בתחילת החודש יצאו מאות מפגינות ומפגינים לרחובות בירת הודו, ניו־דלהי, לאחר שנודע כי ילדה בת 7 נאנסה בבית ספרה. כחודשיים וחצי לפני כן, האונס הקבוצתי של הסטודנטית בת ה־23 ג׳יוטי פנדיי, שהתרחש באוטובוס וגרם למותה בייסורים, הוציא אלפים להפגנות זעם נגד האלימות הרווחת נגד נשים ונגד אוזלת ידן של הרשויות בטיפול בתופעה. המפגינות והמפגינים חסמו כבישים בשורה של ערים ברחבי הודו, הפגינו בקמפוסים, מול תחנות משטרה ומול בניין הפרלמנט בבירה.

לפי נתונים שפרסמה ממשלת הודו, אחת ל־20 דקות נאנסת אישה במדינה. בעוד שישנה עלייה במקרי האלימות נגד נשים, שיעור ההרשעות נמצא דווקא בירידה. לא זו בלבד, אלא שהממשל מאמץ לחיקו אנסים ותוקפים כמו קצין המשטרה, אנקיט גארג, שפקד על תקיפה מינית ועינויים של מורה שנחקרה תחתיו ולאחר מכן קיבל פרס ממשלתי על גבורה.

לכן לא מפליא לראות שבהפגנות לאחר האונס יידו מפגינים אבנים על תחנות משטרה, שגם בהן מתרחשים מקרים רבים של תקיפות מיניות — כולל של נשים שהגיעו להתלונן על אונס. הממסד בהודו מוכיח פעם אחר פעם שהוא אינו עומד לצדן של הנשים. את ההפגנות בדצמבר הוא ניסה לדכא באלימות, אך המחאה לא נכנעה אלא החריפה בעקבות זאת, ויצאה כנגד הממסד שלא רק שלא פועל למען נשים ביומיום אלא גם מגיב לדרישה שלהן לשינוי בירי של גז מדמיע.

בעקבות הזעם הציבורי הגובר, הממשלה ההודית הקימה ועדה המורכבת משופטים בדימוס שהציעה מספר שינויים חיוביים בחוקים הנוגעים לתקיפות מיניות. אלא שהממשלה התעלמה מרוב המלצותיה של הוועדה והסתפקה בהחמרת הענישה כנגד תוקפים — כולל מתן עונש מוות במקרה שקורבן האונס מתה כתוצאה ממנו. מדובר בצעד שמרבית הארגונים המעורבים במחאה הסתייגו ממנו מכיוון שהוא רק יעצים את מנגנוני הדיכוי של המדינה, אבל לא יפתור את הבעיה היות שרוב הפשעים האלימים נגד נשים אינם מדווחים, ואלה שכן מדווחים נגררים שנים בבתי המשפט. מדובר בניסיון מצד הממשלה לתעל את הזעם של המפגינות והמפגינים לתחושות נקם כדי שהוא לא יתורגם לשינוי אמיתי של הממסד הפטריארכלי הדכאני.

מאבק לשינוי החברה

פלאייר שהפיצה תנועת New Socialist Alternative ("האלטרנטיבה הסוציאליסטית החדשה") בהודו, התנועה האחות של תנועת מאבק סוציאליסטי, יצא כנגד החפצתן של נשים בתרבות הפופולרית ובפרסומות, שמעבירה את המסר ההרסני שגוף האישה נועד לבדר גברים ויוצרת ניתוק תפיסתי של גוף האישה מהאישיות והאנושיות שלה.

בנוסף לכך, הפלאייר שחולק בהפגנות הדגיש שקמפיין נגד אונס במנותק מכל ההיבטים האחרים שבהם נשים חוות דיכוי לא ישיג את המטרה. אונס, כמו גם אלימות במשפחה והטרדות מיניות, הם סימפטומים של חברה בלתי שוויונית שמבוססת על מעמדות, ניצול ואפליה.

השיטה הקפיטליסטית מתבססת, וחייבת להתבסס, על קיום של מעמדות שונים בחברה, ולממשל הקפיטליסטי בהודו יש עניין רב בשימור השיטה המעמדית ושיטת הקסטות שמאפשרות למעמד של בעלי ההון להתעשר על חשבון העבודה של המעמדות האחרים. השיטה הקפיטליסטית גם מתבססת על ניצול כפול של נשים: הן כעובדות שמנוצלות על ידי המעביד שלהן והן כמטפלות העיקריות במשק הבית — עבודה שהן עושות ללא תשלום מכורח התפקיד המגדרי המסורתי שלהן כנשים.

כאשר נשים הופכות יותר ויותר עצמאיות ומורדות בתפקידים המסורתיים שלהן, ישנם גברים שמרגישים מאוימים מכך ומנסים "להעמיד אותן במקום". האנסים שאנסו את הסטודנטית באוטובוס בדלהי וגרמו למותה בייסורים נימקו את תקיפתם בכך שרצו "ללמד את הסטודנטית לקח".

בניית תנועה מאוחדת

זוהי אכן עובדה שהרוב המוחלט של תקיפות מבוצע על ידי גברים, אך אי אפשר לראות אותה במנותק ממציאות החיים בחברה מעמדית, שבה נשים חוות אי־שוויון חומרי ונמצאות במעמד נמוך יותר. אלה גורמים לגברים מסוימים לחשוב שהם יכולים לשלוט בנשים, כולל בצורה מינית. עם זאת, הגישה הסוציאליסטית לפמיניזם לא רואה בגברים, ובייחוד גברים ממעמד העובדים, רק תוקפים פוטנציאליים אלא גם שותפים לגיטימיים ואף נחוצים למאבק למיגור הסקסיזם והאלימות המינית בחברה ולמאבק בשיטה המעמדית הדכאנית.

גברים ממעמד העובדים, משכבות ביניים ומקבוצות מדוכאות בחברה לא מרוויחים מהעובדה שנשים נמצאות במעמד נמוך מהם — מה גם שדיכוי מגדרי והתעקשות על שימור תפקידים מגדריים מסורתיים, הם חרב פיפיות שמציבה דרישות מגדריות גם בפני גברים ומפעילה סנקציות גם על גברים שחורגים מהן. המוטיבציה המרכזית של גברים להיאבק לצדן של נשים בסקסיזם היא לא רק לשבור את החלוקה המעוותת הזאת, אלא שכדי להצליח בכל מאבק שינסו להוביל, הם חייבים את הנשים כשותפות לצדם.

כך למשל, בין ההפגנות שהיו בדצמבר לסבב ההפגנות שהחל החודש, המצב בהודו המשיך להיות סוער: ב־20 בפברואר נערכה שביתה של 48 שעות כנגד רפורמות ניאו־ליברליות חדשות שהחלתן תגרום להרעה בתנאי החיים של מרבית הנשים והגברים. לקראת השביתה פעילי תנועת New Socialist Alternative הדגישו את הצורך לשים במרכז את דרישתן של נשים לסביבה בטוחה.

מעל מאה מיליון עובדות ועובדים לקחו חלק בשביתה ובהפגנות שנערכו במהלכה. השביתה המוצלחת הזאת היא צעד חשוב על מנת להראות שבמאזן יחסי הכוחות בחברה, גם לעובדים ולעובדות יש כוח, והם לא ייתנו לשלטון ההון לגלגל את המשבר הכלכלי על הגב שלהם. ההצלחה שלה נבעה מכך שנאבקו בה נשים וגברים שכם אל שכם, והדבר התאפשר בין השאר הודות להשתתפות של גברים רבים בהפגנות הזעם בעקבות האונס הקבוצתי באוטובוס בדלהי.