בלי ספק, תקציב המדינה שתציג ממשלת ההון וההתנחלויות החדשה של שלושת המיליונרים נתניהו, לפיד ובנט יכלול גזירות קשות על ציבור העובדים ושכבות הביניים לצד הטבות נדיבות לבעלי ההון.

אישור התקציב נדחה לחודשי הקיץ, אך בינתיים הפגיעה בכיס שלנו נמשכת: מחירי הדלק, החשמל, המים ותעריפי הארנונה המשיכו לטפס מתחילת השנה. כל זאת בנוסף להתייקרויות המוצרים שבפיקוח בשיעור של 3%–4% והעלאת המע״מ בספטמבר האחרון ל־17%.

מ"פלא כלכלי" למשבר תקציבי

עליות המחירים, התרחבות העוני ומימדי הגירעון ממחישים כי בניגוד להצהרותיהם של נתניהו ושר האוצר היוצא שטייניץ, ישראל היא לא פלא כלכלי. המשבר הכלכלי שמטלטל את כל העולם מאז 2008, ונחשב לחמור ביותר מאז השפל הגדול של שנות ה־1930, משפיע גם על הכלכלה הישראלית.

בשלוש השנים האחרונות ישנה האטה מתמשכת בצמיחה הכלכלית. בשנת 2010 התמ״ג (תוצר מקומי גולמי — ערך סך הסחורות והשירותים שמייצרים העובדים) צמח ב־5%, ב־2011 ב־4.6% ואילו ב־2012 ב־3.1%. הייצוא רשם בשלוש השנים האלו האטה גדולה אף יותר: מגידול של 13.5% ב־2010 ל־5.5% ב־2011 ול־0.1% בלבד ב־2012. גם האבטלה נמצאת בשנה האחרונה במגמת עלייה מתונה. תחזיות בנק ישראל וכלכלנים שונים צופות רמת אבטלה רשמית של 7.1%–7.5% השנה. התחזיות הללו מקבלות חיזוקים בגל הפיטורים השקט בתאגידי הסלולר, בבנקים באל־על, בגופי התקשורת, וגם בירידה במספר המועסקים במישרה מלאה במשק.

מי ישלם על הגירעון?

ההאטה הכלכלית בשילוב עם מדיניות המיסוי שנועדה לסבסד את התאגידים הגדולים מביאה להגדלת גירעון המדינה, שלפי הערכות שמרניות עומד על 39 מיליארד שקלים, אף שיש הטוענים שהנתון האמיתי מתקרב ל־50 מיליארד.

בימים אלה שוקד משרד האוצר על תכנון של קיצוץ ענק בהיקף של 30 מיליארד שקלים בתקציב במסגרת התקציב הדו־שנתי ל־2013–2014 שהממשלה החדשה אמורה להציג. במקביל מתכננים אנשי האוצר העלאות מסים בהיקף של 10 מיליארד שקלים, שברובם יוסיפו לנטל המס הכבד על ציבור העובדים והעניים. גם אם תהיה בסופו של דבר יועלו באופן סמלי שיעורי המס על בעלי ההון והתאגידים הגדולים, לפקידי האוצר ולמפלגות שירכיבו את הממשלה אין שום כוונה להעלות משמעותית את מס החברות או לבטל את חוק "הרווחים הכלואים". הם רואים בבעלי ההון את קטר הצמיחה של המשק ולכן מבחינתם הפגיעה באינטרסים שלהם כלל לא באה בחשבון.

באוצר מדברים גם על הצורך לקצץ בתקציב הביטחון העמום והמנופח. סוציאליסטים אמנם תומכים בהעברת תקציבים שנועדו לממן הרפתקאות צבאיות מסוכנות ותחזוק של מדיניות אנטי־שלום לטובת שירותים חברתיים נחוצים, אבל זה לא מה שעומד כרגע על הפרק. גם בתקציב 2011–2012 הובטח קיצוץ של שלושה מיליארד שקלים בתקציב הביטחון, אך הממשלה למעשה ביטלה אותו ובמהלך 2012 אף אושרו לתקציב הביטחון תוספות שונות. בתקציב הקרוב יהיו עוד השקעות משמעותיות בבנייה בהתנחלויות ובאבטחתן, בסלילת כבישים למתנחלים בלבד בגדה המערבית ובביצור הכיבוש.

לשם המחשה, בין הגזירות שעשויות להיכלל בתקציב הקרוב נמצאים ביטול הפטור ממע״מ על ירקות ופירות וקיצוץ בקצבאות הילדים, שלמעשה עוד לא התאוששו מהקיצוץ הדרסטי שהוביל נתניהו ב־2003. האוצר מתכנן גם לקצץ 2 מיליארד שקלים בהשקעות בתשתיות דוגמת בניית קווי רכבת חדשים, סלילת כבישים ופיתוח התחבורה הציבורית — מה שיוביל בין השאר לאובדן מישרות ולהאטה נוספת בפעילות הכלכלית במשק. מדובר עדיין בחלק קטן מסך הקיצוצים שעל הפרק.

פגיעה בעבודה המאורגנת

כמיטב המסורת, איומי הגזירות מלווים בהסתה נגד עובדי המגזר הציבורי ובייחוד נגד הוועדים הגדולים. בנט, שר הכלכלה והמסחר המיועד, הכריז כבר בנאום הראשון שלו בכנסת: "הוועדים הגדולים מחזיקים את המשק כבן ערובה. עד היום פחדו לגעת בהם, אז בואו נעשה את זה יחד" — זוהי גם עמדת בן הברית החדש שלו לפיד וכמובן גם של נתניהו. למה? כי אותם ועדים מהווים את החומה האחרונה בפני ההפרטה והמדיניות הניאו־ליברלית שהממשלה והאליטה הכלכלית מקדמות.

ההסתה נגד מוקדי הכוח של העבודה המאורגנת נועדה גם להכין את דעת הקהל לקיצוץ של 4–5 מיליארד שקלים משכרם הזעום גם ככה של עובדי המגזר הציבורי. הדבר ייעשה באמצעות הקפאת תוספות השכר המתוכננות לשנת 2013 המופיעות בהסכם השכר האחרון שנחתם עם ההסתדרות והתוספות שהושגו במאבקי האחיות, המורים, הרופאים, העובדות הסוציאליות ואחרים. אולם הפגיעה לא מסתיימת בכך. באוצר רוצים גם לקצץ בדמי ההבראה, למסות את קרנות ההשתלמות של עובדי המגזר הציבורי ולנצל את המשבר הגירעוני כדי לפגוע בעבודה המאורגנת במסגרת חוק ההסדרים באמצעות הגבלת זכות השביתה ב"תשתיות חיוניות".

הקיצוצים יחריפו את המשבר

ההשפעה של קיצוצים בהיקף של מיליארדי עד עשרות מיליארדי שקלים על רוב החברה ועל הכלכלה תהיה קטסטרופלית: חיסול מישרות והירידה בשכר יביאו לירידה בכוח הקנייה של ציבור העובדים, לפגיעה בעסקים הקטנים, לירידה נוספת בגביית המסים ובעקבות זאת גם להגדלת הגירעון. אפילו בקרן המטבע העולמית, גוף ניאו־ליברלי קיצוני, הודו באחרונה כי מדיניות הקיצוצים רק החריפה את המשבר הכלכלי באירופה.

בישראל, יש מי שמנסים להצדיק את הגזירות הכלכליות המתוכננות באמצעות הצדקה בדיעבד של הגזירות הקשות שהוביל נתניהו ב־2003–2004, כאילו אלו הוציאו את המשק הישראלי מהמיתון בזמנו והביאו לצמצום הגירעון. מעבר לשאלה הקריטית, על חשבון אילו שכבות באוכלוסיה צומצם הגירעון — עובדים עדיין משלמים את המחיר על אותן גזירות והשכבות העניות ביותר בחברה עדיין לא התאוששו מהן — חשוב להדגיש כי היציאה של הכלכלה הישראלית מהמיתון בזמנו הייתה בעיקר תוצאה של ההתאוששות הכלכלית ברמה הבינלאומית באותה התקופה. כיום הכלכלה העולמית נמצאת במצב שונה לגמרי. גם האיחוד האירופי וגם ארה״ב, שני השווקים המרכזיים לייצוא הישראלי, נמצאים בעיצומו של קיפאון כלכלי ללא צמיחה משמעותית ובת־קיימא באופק.

היערכות למאבק

המחאה ההמונית של קיץ 2011 נגד יוקר המחיה, מדיניות הקיצוצים, ההפרטה ושלטון ההון בישראל הראתה לא רק את ההתנגדות הציבורית למדיניות הניאו־ליברלית אלא גם את הנכונות של חלקים משמעותיים מאוד בחברה להילחם במדיניות הזאת.

הממשלה החדשה חוששת מהרוח הלוחמנית של קיץ 2011 שבאה לידי ביטוי בין השאר בשביתה האחרונה של עובדי פלאפון ובמאבקים של עובדי אמצעי התקשורת. מדובר בקבוצות עובדים שלא היו מאורגנות, אך בין השאר בהשפעת המחאה החברתית למדו מהר מאוד לדרוש את זכויותיהם, לארגן הפגנות, שביתות וקמפיינים ברשתות החברתיות.

בשנתיים האחרונות ראינו קבוצות עובדים לוחמניות שהיו מוכנות לנהל מאבק גם אחרי שהנהגות האיגודים שלהם החליטו לחתום מלמעלה על הסכמים ללא הישגים של ממש שישפרו באופן מהותי את תנאי השכר והעבודה. לאור התסיסה החברתית והלחצים הכלכליים המופעלים על מרבית העובדים השכירים, קשה להניח שראשי ארגוני העובדים יצליחו להגיע להסכמות שקטות עם האוצר ולהימנע ממאבק.

יו״ר הסתדרות הרופאים, ליאוניד אדלמן, כבר הודיע שפגיעה בהסכם השכר שנחתם עם הרופאים משמעותה "מלחמת עולם", וכך גם רן ארז העומד בראש ארגון המורים איים כי פגיעה בשכר המורים תיענה בשביתה כללית מצד המורים. גם ההסתדרות הכללית לא תוכל לעבור בשקט על הקפאת השכר המתוכננת.

יו״ר ההסתדרות עופר עיני ניצח ב־2009 על הרכבת הממשלה ועל הקמתו של פורום "השולחן העגול" של ההסתדרות, המעבידים והממשלה, שתמך בתקציב הדו־השנתי הקודם. אלא שעל רקע ההרעה המתמשכת בתנאי העבודה והמחיה, שורה של מאבקים עוצמתיים שברו את מדיניות השקט התעשייתי שהוביל עיני ומוטטו בפועל את הסדר השולחן העגול.

להסתדרות, ארגון העובדים הגדול בישראל, יש את הכוח לעצור את הגזירות שעל הפרק באמצעות גיוס כוחם של העובדים למכלול צעדי מחאה, הסברה, עיצומים ושביתות, כולל שביתה כללית במידת הצורך. ההסתדרות צריכה להיערך כבר עכשיו בכל הרמות למאבק הקרוב באמצעות הפצת מידע, קיום אסיפות הסברה ודיונים במקומות העבודה סביב הגזירות הצפויות והצעדים הדרושים לבניית המאבק, וקיום הפגנות לקראת צעדי עיצומים ושביתות ככל שיידרש.

ההסתדרות יכולה וצריכה ליזום גם את ההקמה של מטה מאבק רחב נגד הגזירות הכלכליות, שיהיה משותף לכלל ארגוני העובדים, לארגוני הסטודנטים ולתנועות חברתיות שמתנגדות באופן גורף להפרטות ולכל פגיעה בעובדים ובצעירים. חזית כזו תוכל גם לסחוף את ההמונים שהשתתפו ותמכו בהפגנות ההמוניות של קיץ 2011 למאבק מחודש, אך הפעם עם הכוח של מאות אלפי העובדים המאורגנים.

אלטרנטיבה לקיצוצים

בשביל לגייס שכבות נוספות למאבק, מטה כזה לא יוכל להסתפק במאבק צר רק נגד הגזירות הדרקוניות ביותר, אלא יצטרך להתנגד לתקציב בכללותו ולהיגיון הניאו־ליברלי שעומד מאחוריו, כולל לטענת האוצר כי אין כל אלטרנטיבה לקיצוצים.

מול כל דרישה לקיצוצים, יש לדרוש לבטל את כל הטבות המס הענקיות שניתנו עם השנים לבעלי ההון וגם לסיים את ההשקעה בהתנחלויות. יש מספיק עושר בחברה כדי לממן את כל השירותים הציבוריים הנחוצים. שלא יספרו לנו שאין כסף. שלא יספרו לנו שאי־אפשר לדרוש תוספות שכר, בניית דיור ציבורי והענקת שירותי חינוך ובריאות ציבוריים איכותיים ונגישים לכולם. רק באחרונה ויתרה המדינה על גביית מס בסדר גודל של 30 מיליארד שקלים מחברות בינלאומיות במסגרת חוק "הרווחים הכלואים". סכום זה מצטרף להנחות במסים שמקבלים התאגידים הגדולים במסגרת ה"חוק לעידוד השקעת הון" ולירידה החדה במס החברות ב־25 השנים האחרונות.

אין ספק כי הגברה משמעותית של המיסוי על ההון תיתקל בהתנגדות מצד האליטה הכלכלית שעשויה אף לנסות למשוך השקעות הון, לסגור מקומות עבודה ולפגוע במכוון בכלכלה. בשביל למנוע מאותה אליטה מצומצמת להמשיך להחזיק את המשק ואת רוב הציבור כבני ערובה יש לפעול להעברת הנכסים שהופרטו דוגמת מפעלי ים המלח, הגז הטבעי, הבנקים והתאגידים הגדולים במשק לידי הציבור ולהשתמש בהם ולתעל את הכנסותיהם במטרה להגדיל בצורה מסיבית את ההשקעה התקציבית בצרכים האמיתיים של החברה על בסיס תכנון, ניהול ופיקוח דמוקרטיים של המשק.