מנהל החשמלאים במפעל, שהחתים עובדים על הצטרפות להסתדרות ומכהן כיום כאחד מנציגי הוועד ההסתדרותי, רק יום קודם לכן החתים עובדים על הצהרה כי אינם מעוניינים להתארגן כלל!

מנציגי כוח לעובדים, שהגיעו מספר ימים לאחר הפסיקה למפעלים באשדוד ובראש פינה, נמנעה גישה לשיחות עם עובדים במפעל. ההנהלה הקצתה לנציגים חדר קטן, אבל לאורך כל זמן שהותם במפעל הוצמדו אליהם נציגי "הוועד החדש", שמונו בידי ההנהלה ופקידי מרחב ההסתדרות הסמוך, ורק מספר עובדים קטן נשלח לשיחות בחדר. ברור כי באווירה מאיימת כזו הסיכוי לשיחה כנה בין העובדים לנציגי כוח לעובדים שאפה לאפס.

ההסתדרות נגד כוח לעובדים

דוברי ההסתדרות שרואיינו בתקשורת טענו שמדובר בתחרות הוגנת על ליבם של העובדים. אבל כאמור, כלל לא היה מדובר בתחרות בריאה בין אפשרויות שונות שבהן העובדים יכולים לבחור באופן חופשי.

זוהי התנהלות אופיינית. גם בעיצומה של השביתה באוניברסיטה הפתוחה (האו״פ) מצא עיני לנכון להיפגש עם נשיאת האו״פ, חגית מסר־ירון, במהלך שנועד לחזק את תדמיתה של מסר־ירון ולהחליש את הלגיטימציה לשביתה, בניסיון לארגן את עובדי האו״פ במסגרת ההסתדרות. בתגובה לשביתת עובדי כללית רפואה משלימה המאוגדים בכוח לעובדים, ניסתה גם כן ההנהלה להפעיל לחצים על עובדים להצטרף להסתדרות, ובאחרונה הודיעה ההסתדרות כי הצליחה לאגד יותר משליש מעובדי חברת "ש.ל.ה", במסגרתה פועלות מרפאות הרפואה המשלימה, השיניים והאסתטיקה של שירותי בריאות כללית.

בכול המקרים האלה בוצעו ההתארגנויות החלופיות שבמסגרת ההסתדרות ביוזמת ובתמיכת ההנהלות, כאשר העובדים שמובילים אותן הם מהגורמים הנאמנים ביותר להנהלה, ובהם גם שוברי־שביתה. לאותם "וועדים חדשים" הצטרפו גם עובדים מהשורה שלא היו מודעים לתמונה הכללית ושוכנעו לחתום בלחץ נציגי ההנהלה ובצל ההכפשות השקריות על אירגון כוח לעובדים.

באופן שונה לחלוטין נהג עו״ד איתי סבירסקי מהנהגת כוח לעובדים, כאשר פנו אליו נציגי 1700 העובדים הארעיים בבנק דיסקונט, והוא ייעץ להם קודם כול לבדוק את היתכנות ההתארגנות בוועד העובדים ההסתדרותי הקיים כדי למנוע פיצול כוחות מיותר. במידה ויש הסכמה עקרונית של הוועד הקיים בראשות ריקי בכר ושל ההסתדרות לתמוך בהתארגנות הארעיים, בדרישותיהם הבסיסיות ובנכונות לתת להם ייצוג דמוקרטי במסגרת הוועד, אין טעם בפיצול אירגוני. אבל ברור שבמידה ואין נכונות כזו, עדיף שהעובדים יתארגנו במסגרת כוח לעובדים כדי לשפר את מצבם, תוך שאיפה לשיתוף־פעולה ואף לאיחוד כוחות בשלב מאוחר יותר.

גם במקרה של אקרשטיין, בו כבר קיימת מציאות של שני אירגוני עובדים באותו מקום עבודה, הצהיר כוח לעובדים, בסיכומים שהגיש לביה״ד הארצי לעבודה, כי הוא מוכן לשיתוף־פעולה עם הוועד שהקימה ההסתדרות ולתיאום עמדות לקראת המו״מ לשם קידום האינטרס הרחב של העובדים בחברה, וכי הוא מקווה כי גם ההסתדרות תהיה נכונה לקבל הצעה זו.

הדיון בביה״ד הארצי לעבודה

בעירעור לביה״ד הארצי טענה ההנהלה כי אינה חייבת להכיר בוועד במפעל בירוחם ולהידבר איתו, וזאת בין היתר בשל "שינוי נסיבות" מאז מתן הפסיקה של ביה״ד האזורי. ההנהלה הציגה לביה״ד הארצי מכתב מאת יו״ר הסתדרות עובדי העץ והבניין, איציק מויאל, בו טוען מויאל כי ההסתדרות צירפה לשורותיה 204 עובדים ולכן היא הארגון היציג היחיד בחברה איתו על ההנהלה להיכנס למו״מ. על כך התקיים הדיון בביה״ד הארצי לעבודה בירושלים בהרכב מורחב של שבעה שופטים.

כוח לעובדים הציג בדיון מכתב ששוגר לעיני, בחתימותיהם האישיות של יותר מ־60 מעובדי המפעל בירוחם, ואשר דורש מההסתדרות להניח להם ולא לכפות עליהם ייצוג כפוי חלופי לאירגון כוח לעובדים, לאחר ש"שבעו מרורים" מההסתדרות לאורך שנים.

הסיכויים של עובדי ירוחם להשיג פסיקה לטובתם במקרה הזה נמוכים, מכיוון שיחסי הכוחות בביה״ד לא נוטים לטובת העובדים. התאחדות התעשיינים, איגוד לשכות המסחר וההסתדרות, עומדים לימינה של הנהלת אקרשטיין, וגם שניים מבין השופטים (על תקן "נציגי ציבור") מעורבים ישירות בגופים אחרים שנמצאים בסכסוך עבודה מול כוח לעובדים. גם אם קיימת אפשרות לניצחון בביה״ד, העובדים יודעים שאסור להסתמך על כך, כפי שגם ההנהלה לא ישבה בחיבוק ידיים לאחר הפסיקה הקודמת.

חזית מאוחדת מול ההנהלה

העובדים בירוחם הוכיחו פעם אחר פעם את נחישותם, לכידותם וכוחם, כך שגם במצב שיפסידו בינתיים במישור המשפטי, לא משתמע מכך שיפסידו במאבק. גם במקרה שביה״ד יפסוק שההסתדרות היא האירגון היציג באקרשטיין, עומדות בפני העובדים המאוגדים בכוח לעובדים מספר אפשרויות פעולה, שתכליתן לשפר את תנאי העבודה ולמנוע מצב בו הוועד ההסתדרותי "ימכור אותם בזול".

העובדים בירוחם יוכלו להישאר חברים בכוח לעובדים, וגם לפעול לצירוף חברים נוספים משאר המפעלים לשורות כוח לעובדים. במידה ובהמשך יעלה מספר חברי כוח לעובדים על מספר חברי ההסתדרות, יהפוך כוח לעובדים לאירגון היציג בכלל החברה. עובדים שיהיו חברי כוח לעובדים יהיו רשאים להתמודד לוועד העובדים ההסתדרותי, מבלי שיחוייבו להיות חברי הסתדרות וגם לא לשלם לה כל סוג של דמי טיפול.

קבוצת עובדים מלוכדת שפועלת יחד, במיוחד כאשר היא זוכה לגיבוי של אירגון כמו כוח לעובדים, ובמיוחד אם תצליח לזכות בהישג מכובד בבחירות לוועד, תוכל להפעיל לחץ חזק על התנהלות הוועד וההסתדרות.

האסטרטגיה הנכונה ביותר עבור העובדים המאורגנים בכוח לעובדים תהיה לשמור על חזית מאוחדת ושיתוף־פעולה במאבק של כלל העובדים, הוועדים והאירגונים, כולל יציאה להפגנות ושביתות משותפות. העובדים מירוחם יוכלו לתרום מניסיונם ורוח המאבק שלהם להצלחת המאבק של כלל העובדים. אבל כדי למנוע מצב של מכירת המאבק, קבוצת אופוזיציה כזו תוכל לפרסם בקרב כלל העובדים את הדרישות הנחוצות למו״מ. כמו כן, חשוב לדרוש התנהלות שקופה ודמוקרטית שתכלול דיווחים שוטפים מהמו״מ לכלל העובדים, והבאת כל הסכם שבכוונת הוועד לחתום עליו לדיון והצבעה דמוקרטית של כלל העובדים.

מאבק על דמותה של העבודה המאורגנת

להסתדרות אומנם כוח לכפות החלטות על הוועדים גם בניגוד לרצונם. אבל במקרה הזה, למרות המהלך האנטי־דמוקרטי שהיא מבצעת כעת, ההסתדרות תתקשה לבצע צעדים אנטי־דמוקרטיים בוטים בהתנהלותה מול וועד העובדים הרשמי בהמשך, כל עוד כוח לעובדים יישאר כשחקן מרכזי בקרב העובדים באקרשטיין. איום העזיבה לטובת כוח לעובדים, שכבר עתה משמש וועדים הסתדרותיים כאמצעי לחץ על מנגנון ההסתדרות, יהיה מונח על הפרק בצורה הברורה ביותר. מנהיגי ההסתדרות יצטרכו לקחת זאת בחשבון, כמו גם את האפשרויות של צעדי מחאה של העובדים נגד הנהגת ההסתדרות, של חשיפה תקשורתית שלילית, ושל השפעה על וועדים הסתדרותיים נוספים.

בניגוד לדעת הפרשנים הכלכליים בעיתונות, ההתאבקות בין אירגוני העובדים אינה על זכייה ב"נתח השוק" של עובדים בלתי־מאוגדים, והמערכה שמבצעת הנהגת ההסתדרות נגד כוח לעובדים לא מסייעת לעובדים. להפך, היא נעשית על גבם של העובדים. הנהגת ההסתדרות הייתה יכולה בקלות לגבות את מאמצי כוח לעובדים לארגן את עובדי אקרשטיין, ובמקביל לפנות לארגן מקום עבודה אחר, כי לא חסרים כאלה — כ־75% מהעובדים בארץ אינם מאוגדים!

המהות של כוח לעובדים היא שמאיימת על הנהגת ההסתדרות, מכיוון שהתנהלות האירגון ומבנהו עומדים בניגוד גמור למצב בהסתדרות, ובכלל זה ניהול דמוקרטי ואוטונומי של המאבק בידי העובדים והנציגות הנבחרת שלהם, ועמידה בלתי־מתפשרת לצד העובדים ולא לצד נציגי המעבידים וממשלות ההון על חשבון העובדים.

המאבק הנחוש של עובדי אקרשטיין ירוחם כבר סיפק השראה לקבוצות עובדים נוספות להתחיל ולהתארגן. התחרות בין אירגון כוח לעובדים להסתדרות, שנכפתה בשל התנהלות הנהגת ההסתדרות, היא בגדר מאבק על דמותה של העבודה המאורגנת בישראל ועל קיומם של אירגוני עובדים פעילים, מסורים ודמוקרטיים. על הבסיס הזה יש צורך בשיתוף־פעולה ובהקמה של ועדת תיאום בין אירגון כוח לעובדים לבין קבוצות עובדים וחברי וועדים משורות ההסתדרות הכללית ומאירגונים נוספים, למען חיזוק ובנייה של העבודה המאורגנת.