המהפכות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, יחד עם האירועים ביוון, מהווים את ההתפתחויות החשובות ביותר בשנה האחרונה עבור תנועת העובדים הבינלאומית. לתוניסיה, ובעיקר למצרים, מדינת הלאום הוותיקה ביותר, הייתה השפעה מגנטית על ההמונים ברחבי האזור. השפעתן מהדהדת בעוצמה גם בעולם הניאו־קולוניאלי ובארצות המתועשות המתקדמות. לדוגמה בארצות הברית, הן סייעו לעורר השראה בהפגנות בוויסקונסין, ודגל מצרים התנופף מעל תנועת ה"Occupy" באוקלנד ובמקומות אחרים. עם זאת, כמו בכל מהפכה, במיוחד בתקופה שלאחר הפלתה של דיקטטורה, נוצרות אשליות בקרב ההמונים שהמשימה העיקרית הושלמה. במציאות, מכיוון שהמהפכה לא הושלמה, מן הרגע הראשון כוחות המהפכה ומהפכת־הנגד נאבקו להשגת עליונות. הבורגנות הליברלית והאיסלאמיסטים, יחד עם שרידי המשטר הישן, ניסו לבלום את המהפכה. הם מנסים להביא להיווצרות הלך־רוח של פיוס מעמדי, של "אחדות לאומית". הם מתנגדים אינסטינקטיווית לכל ניסיון לארגן פעולות עצמאיות או ארגונים עצמאיים של מעמד העובדים. יתרה מכך, גם בקרב ההמונים, שבשלב הראשון מחפשים את הנתיב הנתקל בהתנגדות החלשה ביותר, הלך־הרוח הזה יכול להתקיים. אפילו כאשר קיימת מפלגה מהפכנית חזקה החותרת להזהיר את מעמד העובדים ולפעול נגד מגמה זו מלכתחילה, כפי שעשו הבולשוויקים ב־1917, הלך־רוח כזה יכול בכל זאת להתקיים לתקופה מסוימת ולאפשר את הקמתן של ממשלות קואליציה של משת״פיות מעמדית. נדרשים זמן ומאורעות, בד־בבד עם ההתערבות של הכוחות המהפכניים, בכדי לשנות זאת. במקרה של מצרים, לא היה קיים במחתרת כוח המוני שיכול היה לבצע את המשימה.

בוואקום שהתקיים, כמו במקרים אחרים בהיסטוריה — פולין תחת הסטאליניזם, איראן תחת השאה — כוחות דתיים, עם שורשים בקרב ההמונים, עשויים תחילה להוות מוקד משיכה שסביבו יכולה להתארגן האופוזיציה למשטרים רודניים. במצרים מילאו את התפקיד הזה "האחים המוסלמים" והמסגדים. העובדה שהם נרדפו על־ידי השלטונות בעבר הגבירה את האטרקטיוויות שלהם עבור עובדים ופלאחים מנוצלים, וכך גם רשתות הסעד שהם בנו בתקופות מובארכ וסאדאת. כתוצאה מכך, הם היו ערוכים היטב לנצל את הבחירות הנוכחיות שבהן קיבלו 47.2% מהקולות. בנוסף לכך, הביטוי היותר פונדמנטליסטי של האסלאם הפוליטי הימני — הסלפיסטים סביב מפלגת א־נור, הקשורים לזרם הווהאבי היותר פונדמנטליסטי שמקורו בערב הסעודית ולדוקטרינה של אל־קאעדה — הצליחו להשיג קרוב לרבע מהקולות הן בערים והן באזורים הכפריים.

אם יאפשרו להם להרכיב ממשלה, האחים המוסלמים יועמדו למבחן רציני. בכל אופן מדובר בכוח שמרני יותר מבעבר. הם נטשו את המאבק להפלת הדיקטטורה והתרכזו בארגון מפעל הזנה להמונים מוכי העוני. בתחילת המהפכה הם עמדו מן הצד, דבר שגרר פילוגים, בעיקר בקרב הצעירים בשורותיהם. שלא כמו במהפכה האיראנית, שם התפתחו תחילה כוחות אסלאמיים רדיקאליים, ארגון האחים המוסלמים הוא שמרני מבחינה פוליטית, מקבל את השוק החופשי, לא מעדיף איגודים מקצועיים עצמאיים ודוחה זרמים "קיצוניים" של האיסלאם לטובת המודל הטורקי של ארדואן (אפילו תוך אימוץ השם "מפלגת החופש והצדק", המתכתב עם "מפלגת הצדק והפיתוח" השלטת בטורקיה). מפלגה זו תוארה על־ידי הניו־יורק טיימס כ"תנועת מרכז־ימין דתית, אבל לא חבורת פנאטים". זהו גם הדגם המועדף על הכוחות האיסלאמיסטיים ה"מתונים" ברחבי האזור, כולל מפלגת א־נאהדה ("התחייה") בתוניסיה שניצחה בבחירות האחרונות שם. עם זאת, למועצה הצבאית במצרים אין שום כוונה לוותר על השלטון בכללותו ולהעבירו לכוחות ה"אזרחיים". "דגם" נוסף הוא זה של פקיסטן, שבה הצבא והגנרלים הם "הכוח האמיתי שמאחורי הכתר" — כלומר, מאחורי הממשלה והפרלמנט — כפי שהם היו למעשה מאז הקמתה של המדינה הפקיסטנית.

בזמן הפלתו של מובראכ היו אשליות גדולות בצבא — "הצבא איתנו". ובבסיסו ואפילו בקרב חלק משמעותי מהקצונה הזוטרה זה אכן היה המצב. עם זאת, הקצונה הבכירה, כפי שהזהרנו בזמנו, הייתה ונותרה חלק בלתי נפרד מהמשטר הישן. למעשה אמרנו בזמנו כי עם הדחת מובארכ, הצבא ביצע בפועל "הפיכה שקטה", במזימה משותפת עם ה־CIA והאימפריאליזם האמריקאי. הם נחרדו מהאפשרות שהמהפכה שבדרך — וזו אכן הייתה ונותרה מהפכה — תעמיק ולא תעצור בהפלתו של מובארכ, אלא תתקדם גם לעבר מהפכה חברתית וכלכלית. המהפכה המצרית — בארץ שכוללת שליש מכלל ערביי העולם — הייתה יותר מכול אירוע המוני שבו מעמד העובדים מילא תפקיד מכריע, במיוחד בסואץ, בפורט סעיד ובמספר מוקדים נוספים.

מרגע שההמונים נפטרים מכבליה של דיקטטורה, באופן בלתי נמנע הם ממשיכים ומעלים דרישות חברתיות וכלכליות בוערות. ברחבי מצרים התפתח גל של פעולות של עובדים — ניסיונות להקמת איגודים מקצועיים עצמאיים, אף שהצבא בפועל אסר על כך — אשר לוו בדרישה שהאשמים בהרג המפגינים בעת הפלת מובארכ, כמו גם מבצעי מעשי הטבח בחודש נובמבר, יובאו למשפט. ההתפכחות מאז מאורעות פברואר הייתה כה גדולה עד כי יש המטילים ספק בכך שאכן מדובר היה במהפכה אמיתית מלכתחילה. למעשה, הן בתוניסיה והן במצרים ההמונים פעלו נגד הדיקטטורות של בן־עלי ומובארכ באופן עצמאי או עצמאי־למחצה. הם אכן עשו את המהפכה, אך הם לא השלימו אותה במובן חברתי וכלכלי, וזאת עקב מודעות בלתי מספקת ביחס לכוחם, כמו גם היעדר תוכנית מספקת שתוכל להשיג זאת.

מהפכות, כפי שהסביר קרל מרקס, הן הקטר של ההיסטוריה ואילו מהפכות־נגד — דיקטטורות — הן בלם עצום שזורק את התודעה אחורה במידה אדירה. במצרים, בדומה לתוניסיה, מה שראינו היה למעשה מהפכה פוליטית שהחליפה את השחקנים המרכזיים על הבמה אך לא נגעה ביסודות החברתיים של אצולת האדמות המצרית ושל הקפיטליזם. הגנרלים מחזיקים עדיין בסדרי־גודל של 40% מהבעלות במוקדים החיוניים של המשק. יתרה מכך, האימפריאליזם האמריקאי תרם כ־150 מיליון דולר לקידום "המעבר לדמוקרטיה". והצבא עדיין מקבל 1.3 מיליארד דולר בשנה מארצות־הברית. בכל המדינות הקפיטליסטיות הצבא מהווה את המשמר הראשי של הקניין הפרטי. חלק מן המשתתפים בהתקוממות פברואר 2011, אשר מודעים יותר ויותר למצב האמיתי, אומרים כעת שכל מה שהושג הוא בסך־הכול בבחינת "החלפת צבע הקירות". הדבר נכון לגבי המדינה אך לא לגבי התודעה של המוני האנשים, במיוחד של הצעירים, הנשים והעובדים שלקחו חלק במהפכה. וההמונים החלו לזרום בשטף אל הזירה התעשייתית, הזירה החברתית והזירה הפוליטית. באחרונה מתגבר, בצדק, השיח סביב הצורך במהפכה שנייה ושלישית. כדי שזה יקרה, נחוצה בנייתם של ארגוני עובדים עצמאיים ועוצמתיים, הן בזירה התעשייתית והן בזירה הפוליטית.

האימפריאליזם ומדינות החסות שלו באזור הופתעו לחלוטין מפרוץ המהפכה. אובמה ונציגי המעצמה החזקה ביותר בעולם היו מחוסרי יכולת להתערב במצב, ולמעשה יכולת זו הצטמצמה להתבטאויות צדקניות ומלאות חרטה אודות החלק של האימפריאליזם האמריקאי במתן משענת למובראכ. סרקוזי וקמרון היו אימפוטנטים באותה המידה. במצרים ובתוניסיה, שבהן ההמונים העירוניים מילאו תפקיד מפתח, נשללה האפשרות להתערבות צבאית. גם אם הדבר היה אפשרי, האימפריאליזם האמריקאי, שמבחינתו מדובר עדיין באזור בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית מרכזית, היה בכל מקרה כבול לגמרי בעיראק ובאפגניסטן, ולכן לא יכול היה להתערב צבאית, במיוחד לא עם כוחות רגליים. אותו הדבר היה נכון גם לגבי בעלות הברית של ארה״ב בנאט״ו.

רק עם ההתפתחויות בלוב, ובמידה מסוימת בבחריין, ניתן לאימפריאליזם התירוץ להציב דריסת־רגל נגד המהפכות. הניתוח שלנו לגבי ההתקוממויות בלוב, התערבות נאט״ו וכתוצאה מכך גם תשעת או עשרת חודשי המלחמה, עמד במבחן האירועים. תמכנו בהתקוממויות נגד קדאפי בבנגאזי וביישובים נוספים בלוב. בתחילה הן ייצגו תנועת המונים של ממש כנגד הדיקטטורה. נראה היה שהוועדות שהוקמו במטרה לנהל את בנגאזי לאחר סילוק קדאפי ואנשיו, כולל את בנו סייף שנכלא בינתיים, היו בידי נציגים אמיתיים של ההמונים ונשענו על בסיס תמיכה המוני. באותו השלב ההמונים בבנגאזי התנגדו להתערבות מבחוץ על־ידי האימפריאליזם. אולם הצבת חייליו של קדאפי בפאתי בנגאזי, ובעקבות כך הפחד מפני טבח, סיפקו לאימפריאליזם את התירוץ להתערב צבאית באמצעות נאט״ו. השתלשלות המלחמה לאחר מכן — בשליטת נאט״ו ותחת ניצוחה באוויר וביבשה — שינתה לחלוטין את אופיה של ה"מהפכה". ארגון ה־CWI התנגד תמיד למשטרו קדאפי וקרא לתמיכה בתנועות המונים של ממש שיביאו להקמת חברה סוציאליסטית אמיתית, ודמוקרטית, בלוב.

אולם המלחמה שנוהלה נגד קדאפי נשאה את כל המאפיינים של התערבות אימפריאליסטית צבאית דה־פקטו. מרקסיסטים לא יכולים לתמוך בפעולה מהסוג הזה. ובכל זאת, באופן שייזכר להם לדיראון עולם, זה בדיוק מה שאי־אילו כביכול־מרקסיסטים עשו! קמפיין התעמולה נגד קדאפי כלל טיפוח היסטריה והגזמה פראית ביחס למה שעשוי לקרות אם כוחותיו של קדאפי יכבשו את הערים שנשלטו בידי ה"מורדים". נטען כי בעקבות כך יתבצעו אוטומטית מעשי טבח. למרות אופיו האוטוקראטי של המשטר והרקורד של צעדי הדיכוי מלפני כן, מעשי טבח שכאלה לא התרחשו כאשר כוחותיו של קדאפי לחמו במורדים על השליטה בעיר מיסראתה ובערים נוספות בדרך לבנגאזי. אלא שהתעמולה הזאת שימשה לביצוע מעשי טבח אמיתיים מצד ה"מורדים" עצמם שעה שנכנסו לערים שתמכו לכאורה בקדאפי, ומצד המתקפה האווירית של נאט״ו. בלתי אפשרי לחשב את מספר הקורבנות כתוצאה מכך, אבל ככל הנראה בין 30,000 ל־50,000 איש נהרגו. לא ניתן לתאר תוצאות אלה כניצחון עבור ה"מהפכה".

מה שהתרחש בלוב בהתחלה היה מהפכה של ממש בשלב ראשוני, שהוסטה ממסלולה על־ידי מהפכת־נגד בלבוש "דמוקרטי". בכל אופן, ככל שנחשף היקף שפיכות הדמים ופעולות הנקם — לעתים כנגד חפים מפשע לחלוטין, כולל לובים שחורי עור ומהגרי עבודה, שחלקם חיו בלוב כבר שנים רבות — רבים מטילים ספק רב בטענה שידה של ה"דמוקרטיה" על העליונה כעת ולא ידה של מהפכת־הנגד. למעשה, לוב בעידן פוסט־קדאפי היא בבירור נכס חדש המשועבד לאימפריאליזם, לצורך ניצול משאביה העשירים, ובמיוחד מאגרי הנפט שלה. בהתחשב בכך שמועצת המעבר הלאומית משלבת כוחות מנוגדים לחלוטין, החל מהאיסלמיסטים ועד לעריקים ממשטר קדאפי, כמו גם תמהיל של "דמוקרטים" מהזמן האחרון, לגמרי בלתי סביר שהיא תישאר מלוכדת זמן רב. לוב מאיימת להתפרק לגורמים, כפי שהזהרנו טרם המלחמה, ועתידה אינו מזכיר ממש את ה"ארקאדיה" הדמוקרטית המובטחת, אלא בעיקר סיוט של שסעים אתניים ושבטיים נוסח סומליה. אנחנו קידמנו את הרעיון של התארגנות תנועה עצמאית של מעמד העובדים בבנגאזי, שתצא בקריאה מעמדית אל ההמונים בלוב בכללותם. גישה מעמדית דומה דרושה בכל מדינות האזור — שבלתי אפשרי לדחוס את הפרספקטיבות לגביהן אל תוך המסמך הנוכחי.

באופן ברור, התנועה בסוריה נמצאת בפרשת דרכים. מספר ההרוגים כתוצאה מהדיכוי שמפעיל המשטר כבר חצה את רף ה־4,000 (נכון לשעת כתיבת המסמך). הפגנות המוניות מתקיימות באופן יומיומי ובמקביל הוטלו סנקציות מצד האו״ם וכעת גם מצד הליגה הערבית. האחרון מהווה מכה קשה לאליטה שסביב משטרו של אסד עקב הקשר ההיסטורי שלו עם המאבק הערבי. רק איראן — שבה, בניגוד לסוריה, קיים רוב שיעי — תומכת במשטר אסד. אלא שגם איראן מתמודדת כעת עם סנקציות בשל תוכנית הגרעין שלה. כפי שציינו בעבר, ייתכן שבהמשך לכך תבוא גם פעולה צבאית, שעלולה להצית עימות אזורי, ובכלל זה מלחמה. ואכן, בהתחשב בגלישה למלחמת אזרחים בסוריה, כל מיני תרחישי עימות עלולים לפרוץ. טורקיה, שכבר מעורבת באזור הגבול כתוצאה ממנוסת הפליטים לשטחה, הזהירה בינתיים את המשטר הסורי שייתכן שהיא עוד תיאלץ להתערב (בשטח סוריה). לעומת זאת, ישראל — שבעצם הייתה מעדיפה שמשטר אסד יישאר בשלטון בגלל הפחד מההשלכות במידה והוא יופל — עשויה גם היא להידחף למעורבות. הדבר עשוי ללבוש צורה של פעולה צבאית נגד איראן או סוריה או שתיהן. האזור הוא כמו חבית חומר־נפץ וכל דבר יכול לקרות בו. בנוסף, ישנה הסוגיה הפלסטינית שעשויה להתפוצץ בכל רגע. כל זה קורה על רקע רדיקליזציה בישראל, שמשתקפת בשביתות והשתלטויות (מאהלי מחאה). הכיוון הסביר הוא של תקופה חדשה של מאבק כולל שהולך ומתעורר בעקבות העמקת המשבר הכלכלי העולמי והשפעתו החריפה במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אנחנו מוכרחים לחתור באופן אנרגטי ולהגיע אל החלקים הטובים ביותר מקרב העובדים והצעירים ולשכנע אותם ברעיונות ובפרספקטיבות שלנו.

נראה שהאופוזיציה בסוריה הצליחה להתחזק בתקופה האחרונה. עם זאת, עדיין לא ברור שהיא הגיעה ל"מאסה הקריטית" שתוכל להוביל להפלתו המהירה של משטר אסד. סוריה מפולגת מאוד על פי קווים אתניים ודתיים. ולכן האימפריאליזם וטורקיה מפחדים מהתפרקות המדינה. הסכסוכים האתניים והדתיים המרים שיצמחו כתוצאה מכך יביאו להשלכות לאין שיעור על המדינות השכנות. האופוזיציה מפולגת ומגיעה ברובה מקרב אוכלוסיית הרוב הסונית. במקביל, הצבא — שתמיד מילא תפקיד מכריע בשמירה על שלטון האליטה העלאווית שסביב אסד — עדיין לא התפורר, אף שחלקים ממנו ערקו לצד המורדים. לפיכך סביר ביותר שהמאבק בסוריה יהיה ממושך יותר. המשטר עדיין לא עושה רושם שהוא בנקודת הכרעה, אך בהתחשב בחוסר היציבות הגבוה במצב הנוכחי הוא עשוי להגיע לשם מהר מאוד.