הפיגוע במערכת המגזין הסאטירי "שארלי הבדו" ביום רביעי (7.1), שכלל את רציחתם של עשרה עובדי מערכת ושני שוטרים, הוא פעולה פחדנית וברברית.

קריקטוריסטים מבריקים כמו ז׳ורז׳ וולינסקי, סטפן שרבונייה (שארבּ), ברנרד ולהאק (טיניוּ) או ז׳אן קאבּוּ, נאבקו פעמים רבות נגד חוסר סובלנות, גזענות וצנזורה. הם, ועובדים נוספים, נרצחו באופן מזעזע על־ידי מטורפים קנאים וגזענים.

בפיגוע הקטלני נגד המגזין הזה בעל הנטיות השמאליות, אותם קנאים איסלאמיסטים העמידו פנים שהם מגיבים להתקפות שסופגים מוסלמים בצרפת. אין זו האמת!

אף שבנושאים שונים לא הסכמנו עם "שארלי הבדו", כולל לגבי בחירתם לפרסם קריקטורות של מוחמד, מה שלדעתנו לא היה משעשע או מועיל בצורה כלשהי, אנו מגינים בתוקף על חופש הביטוי והדעה הנרחב ביותר. מדובר בזכות שנרמסת חדשות לבקרים על־ידי המעמדות השליטים בחברה שבה אנו חיים.

המוסלמים בצרפת לא יחושו כל הקלה כתוצאה מהפיגוע הזה. להפך. השלכות הפיגוע על האווירה הציבורית ברחובות יפגעו למעשה בראש ובראשונה במוסלמים, כפי שקורה בכל פעם שמתרחש פיגוע ריאקציוני חסר־הבחנה. הן הטרוריסטים שמעמידים פנים שהם פועלים להגנת "דת" והן הריאקציונרים האיסלאמופובים שתוקפים את הציבור המוסלמי הם שני צדדים של אותו המטבע: בפועל הם משתפים־פעולה בקידום ובטיפוח של חוסר סובלנות ותפיסות חשוכות (אובסקורנטיות). המעשה הנתעב והפחדני הזה מחזק את הריאקציונרים מכל הסוגים שמעוניינים בזריעת שסעים בין עובדים וצעירים על בסיס דתי או עדתי.

הפיגוע משרת את האינטרסים של האליטות השליטות בחברה ושל הממסד הקפיטליסטי. כך, נשיא צרפת פרנסואה הולנד, הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, או מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה־פן יכולים כעת לנצל את הפיגוע כדי ליצור רושם שהם מגינים על החירויות שלנו בשעה שהם אלה שפועלים לדיכוי המאבקים שלנו, שהופכים זרים לשעירים־לעזאזל ושרומסים את הזכויות שלנו.

בעקבות הפיגוע גוברת ההסתה האיסלאמופובית. לכן חלקים בציבור המוסלמי בצרפת חשים בצדק שהם תחת מתקפה. אנו מגנים כל צורה של גזענות, איסלאמופוביה, אנטישמיות וסקסיזם. סוציאליסטים נאבקים למען חברה סולידרית של סובלנות ואחווה — ההפך הגמור מאותם פנאטים שרואים במעשי הטרור של עצמם שליחות של "עשיית צדק".

הפיגוע הזה שווה זהב עבור כל הגזענים והריאקציונרים, שעה שהוא משמש כעת להכרזה על מצב חירום "ויג׳יפיראט" (תוכנית שכוללת הצבת כוחות צבא ברחובות והטלת מגבלות על חופש התנועה), והוא צפוי להוביל את רשויות המדינה ליישום של תיוג אתני שרירותי עוד יותר, במיוחד כנגד יוצאי צפון־אפריקה.

אין סיבה שניאלץ לקחת חלק במפגני "דמוקרטיה" יחד עם הימין והימין הקיצוני כדי לגנות את הפיגוע. אינטלקטואלים איסלאמופובים, פוליטיקאים ימנים, מדיניות ממשלתית של מלחמה באפריקה ובמזרח התיכון ושל הידרדרות חברתית בשירות העשירים ובעלי ההון — כל אלה מלבים אווירה מורעלת וגזענית בחברה.

אין מקום לאחדות לאומית עם אלה המנסים לרכוב על גל של גזענות ושנאת זרים. להפך, באווירה הנוכחית חייב להישמע קול ברור ועצמאי של ציבור העובדים. איגודים, ועדי עובדים, התארגנויות חברתיות, מוכרחים לקרוא לעצרות זיכרון לנרצחי "שארלי הבדו" סביב עקרונות משלהם:

קידום אחדות של האנשים העובדים, הצעירים והציבור הרחב בצרפת ללא הבדל מוצא או דת; הגנה על חופש הביטוי, התנגדות לכל הריאקציונרים והטרוריסטים הפנאטים, והתנגדות למדיניות ממשלתית גזענית ואימפריאליסטית, שמלבה שסעים עדתיים, חוסר סובלנות ותפיסות חשוכות.

אל מול הגזענות ואל מול צעדי מדיניות שפוגעים בביטחונם של מיליוני בני־אדם דרושה התגייסות מסיבית ומאוחדת. על בסיס העקרונות האלה ניקח חלק בתמיכה ובהזדהות עם המאיירים, העיתונאים והעובדים של "שארלי הבדו".