תנועת מחאה המונית מטלטלת בחודשים האחרונים את מחוז קוויבק בקנדה. שביתת סטודנטים ללא הגבלת זמן, שהוכרזה ב־13 בפברואר עם הדרישה לביטול תוכנית הממשלה להעלאה דרסטית של שכר הלימוד, עוד נמשכת נכון לשעת כתיבת המאמר. הסטודנטים הקימו ארגון גג לכל אגודות הסטודנטים, יצאו בהמוניהם לרחובות, ולבסוף פתחו בשביתה שממשיכה לצבור תאוצה וסוחפת אחריה גם את העובדים והציבור הרחב למאבק חברתי נגד גזירות ממשלת המחוז.

המאבק הנוכחי החל בתחילת השנה כאשר הממשלה הניאו־ליברלית של קוויבק הציגה את ההתקפה הקשה ביותר על החינוך הציבורי במחוז מאז שנות ה־1990: תוכנית להעלאת שכר הלימוד בתוך חמש שנים ב־75%! מדובר למעשה בזינוק של 1,625 דולר קנדי (כ־6,100 שקל) בשכר הלימוד השנתי, שצפוי להגיע לסכום המקביל ל־14,300 שקל לשנה.

כל זה קורה בזמן ששכר הלימוד בקוויבק כבר גבוה למשל מממוצע מדינות ה־OECD, ושעה ש־65% מהסטודנטים בקוויבק מסיימים את לימודיהם עם חוב ממוצע של 14,000 דולר. מובן שתחת איום של שקיעה בחובות כבדים, הצעד הזה יפגע אנושות ביכולת של סטודנטים וסטודנטיות ממעמד העובדים ללמוד לימודים אקדמיים.

ממשלת קוויבק מתרצת את הצעד בכך שהסטודנטים צריכים "לשלם את חלקם" ביחד עם המדינה, בתוספת התירוץ הרגיל ש"חסר כסף" ושהממשלה בדרך לגירעון. אך בממשלה יודעים היטב שהרקטורים מרוויחים מעל 300,000 דולר בשנה, שעשירים ותאגידים מקבלים הטבות מס בעלות שנתית של 2.5 מיליארד דולר. כמו במקומות נוספים בעולם, לא חסר כסף בקוויבק, אלא שהממשלה, שמייצגת את בעלי ההון, עסוקה בלהעביר לידיהם חלק הולך וגדל מהעושר שאותו מייצרים העובדים. והאם אותם טייקונים "משלמים את חלקם"?

הם מפחדים

בחודש מאי, לאחר שלושה חודשים של מחאה, הממשלה העבירה בפרלמנט של קוויבק את "חוק 78", חוק חירום שאוסר על הפגנה או התקהלות בתחומי כל מוסד להשכלה או בסביבתו. כמו כן, החוק מחייב השגת אישור מהמשטרה עבור כל הפגנה בכל מקום אחר בקוויבק. העוברים על החוק מאוימים בקנסות של בין 1,000 ל־5,000 דולר קנדי אם הם השתתפו בהפגנה, 7,000–35,000 דולר קנס למארגני ולמנהיגי ההפגנה, וקנס של 25,000–125,000 דולר ביום לארגוני הסטודנטים!

אין ספק שהצעד הדרקוני הזה של ממשלת קוויבק נועד לשבור את השביתה. אבל ארגוני הסטודנטים ומפלגת השמאל "סולידריות קוויבק" (Québec Solidaire) קראו שלא לציית לחוק האנטי־דמוקרטי. ההתקפה הזאת עוררה זעם בציבור הרחב ודחפה למעשה עוד שכבות להצטרף למאבק! ארבעה ימים לאחר שהחוק עבר, צעדו במונטריאול, העיר הגדולה בקוויבק, יותר מ־200,000 איש בהפגנה שנמשכה לתוך הלילה, וכל לילה מתאספים אלפי אנשים להפגנות ומחאות (שהפכו ללא־חוקיות) בדרישה לביטול החוק, יחד עם עמידה לצד הדרישות הראשונות של הסטודנטים.

תנועת הסטודנטים החלה לקרוא גם לעובדים להצטרף למאבק נגד גזירות הממשלה, מתוך הבנה שכדי לנצח היא תזדקק לכוחה של העבודה המאורגנת. ברור שהממשלה מפחדת משילוב כוחות שכזה, בייחוד שעה שתנועת המחאה מעלה כבר דרישות רחבות יותר נגד מדיניות הממשלה ושעה שקיימים כמה סכסוכי עבודה מרכזיים על הפרק. הממשלה חוששת בין השאר מתרחיש של שביתה כללית, ואפילו מהתגשמות הסיוט הגדול ביותר שלה — תרחיש דומה לזה של צרפת 1968, בו שביתת סטודנטים לוחמנית הייתה רק ההקדמה להתקוממות מהפכנית של מעמד העובדים שכמעט והביאה לחיסול הקפיטליזם בצרפת ולמעבר לדמוקרטיה סוציאליסטית.

עמיתינו בתנועת "אלטרנטיבה סוציאליסטית" בקוויבק (Alternative Socialiste, CWI) קוראים לארגן שביתה כללית של 24 שעות במשק, שתלכד את העובדים והסטודנטים במאבק נגד גזירות הממשלה, למען השכלה חינם לכל, ולמען ייצור מישרות בתנאים טובים כדי למגר את האבטלה, במיוחד בקרב צעירים.

יש מה ללמוד משביתת הסטודנטים בקוויבק

לא צריך לפרט כאן עד כמה גבוה יוקר המחיה בארץ, שפוגע בכל השכבות העובדות והעניות ובסטודנטים ובצעירים בפרט. גם אחרי המחאה ההמונית של הקיץ שעבר, מצבם של העובדים ממשיך להידרדר והסטודנטים של היום הם עובדי הקבלן של מחר. כעת מתכננת הממשלה שורה של גזירות כלכליות דרקוניות חדשות.

פעולה אקטיבית של הסטודנטים יכולה לתת פלטפורמה גדולה להמשך המאבק. לא חסרות דוגמאות שמראות איך מאבק סטודנטים יכול להאיץ ולהצית מחאה המונית. לעומת זאת, בספטמבר האחרון, הנהגת הסטודנטים בהובלת יו״ר ההתאחדות איציק שמולי, הייתה הראשונה לעזוב את המאהלים, במקום להכריז על סירוב לפתיחת הסמסטר.

שביתת הסטודנטים הגדולה בישראל ב־2007 נגד התוכניות להעלות את שכר הלימוד ולקדם את הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה הדגימה אז את הכוח הפוטנציאלי של ארגוני הסטודנטים, שלמרבה הצער לא נוצל ברצינות בתקופה האחרונה.

התאחדות הסטודנטים חייבת לקחת חלק פעיל ומוביל במחאה החברתית, במאבקי העובדים, במאבק על חופש פוליטי, ובמאבק למען חינוך והשכלה חינם. אם הנהגת ההתאחדות מעדיפה להתחבק עם הממסד, היא צריכה ללכת. מאבק הסטודנטים בקוויבק מראה את הדרך!