ב־20 ביוני השיגה תנועת המחאה ההמונית נגד יוקר המחיה בברזיל את הניצחון הראשון שלה: יום לפני "הפגנת המיליון" ההיסטורית ואחרי שבועיים של הפגנות סוערות, הממשלות המקומיות של סאו פאולו וריו דה־ז׳ניירו החליטו להיענות לאחת הדרישות המרכזיות של המפגינים ולהוריד את מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית.

הישגים אלה עומדים בניגוד ברור לתגובה הראשונית של הממשלה לדרישות המפגינים, שכללה בעיקר דיכוי משטרתי כבד וירי של גז מדמיע, כדורי גומי ורימוני הלם. המפגינים עצמם כונו על ידי הדוברים של מפלגת השלטון "פורעי חוק", ואילו ראש המחוז של סאו פאולו כינה את הדרישה להורדת מחירי התחבורה "צעד פופוליסטי", במילים הזהות לאלו של יאיר לפיד. אך כאמור, העוצמה של ההפגנות והנחישות של המפגינות והמפגינים, בהם גם פעילי LSR (התנועה האחות של מאבק סוציאליסטי בברזיל), מול האלימות המשטרתית גרמה לשלטונות ברמה המקומית והארצית לסגת.

מרד נגד הניאו־ליברליזם

זוהי ההתפרצות הגדולה ביותר של מחאה המונית בברזיל מאז עלתה לשלטון ב־2002 מפלגת ה־PT ("מפלגת העובדים" — Partido do Trabalhadores).

ה־PT צמחה בשנות ה־80 מתוך התנועה להפלת הדיקטטורה הצבאית ששלטה בזמנו בברזיל, ובאופן אירוני אחת הדרישות שקידמה אז היתה תחבורה ציבורית בחינם שתמומן באמצעות מיסוי התאגידים. אך כיום, לאחר שהמפלגה פנתה ימינה ואימצה לחלוטין את הסגידה לשוק החופשי ואת המדיניות הניאו־ליברלית, מתנערים ב־PT מהדרישה הזאת. המפלגה מסרבת לעצור את תהליך ההפרטה של התחבורה הציבורית, ומקדמת ממש בימים אלה גם את הפרטת שדות התעופה ונמלי ים.

ההערכה ערב תחילת ההפגנות היתה שכ־37 מיליון אנשים בברזיל נמנעים מנסיעה בתחבורה הציבורית בגלל המחירים הגבוהים. אך כפי שהסבירו המפגינים עצמם באין־ספור ראיונות לתקשורת, מחירי התחבורה הציבורית הם רק קצה הקרחון.

המשבר הכלכלי העולמי מורגש היטב בברזיל: הצמיחה הכלכלית ב־2012 הסתכמה בפחות מ־1%. המיתון הכלכלי יחד עם נתוני האינפלציה הגבוהים פוגע בייחוד בעובדים ובעניים, שנאנקים תחת העול של יוקר המחיה וסובלים ממערכות רווחה לא מתפקדות. עוד לפני תחילת המשבר הכלכלי, ברזיל היתה בין 20 המדינות הכי פחות שוויוניות מבין 136 המדינות שנבחנו על פי מדד ג׳יני. על הרקע הזה ההוצאות המופלגות של הממשלה על המונדיאל שמתוכנן להתקיים בברזיל ב־2014 ועל האולימפיאדה שתתארח במדינה ב־2016 רק הוסיפו לזעם המצטבר.

המשך המאבק

התנועה ההמונית של הקיץ האחרון לא צמחה משום מקום. מספר השביתות ומאבקי העובדים בברזיל הגיע ב־2012 לשיא של 16 שנים. אך אותם מאבקים לא הצליחו להתפתח לכדי תנועה רחבה נגד המדיניות הכללית של הממשלה, וזאת בעיקר בגלל התפקיד הבולם שממלאת הנהגתה של פדרציית האיגודים הגדולה בברזיל, ה־CUT, שמקושרת למפלגת השלטון. אבל הקיץ, עם יציאתם של המיליונים לרחובות, המצב הזה משתנה — והוא עתיד להשפיע גם על הזירה הפוליטית.

כבר עכשיו ישנה אכזבה נרחבת מממשלת ה־PT, שמתבטאת גם בירידה בפופולריות שלה — בעקבות המחאה ההמונית צנחה התמיכה בנשיאה דילמה רוסף מ־57% ל־30%. 81% מהברזילאים תומכים בדרישות המפגינים. הסיבה העיקרית לכך שמפלגת השלטון מצליחה לשרוד למרות הנפילה בתמיכה בה היא הפחד של עובדים וצעירים רבים בברזיל מהחזרה של מפלגת הימין הניאו־ליברלית PSDB לשלטון. לאור הניכור שקיים בקרב המפגינים ביחס לשתי המפלגות, ששלטו בברזיל לסירוגין מאז נפילת הדיקטטורה הצבאית, קיים גם מצב רוח אנטי־מפלגתי חזק.

אך כדי לנצל את המומנטום שיצר ההישג הראשוני של תנועת המחאה ולהגיע להישגים נוספים, צריך לחבר את המאבק ביוקר המחיה למאבקים נוספים שמתפתחים כיום בברזיל, ולהצמיח מתוכם חלופה פוליטית למדיניות הניאו־ליברלית של שתי המפלגות הגדולות — שמאל סוציאליסטי שנאבק נגד הניסיון להפיל את מחיר המשבר המתפתח על כתפיהם של העובדים, הצעירים ושכבות הביניים, ונגד השיטה הקפיטליסטית המשברית עצמה.